באחת הסמטאות המרכזיות של תל אביב, ברחוב החשמונאים, שכן מועדון לילה שכבר מזמן אינו פעיל. המתחם שנראה נטוש כלפי חוץ, היה במשך שנים גם שדה קרב משפטי בין עיריית תל אביב לבין אדם אחד - יעקב פרחן. לטענת העירייה, פרחן לא רק עמד בראש החברה שהחזיקה בנכס ולא שילמה ארנונה במשך תקופה ארוכה, אלא גם התנהל בחוסר תום לב, ניסה להתחמק מתשלום, והיה צריך להיענש אישית על כך. פרחן, מנגד, טען לכל אורך הדרך: אני רק בורג קטן בסיפור גדול הרבה יותר.

ב-19 ביוני 2025, לאחר שלוש שנים של הליכים משפטיים וסכום תביעה של מעל 200 אלף שקל, הכריעה השופטת הבכירה נאוה ברוורמן מבית משפט השלום בתל אביב-יפו: התביעה נדחית. בית המשפט לא מצא עילה להטיל על פרחן אחריות אישית, גם אם החברה שבשליטתו לא שילמה ארנונה. קביעתה הייתה נחרצת: "חוב ארנונה כשלעצמו אינו מצדיק הרמת מסך".

הפרשה החלה עם הקמתה של שמחת חשמונאים, חברה פרטית שהתאגדה כדי להפעיל מועדון ברחוב החשמונאים 117, במבנה בן 245 מ"ר. ואולם זמן קצר לאחר הכניסה לנכס, ביקשה החברה פטור מארנונה בטענה שהמקום אינו ראוי לשימוש. הבקשה נדחתה, וגם ערר שהגישה נדחה בינואר 2017. החברה עזבה את המקום כחודשיים לאחר מכן, וב-2019 נכנסה לפירוק מרצון. עד כאן, סיפור שגרתי יחסית. אלא שהעירייה לא הסתפקה בהליכים מול החברה - היא רצתה גם את הכסף. ובחיפוש אחר מי שישלם, פנתה לעבר פרחן, שבמועד הרלוונטי היה רשום כבעלים של 100% ממניות החברה. בכך, לשיטת העירייה, הוא נהפך למי שנושא באחריות אישית לחוב שנותר פתוח.

העירייה: "פרחן התחמק מתשלום ביודעין"

בכתב התביעה ובעדויות שהובאו בפני בית המשפט, ניסתה העירייה להוכיח שהנתבע לא רק היה בעל שליטה פורמלי, אלא גם הפעיל בפועל את החברה, ידע היטב על חובות הארנונה והעדיף להימנע מתשלום מתוך כוונה להתחמק. "החברה היא אישיות משפטית מלאכותית", טענה העירייה, "ואין לה רצון עצמאי משלה. לכן, יש לייחס את פעולתה לרצון בעליה". לטענתה, מדובר בחברה "ריקה", שדרכה ניסו הבעלים לחמוק מתשלום.

• ניצחה את עיריית ת"א: סככת החניה לא תיהרס
• מינוי זמני בעזרה ובצרון: מרק אוקון יחליף את המנכ"ל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד הוסיפה העירייה כי פרחן עצמו "דוּוח כמחזיק בנכס, ניהל עררים על חיובי הארנונה, ניסה להסיר את שמו מהרישום כמחזיק לאחר מכן, ולא הציג כל ראייה שתומכת בטענתו שאחרים הפעילו את המקום בפועל". לתמיכה בטענות, ציינה שהנתבע "נמנע מלספק דפי בנק או מסמכים חשבונאיים שיכולים להוכיח שלחברה לא היו נכסים", ובכך סייע, לדעתה, ב"הברחת נכסים".

הנתבע, לעומת זאת, הציג תמונה שונה לגמרי. לדבריו, הוא רק הופיע ברישום הפורמלי של החברה, אולם לא ניהל אותה, לא החזיק בפועל בנכס, ולא היה מעורב בקבלת ההחלטות. הוא טען כי מי שניהל את המועדון הלכה למעשה היה אדם אחר, חיים פנחס - דמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב, שלפי התיאור שהובא לבית המשפט נהג "לצוד עובדים צעירים ולשכנע אותם לרשום את העסק על שמם, תמורת אחוזים מהרווחים".

פרחן טען בנוסף כי האמין שיש לו רק 10% מהמניות, וכי קיים הסכם נאמנות עם פנחס שמעביר את רוב השליטה לידיו, אך בית המשפט לא קיבל טענה זו, בהיעדר הסכם כתוב ובעקבות עדויות סותרות. ובכל זאת, גם ללא קבלה של גרסה זו, סברה השופטת שאין מקום להטלת אחריות אישית על פרחן.

