הפער הדיגיטלי הוא אחד הבאזוורדים הבולטים שנולדו בשני העשורים האחרונים, והוא הולך וגדל ביחס כמעט ישיר לעומק החדירה של הטכנולוגיה, המחשבים האישיים וההיי-טק לתחומים השונים של חיינו. ככול שיותר תחומים בחיים הופכים לדיגיטליים, מיד נוספים נספחים חדשים לקטגוריית הפער הדיגיטלי, כי אין ידם משגת או מאחר והשלטונות לא מאפשרים להם או לילדיהם הזדמנות שווה כדי לצמצם את הפער.

תובנה נוספת שקשורה לעניין זה, היא שיש קשר ישיר בין פער פיסי, מנטלי ותרבותי - לבין פער דיגטלי. משפחה שידה אינה משגת לכלכל את צרכיה היום-יומיים, לא מצליחה לפנות תקציבים לנושאים של תקשורת, מחשבים, אינטרנט וכדומה. המשאבים האלו, שהם במחסור, גם לא קיימים בצורה שווה במערכת החינוך עצמה, שסובלת מדלות ומהעדר סדר עדיפויות נכון, שתמיד מתורגם לאימרה השקרית ש"אין כסף". שמעון פרס אמר לא מכבר, כי לחברות עסקיות יש כסף אבל אין להן תקציבים מוגדרים תמיד. לממשלה לעומת זאת, אין כסף - אבל יש לה תקציבים.

הטיפול בצמצום הפער הדיגיטלי אינו נמצא בשום אג'נדה ממשלתית רשמית. פה ושם קמות ועדות אד הוק, שנועדו ל"חסל את הפער הדיגיטלי", אך הן מגישות המלצות שאינן מיושמות כי "אין כסף". לפיכך, מרבית האחריות מוטלת על גופים מחוץ לממשלה, שחוברים למשרדים רלבנטים ומנסים לסייע. הסקטור העסקי פעיל מאוד בתחום של פער דיגיטלי, אבל גם סקטור זה זקוק לעוגן ממסדי-ממלכתי כדי שיהיה היכן לפעול.

זאת ועוד, כאשר כבר יש אחריות ממשלתית לפרויקט שקשור לצמצום הפער הדיגיטלי, הוא סובל מבעיות של שיתוק תקציבים ומלחמות פוליטיות בין עסקנים שונים. זה בדיוק מה שקרה לפרויקט ותיק בשם להב"ה, שהוקם בזמנו על ידי סילבן שלום, עם הרבה כוונות טובות, אבל נפל קורבן למאבקים פנימיים בתוך הליכוד וספג דוחות ביקורת חמורים של מבקר המדינה. בתוך כל אלו, המעטים שנשארו שם מנסים לעשות את מיטב יכולתם ולא לתת לפרויקט לדעוך.

אך רעיון מקורי שהועלה לא מכבר בפני משרד האוצר עשוי לתת לפרויקט תנופה חדשה. יו"ר חברת עמידר, דורון כהן, שיגר מכתב לוועדה שהוקמה על ידי שר האוצר לטיפול בפער הדיגיטלי והציע שעמידר תקח על עצמה את הפרויקט הלאומי, תוך שמירה על אופיה של עמידר כחברה שאינה קובעת מדיניות, אלא מיישמת החלטות.

עמידר מזוהה יותר מכל עם מצוקות דיור. האוכלוסייה שהיא מטפלת בה תואמת פחות או יותר את אותם מרכיבים סוציו-אקונומיים שנכנסים תחת הקטגוריה של פער דיגיטלי. למרות שהתחום הזה הופרט, שומרת עדיין עמידר על נתח שוק נכבד בתחום הדיור הציבורי בישראל, שמעולם לא היה נחלתו של העשירון העליון. עמידר מנסה בשנים האחרונות לצאת מהתדמית שלה כחברה של עשירונים תחתונים, והדבר בא לידי ביטוי בשינויים ארגוניים שנעשו בחברה, בהשקעה במערכות מידע וטכנולוגיה ועוד.

במכתבו למשרד האוצר כותב כהן, כי "למיטב הבנתנו, מטרת הפרויקט (להב"ה) היא להעמיד מחשבים, תקשורת והדרכה לשימושם של נוער מאשכולות אוכלוסיה השרויות במצוקה ושאין מחשב בביתם". עמידר מאכלסת 55 אלף יחידות דיור באמצעות 40 סניפים, היא מטפלת בדיור עבור 3,500 קשישים, עוסקת בסיוע לשכר דירה, ופועלת בתחום הקליטה. עמידר גם מפעילה 35 מועדוניות בכל הארץ והזרוע הכי חזקה שלה היא התחזוקה של הדירות והמבנים שאינם באחריות המדינה. את כל אלו מוכנה עמידר להעמיד לרשות פרויקט להב"ה.

בהמשך מכתבו, מפרט כהן למה הוא סבור שחברתו ראויה לקבל את האחריות על להב"ה: "לחברה פריסה גיאוגרפית, בעיקר באזורי פיתוח ומצוקה, והיא מכירה היטב את האוכלוסיה", כותב כהן במכתבו. "לעמידר יש כלים ניהוליים, והכי חשוב - היא אינה קשורה לשום גורם שמקבל החלטות. היא יכולה לקבל הנחיות ממספר גופים, והפריסה הרחבה שקיימת ממילא יכולה לחסוך בהרבה מאוד כסף והחברה יכולה לשכור אנשי מקצוע על פי דרישה".

בקיצור, דורון כהן מציע לממשלה: "נצלו את היכולות הלוגיסטיות שלי, את הפריסה ואת האנשים הנפלאים שעובדים תחתי - ותנו לנו נסות לעשות משהו בנושא הכל כך כאוב הזה של פער דיגיטלי - נושא שמורכב מאלפי פריטים של יחידים, משפחות וקהילות שכל מה שהן רוצות זו הזדמנות שווה להיות חלק מחברת המידע המודרנית".

בישיבה הראשונה של הוועדה הלאומית לטכנולוגיית המידע, בראשות סגן בכיר לחשב הכללי, איציק כהן, הקדישו חלק גדול מהמשתתפים זמן לבעיית איגום המשאבים, בכל מה שקשור לטיפול בפער הדיגיטלי.

מעבר לבעיית חוסר התיאום, סובלת להב"ה מתדמית שלילית, ללא הצדקה ברוב המקרים, שמשפיעה על מקבלי ההחלטות בבואם לסייע לה. כניסתו של גורם לוגיסטי נדל"ני כמו עמידר, עם כל הידע והרגישות שיש לו לאנשים במצוקה, עשויה לתת דחיפה לפרויקט, אם לא יטורפד על ידי אותם גורמים פוליטיים-ציבוריים שמנסים מזה שנים לחסל את הפרויקט. אני, במקום הירשזון, הייתי בוחן את ההצעה ברצינות.