במשך שנים רבות חיו בני הזוג אהרונסון חיים חובקי עולם: בין 2008 ל-2016 התגוררו בארה"ב ועבדו שם, לאחר מכן יצאו למסע שייט בן שלוש שנים ברחבי העולם, ובסופו חזרו לישראל. אלא שכשהשניים ביקשו לקבל זכויות כתושבי קבע בישראל מהמוסד לביטוח לאומי, הם נתקלו בסירוב. כך התחילה תביעה עיקשת שנדחתה באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. השופטת ערמונית מעודד קבעה כי אין להכיר בבני הזוג כתושבי ישראל בתקופה שבין סוף 2012 לספטמבר 2021, וכי מרכז חייהם בשנים הרלוונטיות, "היה מחוץ למדינה".

פסק הדין מאיר באור מפוכח את הגבול הדק שבין שייכות למדינה לבין חיים מעבר לים, בייחוד כשהם מלווים בפעילות עסקית בינלאומית, יציאה לפנסיה וטיולים ארוכים מחוץ לגבולות ישראל. בית המשפט נדרש לבחון לא רק את כוונותיהם של בני הזוג, אלא את מכלול הזיקות שהיו להם - או שלא היו להם - לישראל במהלך אותן שנים.

מיזמים בארה"ב ושייט מסביב לעולם

בני הזוג אהרונסון, אזרחים ישראלים, יצאו ב-2008 לארה"ב, שם פיתחו מיזם טכנולוגי, של מקלדת עם סורק מסמכים מובנה, בחברת קיסקן שהקימו עוד בישראל. החברה עברה לארה"ב ונהנתה ממשקיעים מקומיים. נוסף לכך, אופירה אהרונסון, התובעת, המשיכה לעבוד כשכירה בחברה ישראלית נוספת, סיגל טק וונצ'רס 2000, שנוסדה על ידי בני הזוג עצמם. ב-2016 הסתיימה פעילותם העסקית של השניים, ובמקום לשוב לישראל, החליטו "להגשים חלום" ויצאו לשייט ארוך ברחבי העולם.

סירת מפרש שנרכשה ב-2017 שימשה להם כבית למשך כשנתיים, עד שבשל מגפת הקורונה, לטענתם, נאלצו להישאר בארה"ב לתקופה ארוכה יותר מהמתוכנן. הם שבו לישראל רק בספטמבר 2021 – לאחר מכירת הסירה. אף שהתגוררו בחו"ל, בני הזוג טענו לאורך כל הדרך כי שמרו על קשר הדוק לישראל: היה ברשותם בית בארץ שבו התגוררו ילדיהם, הם הגישו דו"חות מס לרשות המסים בישראל, שילמו דמי ביטוח לאומי, והמשיכו להשתמש בכתובת בישראל למשלוח דואר. על כן, לדבריהם, לא ניתקו את זיקתם לישראל.

• אזרחות תמורת השקעה - המדינות האפשריות והדרישות, מדריך
• תושבת יו"ש שנולדה לאם יהודייה שנישאה לערבי לא תקבל מעמד מכוח חוק השבות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אלא שכבר ב-2017 קיבל המוסד לביטוח לאומי החלטה לשלול מהם את התושבות - החלטה שעל פי הראיות נמסרה להם, אך לא נענתה בהשגה בזמן. "על החלטה זו לא הוגשה השגה או ערעור לבית הדין", נכתב בפסק הדין ביחס להודעה שנשלחה לתובעת. בדומה לכך, התובע הגיש השגה, אך לא השלים את המסמכים הנדרשים, וההליך נגדו נסגר.

רק לאחר חזרתם לארץ, הגישו בני הזוג תביעה לבית הדין בדרישה להכיר בהם כתושבי ישראל בתקופה המדוברת. הם טענו כי שהותם מחוץ לישראל היתה זמנית, בתחילה לצורכי עבודה ובהמשך בשל נסיבות שלא היו בשליטתם, כמו מגפת הקורונה. לטענתם, חזרתם לישראל מוכיחה את כוונתם האמיתית לאורך השנים.

בית המשפט: לא הוכח שמרכז חייהם היה בישראל

השופטת מעודד לא קיבלה את גרסתם. בפסק הדין נכתב כי "לא שוכנענו כי מרכז חייהם של התובעים היה בישראל". גם אם נקבל את טענותיהם לגבי מגפת הקורונה ושהותם בסירה, כתבה, עדיין מדובר בשהות מצטברת ארוכה של כ-13 שנה, מרביתן מחוץ לישראל. היא הדגישה כי "שהותם של התובעים בחו"ל לא היתה רק לצורך עבודה אלא הייתה גם למטרות בילוי והנאה", ולכן אין מדובר בנסיעה ארעית. בכך חיזקה את מסקנת המוסד לביטוח לאומי שלפיה השניים לא עומדים במבחן "מירב הזיקות" לישראל.

• ביהמ"ש נגד חברת ייעוץ: "אי בהירות בהסכם תפורש לרעתה"
• חקירת המשטרה נגד עו"ד תיחשב "אירוע מיוחד בעבודה"
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"

בני הזוג הצביעו על הבית שבבעלותם בישראל כראיה לכך שראו בארץ את מרכז חייהם, אך לפי הפסיקה, כתבה השופטת, "בעלות על דירת מגורים בישראל או היעדר בעלות בנכס מחוץ לגבולות ישראל אינה מלמדת בהכרח על זיקה לישראל". היא הוסיפה כי הסירה שרכשו בארה"ב הייתה נכס יקר ערך, ושימשה להם כבית בפועל - עובדה שמחזקת את הקביעה כי חייהם התנהלו בחו"ל.