• בעלי הבית התחרטו בדקה ה-90 - וישלמו 850 אלף ש'
• הקורונה היא אירוע מסכל? קניון TLV נגד חברת התכשיטים
• תוכן שיווקי משכנתא הפוכה: מפתח לחוסן בעורף, יציבות בשוק הנדל"ן
• המוסד לביטוח לאומי ביטל קצבה בגלל רכישת רכב - האם זה מוצדק?

בית המשפט: לא די בחוב כדי "להרים את המסך"

אחת הטענות המרכזיות שנשקלו בפסק הדין היתה האם יש מקום "להרים את מסך ההתאגדות", כלומר להתעלם מההפרדה בין החברה לבין בעליה, ולחייב את האחרון אישית על חובותיה. מדובר באחד מהכלים המשפטיים הקשים ביותר בדיני החברות, שנעשה בו שימוש רק בנסיבות יוצאות דופן.

לדברי השופטת ברוורמן בפסק הדין שפורסם, "חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך לפי דיני החברות". עוד היא הוסיפה כי, "לא ניתן לקבוע שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק שיחויב באופן אישי". היא הדגישה כי נטל ההוכחה על התובעת, ולא סברה שהוצגה תשתית ראייתית מספקת: "הסעד של הרמת מסך שמור לנסיבות חריגות במיוחד... ולא הוכח שהיתה תרמית או חוסר תום לב מצד הנתבע".

בית המשפט גם הבהיר כי טענות העירייה, שלפיהן פרחן שיקר או ביקש לזייף הסכמים, אינן מגובות בראיות מהותיות. "גם אם נלך לפי טענת התובעת בדבר חוסר אמינותו של הנתבע, סבורה אני שחוסר אמינות לבדו אינו מספיק כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות", קבעה השופטת.

העירייה לא הסתפקה בניסיון להרים מסך לפי חוק החברות, ופנתה גם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים - סעיף שמאפשר, בתנאים מסוימים, לגבות חובות ארנונה גם מבעל שליטה. הסעיף קובע חזקה שלפיה אם חברה הופסקה או פורקה ולא שילמה את חוב הארנונה, יראו את נכסיה כאילו הועברו לבעלי השליטה. אך גם כאן קבע בית המשפט שאין לעירייה על מה להישען. השופטת הדגישה כי על העירייה להוכיח תחילה שלחברה היו נכסים, ורק אז עובר הנטל לנתבע להראות שלא קיבל אותם. "אין חזקה לפיה היו לחברה נכסים", פסקה. "בהתאם לפסיקה המחייבת, הנטל להוכחת קיום נכסים רובץ על התובעת".

לדבריה, לא הוצגו ראיות ברורות לכך שלחברה אכן היו נכסים בעת סיום פעילותה. העובדה שהיו במקום עצים או שהונפקו שיקים, אינה מספקת. היא הוסיפה גם כי העובדה שהתובעת לא פנתה שוב ושוב לנתבע במשך השנים, או לא שלחה דרישות תשלום חוזרות, מחלישה את טענתה כי פעל בכוונה להתחמק מתשלום. "לא ניתן לומר שהנתבע, באופן אישי, קיבל פניות חוזרות ונשנות בנוגע לחוב הארנונה, ועל כן אין להטיל עליו אחריות אישית", נכתב.

בסיום פסק הדין קבעה השופטת ברוורמן כי, "לא עלה בידי התובעת להביא ראיות מספיקות כדי לחייב את הנתבע לפי סעיף 6 לחוק החברות. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה. התביעה נדחית". העירייה חויבה בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 30 אלף שקל.

מה משמעות הביטוי "הרמת מסך", ומדוע זה כל כך חריג?

הרמת מסך היא פעולה משפטית שבה בית המשפט מתעלם מההפרדה המשפטית בין החברה לבין בעלי המניות שלה. כלומר, הוא "מרים את המסך" שמפריד בין הישות המשפטית של החברה לזו של הבעלים, ובכך מטיל על הבעלים אחריות אישית לחובות החברה. בפסיקה נאמר לא אחת כי מדובר בצעד קיצוני שיש להפעילו רק כשהוכח שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב, בתרמית או בהברחת נכסים. מדובר בחריגה מהעיקרון היסודי בדיני החברות, שלפיו חברה היא אישיות נפרדת מבעליה.

למה העירייה לא פנתה למנהל הפנימי, חיים פנחס, שבית המשפט קבע שהיה מעורב?

