הבן שילם לנוטריון וניסה לנשל את אחיו מהירושה - מה קבעה השופטת?
בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב התנהל באחרונה דיון מרתק שהציף שאלות כבדות משקל בנוגע לצוואות, רצון חופשי והשפעה בלתי הוגנת. הדיון נסוב סביב התנגדותם של שני בנים לקיום צוואה של אמם המנוחה - צוואה שנכתבה לטובת ילדיו של אחיהם הצעיר.
המנוחה, שנולדה ב-1932, נפטרה ב-2020 בהיותה בת 88. ב-1993, כמה שנים לאחר מות בעלה, ערכה צוואה שבה הותירה את רכושה לשלושת בניה בחלקים שווים. ואולם ב-2018, כשהיתה בת 86, חתמה על צוואה חדשה בפני נוטריון, ובה ציוותה את כל רכושה לשלושת ילדיו של הבן הצעיר בלבד, תוך שהיא מדירה את שני בניה האחרים ואת יתר נכדיה מהירושה. במהלך המשפט התברר כי מי ששילם לאותו נוטוריון היה הבן הצעיר.
לאחר פטירתה, הבן הצעיר מיהר להגיש בקשה לצו קיום צוואה, שהתקבל במהרה. כשגילו על כך שני האחים, הם פנו לבית המשפט בדרישה לביטול הצוואה. האחים טענו כי אמם לא היתה כשירה לערוך צוואה בעת החתימה עליה, ושאחיהם הצעיר היה מעורב בעריכתה באופן שפגע ברצונה החופשי של אמם.
במרכז הדיון עמדו כמה שאלות מהותיות: האם היתה המנוחה כשירה להבחין בטיבה של צוואה במועד עריכתה? האם היתה השפעה בלתי הוגנת מצד הבן הצעיר? והאם הנוטריון פעל כדין בעת עריכת הצוואה?
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר דיון מעמיק ובחינת הראיות, כולל מתן עדויות של מומחים רפואיים מתחום הפסיכיאטריה ורפואת העיניים, הגיע בית המשפט למסקנה שהמנוחה לא היתה כשירה לחלוטין בעת עריכת הצוואה. מומחה רפואת עיניים קבע כי בשל מצבה הרפואי של המנוחה, היא לא יכלה לקרוא מסמך כתוב במועד עריכת הצוואה. מומחה פסיכיאטרי קבע כי המנוחה היתה במצב נפשי וקוגניטיבי שגרם לה להיות חשופה להשפעה חיצונית, ולכן ייתכן כי לא הבינה באופן מלא את המשמעות של החתימה על הצוואה.
בנוסף, עלה חשד כבד בנוגע למעורבות הבן הצעיר בעריכת הצוואה. לטענת המתנגדים, הוא פעל להשפיע על אמו בצורה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצבה הבריאותי הרעוע. בית המשפט מצא כי הראיות והעדויות תומכות בטענה זו, ואף קבע כי הנוטריון לא פעל בצורה מספקת כדי לוודא שהצוואה מבטאת את רצונה החופשי של המנוחה.
פסק הדין מציין כי, עקרונית, מערכת המשפט נוטה לכבד את רצונו של המת כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואה. עיקרון זה נשען על ההנחה כי הצוואה מבטאת את רצונו האמיתי והכן של המנוח. ואולם במקרה הזה, הראיות הצביעו על כך שהצוואה המדוברת אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה, אלא היא תוצאה של השפעה חיצונית בלתי הוגנת.
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
השופטת אילוטוביץ' סגל הבהירה כי כיבוד רצון המת חשוב במיוחד, אך יש לבחון כל צוואה בקפידה כדי לוודא שהיא עומדת בכל הקריטריונים הנדרשים בחוק, ובעיקר שהיא משקפת את רצונו החופשי של המנוח. השופטת הוסיפה בפסק הדין שפרסמה כי בית המשפט יימנע ככל האפשר מלשנות או לבטל צוואה, אלא אם כן יוכח כי נפל בה פגם מהותי.
במקרה זה, פסק הדין היה ברור – הצוואה שנערכה ב-2018 בטלה, ויש לקיים את הצוואה הקודמת מ-1993, שבה חולק הרכוש בין שלושת הבנים בחלקים שווים. השופטת ציינה כי המתנגדים הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם, והוכיחו כי הצוואה המאוחרת נערכה בנסיבות שאינן מאפשרות את קיומה.
בנוסף לשאלת הצוואה, נבחנה בתיק גם תביעה כספית שהגישו ילדיו של הבן הצעיר נגד שני אחיו, בטענה שהם משכו כספים מחשבון הבנק של המנוחה לאחר מותה ולפני שהתקבלה החלטה סופית על קיום הצוואה. בית המשפט קבע כי על האחים להשיב את הכספים שנמשכו, בסכום כולל של 180 אלף שקל.
פסק הדין חושף את המורכבות הרבה שבניהול מאבקים משפטיים על צוואות, בייחוד כשעולות שאלות בנוגע לכשרות המצווה ולהשפעות חיצוניות בלתי הוגנות. הוא מזכיר לכולנו את חשיבותו של עקרון כיבוד רצון המת, אך גם את הצורך להבטיח כי רצון זה מבוסס על החלטה חופשית ומושכלת.
במקרה אחר, הכריע בית המשפט העליון באחרונה במקרה שבו גבר שנפרד מאשתו דרש את הירושה שלה, מכוח צוואה ההדדית שנחתמה ביניהם, על אף שהאשה ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד. המנוחה והגבר נישאו זה לזו והביאו לעולם בן משותף. למנוחה היה זה ילד שלישי, שכן היו לה שני ילדים מנישואים קודמים. לפני 12 שנה חתמו בני הזוג לשעבר על צוואה הדדית, שלפיה אחרי פטירתו של הראשון יעבור הרכוש המשותף של השניים – הכולל גם את דירת המגורים – לשני, ואילו לאחר מות השני יעבור העיזבון לשלושת ילדי האשה בחלקים שווים. בשלב מסוים נקלעו היחסים בין השניים למשבר, ועקב כך הגישה האשה בקשה לצווי הגנה, תביעת גירושים ותביעה לפירוק שיתוף. בהמשך היא אף ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד, תוך נישול הבעל, אלא שבשום שלב היא לא הודיעה לו על ביטול הצוואה ההדדית. ואולם עוד לפני שהושלמו הליכי הגירושים, נפטרה האשה אחרי שניהלה מאבק ממושך במחלת הסרטן.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
