הבן שילם לנוטריון וניסה לנשל את אחיו מהירושה - מה קבעה השופטת?
בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב התנהל באחרונה דיון מרתק שהציף שאלות כבדות משקל בנוגע לצוואות, רצון חופשי והשפעה בלתי הוגנת. הדיון נסוב סביב התנגדותם של שני בנים לקיום צוואה של אמם המנוחה - צוואה שנכתבה לטובת ילדיו של אחיהם הצעיר.
המנוחה, שנולדה ב-1932, נפטרה ב-2020 בהיותה בת 88. ב-1993, כמה שנים לאחר מות בעלה, ערכה צוואה שבה הותירה את רכושה לשלושת בניה בחלקים שווים. ואולם ב-2018, כשהיתה בת 86, חתמה על צוואה חדשה בפני נוטריון, ובה ציוותה את כל רכושה לשלושת ילדיו של הבן הצעיר בלבד, תוך שהיא מדירה את שני בניה האחרים ואת יתר נכדיה מהירושה. במהלך המשפט התברר כי מי ששילם לאותו נוטוריון היה הבן הצעיר.
לאחר פטירתה, הבן הצעיר מיהר להגיש בקשה לצו קיום צוואה, שהתקבל במהרה. כשגילו על כך שני האחים, הם פנו לבית המשפט בדרישה לביטול הצוואה. האחים טענו כי אמם לא היתה כשירה לערוך צוואה בעת החתימה עליה, ושאחיהם הצעיר היה מעורב בעריכתה באופן שפגע ברצונה החופשי של אמם.
במרכז הדיון עמדו כמה שאלות מהותיות: האם היתה המנוחה כשירה להבחין בטיבה של צוואה במועד עריכתה? האם היתה השפעה בלתי הוגנת מצד הבן הצעיר? והאם הנוטריון פעל כדין בעת עריכת הצוואה?
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר דיון מעמיק ובחינת הראיות, כולל מתן עדויות של מומחים רפואיים מתחום הפסיכיאטריה ורפואת העיניים, הגיע בית המשפט למסקנה שהמנוחה לא היתה כשירה לחלוטין בעת עריכת הצוואה. מומחה רפואת עיניים קבע כי בשל מצבה הרפואי של המנוחה, היא לא יכלה לקרוא מסמך כתוב במועד עריכת הצוואה. מומחה פסיכיאטרי קבע כי המנוחה היתה במצב נפשי וקוגניטיבי שגרם לה להיות חשופה להשפעה חיצונית, ולכן ייתכן כי לא הבינה באופן מלא את המשמעות של החתימה על הצוואה.
בנוסף, עלה חשד כבד בנוגע למעורבות הבן הצעיר בעריכת הצוואה. לטענת המתנגדים, הוא פעל להשפיע על אמו בצורה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצבה הבריאותי הרעוע. בית המשפט מצא כי הראיות והעדויות תומכות בטענה זו, ואף קבע כי הנוטריון לא פעל בצורה מספקת כדי לוודא שהצוואה מבטאת את רצונה החופשי של המנוחה.
פסק הדין מציין כי, עקרונית, מערכת המשפט נוטה לכבד את רצונו של המת כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואה. עיקרון זה נשען על ההנחה כי הצוואה מבטאת את רצונו האמיתי והכן של המנוח. ואולם במקרה הזה, הראיות הצביעו על כך שהצוואה המדוברת אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה, אלא היא תוצאה של השפעה חיצונית בלתי הוגנת.
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
השופטת אילוטוביץ' סגל הבהירה כי כיבוד רצון המת חשוב במיוחד, אך יש לבחון כל צוואה בקפידה כדי לוודא שהיא עומדת בכל הקריטריונים הנדרשים בחוק, ובעיקר שהיא משקפת את רצונו החופשי של המנוח. השופטת הוסיפה בפסק הדין שפרסמה כי בית המשפט יימנע ככל האפשר מלשנות או לבטל צוואה, אלא אם כן יוכח כי נפל בה פגם מהותי.
במקרה זה, פסק הדין היה ברור – הצוואה שנערכה ב-2018 בטלה, ויש לקיים את הצוואה הקודמת מ-1993, שבה חולק הרכוש בין שלושת הבנים בחלקים שווים. השופטת ציינה כי המתנגדים הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם, והוכיחו כי הצוואה המאוחרת נערכה בנסיבות שאינן מאפשרות את קיומה.
בנוסף לשאלת הצוואה, נבחנה בתיק גם תביעה כספית שהגישו ילדיו של הבן הצעיר נגד שני אחיו, בטענה שהם משכו כספים מחשבון הבנק של המנוחה לאחר מותה ולפני שהתקבלה החלטה סופית על קיום הצוואה. בית המשפט קבע כי על האחים להשיב את הכספים שנמשכו, בסכום כולל של 180 אלף שקל.
פסק הדין חושף את המורכבות הרבה שבניהול מאבקים משפטיים על צוואות, בייחוד כשעולות שאלות בנוגע לכשרות המצווה ולהשפעות חיצוניות בלתי הוגנות. הוא מזכיר לכולנו את חשיבותו של עקרון כיבוד רצון המת, אך גם את הצורך להבטיח כי רצון זה מבוסס על החלטה חופשית ומושכלת.