זו שאלה מסקרנת שלא נענתה בפסק הדין. העירייה התמקדה בפרחן בלבד, כנראה משום שהוא זה שהיה רשום כבעל המניות והמנהל הפורמלי. ייתכן שעקב קושי באיתור פנחס, או בגלל הליכים משפטיים אחרים שהתנהלו מולו, העירייה בחרה למקד את התביעה בגורם הרשמי ביותר. עם זאת, העובדה שלא ננקטו הליכים נגד פנחס, אף שהוא הוזכר בהרחבה כמי שפעל בפועל - החלישה את טענות העירייה.

מה העירייה יכולה לעשות בעתיד כדי למנוע מצבים כאלה?

כדי להימנע ממצב שבו חוב נשאר בלתי נגבה, רשויות מקומיות יכולות לפעול מיידית לגבייה כשמתגלה אי-תשלום, ולא להמתין שנים. עליהן גם לבדוק לעומק את המבנה הארגוני של חברות ולזהות את הגורמים המפעילים בפועל, עוד לפני שמוגשת תביעה. כשיש חשש להברחת נכסים, חשוב לפעול בסמוך למועד הפסקת הפעילות או הפירוק.

האם התנהלות הנתבע נחשבת תקינה אף שהחברה לא שילמה ארנונה?

בית המשפט לא שיבח את התנהלות הנתבע, ואף ציין שאינו מהימן בכל טענותיו. עם זאת, הוא לא מצא שהתנהלותו חצתה את הרף שנדרש להטלת אחריות אישית. כלומר, גם אם הנתבע לא פעל באופן אידיאלי, הוא לא עבר את הסף המשפטי של התנהלות פסולה שמצדיקה חיוב אישי.

מה החשיבות של החלטת ועדת הערר שהוזכרה בפסק הדין?

החלטת ועדת הערר דחתה את טענת החברה לפטור מארנונה בטענה שהנכס אינו ראוי לשימוש. מכיוון שההחלטה נהפכה לחלוטה ולא נתקפה, בית המשפט ראה בה ראיה לכך שהחוב נוצר כדין. עם זאת, הוא לא הסתפק בכך כדי לקבוע שמדובר בהתנהלות פסולה של פרחן.

האם הייתה כאן הזנחה מצד העירייה?

ייתכן שכן. אחת מטענות ההגנה שהועלתה, ואף התקבלה באופן חלקי, היא שעברו חמש שנים עד שהתביעה הוגשה, ושלא נעשו פעולות גבייה יעילות מול הנתבע או מול יתר המעורבים. גם בית המשפט תהה מדוע העירייה לא הביאה עדים מסוימים או לא פעלה מול גורמים אחרים, ואפשר לראות בכך ביקורת עקיפה על ניהול ההליך מצדה.

האם היתה דרך אחרת לחייב את הנתבע?

ייתכן שהתובעת היתה יכולה לפעול בשלב מוקדם יותר, לפני הפירוק, או לנסות לכלול טענות פליליות במידה שהיו ראיות להונאה ממשית. גם תביעה נגד צדדים שלישיים, כמו פנחס, או נסיונות להקפיא הליכים משפטיים אחרים, היו עשויים לשנות את תמונת המצב. אך לאור חומר הראיות הקיים, ההחלטה לדחות את התביעה נראית עקבית עם הפסיקה.

במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל אביב פרסם באפריל האחרון פסק דין שעשוי לשנות את אופן החיוב של עמותות רבות ברחבי העיר - ואולי גם להשפיע על ערים נוספות. לפי ההכרעה, עמותה שמפעילה משרדים שאינם למטרות רווח, לא תחויב בארנונה לפי התעריף הגבוה של "משרדים, שירותים ומסחר", אלא תקבל סיווג מופחת שמיועד לגופים ציבוריים. המשמעות עבור עמותות: חיסכון של עשרות ואף מאות אלפי שקלים בשנה. המשמעות עבור העירייה - אובדן הכנסות והתמודדות עם תקדים שככל הנראה, יתרחב ויילך. בית המשפט קיבל את עתירתן של עמותת אמונה והאגודה לבריאות הציבור, שביקשו לקבל הנחה בארנונה עבור נכסים המוחזקים לצורך פעילות ללא כוונת רווח (מלכ"ר). עיריית תל אביב סיווגה את הנכסים כמשרדים רגילים וחייבה בהתאם, אולם בית המשפט קבע כי לא ניתן לראות בעמותה גוף עסקי, וכי יש להעניק לה את ההטבות שמוענקות למוסדות ציבוריים - כפי שנקבע בתקנות ההנחות והסיווגים של משרד הפנים.