במקרה אחר, הכריע בית המשפט העליון באחרונה במקרה שבו גבר שנפרד מאשתו דרש את הירושה שלה, מכוח צוואה ההדדית שנחתמה ביניהם, על אף שהאשה ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד. המנוחה והגבר נישאו זה לזו והביאו לעולם בן משותף. למנוחה היה זה ילד שלישי, שכן היו לה שני ילדים מנישואים קודמים. לפני 12 שנה חתמו בני הזוג לשעבר על צוואה הדדית, שלפיה אחרי פטירתו של הראשון יעבור הרכוש המשותף של השניים – הכולל גם את דירת המגורים – לשני, ואילו לאחר מות השני יעבור העיזבון לשלושת ילדי האשה בחלקים שווים. בשלב מסוים נקלעו היחסים בין השניים למשבר, ועקב כך הגישה האשה בקשה לצווי הגנה, תביעת גירושים ותביעה לפירוק שיתוף. בהמשך היא אף ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד, תוך נישול הבעל, אלא שבשום שלב היא לא הודיעה לו על ביטול הצוואה ההדדית. ואולם עוד לפני שהושלמו הליכי הגירושים, נפטרה האשה אחרי שניהלה מאבק ממושך במחלת הסרטן.
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
בית המשפט לעניינים מינהליים חשף התנהלות חמורה של הרשות שכללה סחבת, החלטות סותרות והתעלמות מפסיקת בית המשפט העליון
פסק דין חריג בחומרתו ניתן השבוע בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, כאשר השופטת מיכל אגמון-גונן הורתה לרשות האוכלוסין וההגירה להעניק אזרחות ישראלית למבקש מקלט מדארפור שבסודן, לאחר מסע התשה משפטי ובירוקרטי שנמשך כעשור. המקרה חושף תמונה מטרידה של התנהלות רשות ממשלתית שהשופטת תיארה כהפרה בוטה של חובת ההגינות המנהלית.
הסיפור מתחיל ב-2008, כאשר המערער, אזרח סודן מחבל דארפור יליד 1976, הגיע לישראל והגיש בקשת מקלט. שמונה שנים לאחר מכן, בינואר 2016, הוא נישא לאזרחית ישראלית ילידת 1986 בבית הדין השרעי. מאז נישואיהם נולדו לזוג ארבעה ילדים, בשנים 2017, 2018, 2019 ו-2022. למרות שמרכז חייהם בישראל והקשר הזוגי הוכח כאותנטי מהרגע הראשון, המשפחה נקלעה למבוך בירוקרטי קפקאי שממנו לא הצליחה להיחלץ ללא התערבות בית המשפט.
השופטת אגמון-גונן, שניתחה בפסק דין מפורט את השתלשלות העניינים, מצאה שהרשות ניהלה את עניינו של המערער בשני מסלולים מקבילים באופן שיצר בלבול מכוון. פעם אחת טיפלה בו כמבקש מקלט ופעם כבן זוג של אזרחית ישראלית, תוך שהיא מקבלת החלטות סותרות ומכתירה בקשות שהוגשו בעניין אחד כאילו הוגשו בעניין אחר. "הערעור שלפניי מעורר בעיקר שאלות הנוגעות להתנהלות הרשות, כאשר היא זו השולטת בהליכים ובמתן הרישיונות", קבעה השופטת בפתח פסק הדין.
התנהלות הרשות התאפיינה בסחבת קיצונית שחייבה את המערערים להגיש לא פחות משלושה עררים נפרדים במהלך השנים, שניים מהם רק בגין אי מענה לבקשותיהם. בכל פעם נדרשו חודשים ארוכים של המתנה, עשרות מכתבי תזכורת ופניות חוזרות ונשנות רק כדי לקבל החלטה כלשהי. כאשר הרשות כן השיבה, היא דרשה מהמערער להמציא מסמכים רשמיים מסודן, דרישה שעמדה בניגוד מוחלט לפסיקת בית המשפט העליון בעניין איזנברג משנת 2019, שקבעה במפורש כי אין לדרוש ממבקשי מקלט מסודן מסמכים ממדינת מוצאם.
- אחרי כמה ניסיונות: משפחה ממזרח ירושלים תקבל אזרחות ישראלית
- הסבתא מועמדת לגירוש, הבן לוחם בעזה, האם בית המשפט הסכים לבטל את הגירוש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הפרטים המדהימים שעולים מפסק הדין הוא שבמשך ארבע שנים, מ-2018 ועד 2022, הרשות עצמה האריכה את רישיון השהייה של המערער מדי שנה במסגרת נוהל הנישואין, תוך שהיא דורשת ובוחנת מסמכים המוכיחים את כנות הקשר הזוגי ומרכז החיים המשותף. בכל שנה נשלחו למשפחה טפסים ורשימות מסמכים על פי נוהל הנישואין, נערכו ראיונות זוגיים, והאשרות הוארכו בהתאם. אולם כאשר הגיע הזמן להעניק למערער אזרחות בתום ההליך המדורג, פתאום "נזכרה" הרשות לטעון שהאשרה המקורית ניתנה לו במסגרת אחרת - החלטת ממשלה למבקשי מקלט מדארפור - ולכן הוא אינו זכאי להתאזרחות.