הזיקה הכלכלית לישראל, כך קבעה, גם היא לא הוכחה ברמה מספקת. על פי הראיות, עיקר ההכנסות של התובעים נבעו מעבודות שביצעו בארה"ב, ונדמה כי הפעילות העסקית בישראל – אם הייתה – הייתה משנית וחלקית מאוד. "העבודה בפועל בוצעה מחוץ לגבולות מדינת ישראל", כתבה השופטת, "ולא די בקבלת התמורה באמצעות חברה ישראלית על מנת להראות זיקה כלכלית שיש בה ממש".

ממצאי דו"ח ביקורת גבולות תמכו גם הם בטענת המוסד: "עיון בדוח ביקורת גבולות כניסות ויציאות של התובע מלמד כי התובע נכח בישראל כ-300 ימים סך הכול בתקופה שבין 2012–2021, כאשר בין השנים 2020–2018 הוא לא ביקר כלל בישראל". גם התובעת, לפי הדו"ח, שהתה בארץ לפרקי זמן קצרים בלבד. בפסק הדין גם מצוין כי בני הזוג החזיקו בביטוחי בריאות בארה"ב, וכי התובע עבר טיפול רפואי משמעותי שם. כל אלה, לפי בית המשפט, מעידים על כך שחייהם, בפועל, התנהלו מחוץ לגבולות ישראל.

ומה לגבי הכוונה לחזור?

בממד הסובייקטיבי, בית המשפט לא מצא בסיס לטענתם כי לא היתה להם כוונה להשתקע בחו"ל. "לא הוגשו כל ראיות המעידות על האופן שבו הם תפסו באותן שנים את מרכז חייהם", ציינה השופטת, והוסיפה כי גם בהיבט זה, היא לא שוכנעה. אולי הקביעה החדה ביותר של בית הדין מובאת בסיכום פסק הדין, שם נכתב: "מגוריהם של התובעים בארה"ב לצרכי עבודה ופנאי נשאו אופי של קבע ולא אופי של ארעיות". העובדה שנותרה להם דירה בארץ ומשפחה בישראל אינה מספיקה כדי להפוך אותם לתושבים לצרכי ביטוח לאומי. "החלטת הנתבע - בדין יסודה".

דחיית התביעה אינה רק עניין סמלי. מדובר בזכויות כלכליות משמעותיות שנובעות ממעמד של תושב, ובכלל זה זכאות לקצבאות, פטורים ותשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי. התובעת, למשל, כבר איבדה את קצבת "אזרח ותיק" שהופסקה כאשר נקבע כי אינה תושבת. אמנם פנו למשרד העלייה והקליטה בבקשה להכרה כתושבים חוזרים – בקשה שאושרה – אך גם כאן, בית הדין לא ראה בכך הוכחה למעמדם בעבר, אלא להפך: רק מי שמפסיק להיות תושב יכול להיחשב תושב חוזר. התביעה נדחתה כאמור, ולמרות העיסוק בשנות חיים שלמות, החליטה השופטת שלא לפסוק הוצאות משפט. "לאור מהות ההליך - אין צו להוצאות", נכתב.

האם בית הדין לקח בחשבון את ההשלכות של מגפת הקורונה על העיכוב בחזרת התובעים?

כן, בית הדין התייחס לטענת התובעים שלפיה מגפת הקורונה מנעה מהם לשוב לישראל. עם זאת, נקבע כי גם אם תתקבל גרסה זו במלואה, פרק הזמן הארוך ששהו מחוץ לישראל עוד קודם לכן, מלמד כי לא ניתן לנתק את תקופת הטיול מתקופת השהייה הכללית בחו"ל. המסקנה: הקורונה לא היתה גורם בלעדי או מכריע.

האם עצם קבלת מעמד של תושב חוזר ממשרד הקליטה לא מוכיחה את הקשר הרציף לישראל?

בית הדין לא התעלם מעובדה זו, אך לא ראה בה גורם מכריע לעניין מרכז החיים של ההורים עצמם. לפי הפסיקה, הזיקה של בני משפחה יכולה להוות אינדיקציה מסייעת, אך אינה מספיקה לבדה. מה גם שלא הובאו עדויות מצד הילדים או בני משפחה אחרים שיכלו לתמוך בטענה לקשר רגשי ומעשי חזק לישראל.

האם בני הזוג יכולים לטעון בעתיד מחדש למעמד של תושבים לצרכים אחרים?

כן, תושבות לעניין הביטוח הלאומי נבחנת תמיד ביחס לתקופה מוגדרת. בית הדין קבע כי בין 2012 ל-2021 הם לא היו תושבים, אך אין מניעה לטעון לתושבות עבור תקופה עתידית אחרת. עם זאת, הם יידרשו להוכיח שמרכז חייהם אכן עבר לישראל באופן ממשי – לא רק פורמלי.

מדוע לא הובאו עדים מטעם התובעים, למשל חברים או מכרים בישראל?

זו שאלה פתוחה, אך בית הדין העיר על כך מפורשות. השופטת כתבה כי, "לא הוגשו כל ראיות המעידות על האופן שבו הם תפסו באותן שנים את מרכז חייהם", לרבות עדויות של בני משפחה או חברים. ייתכן כי זו בחירה אסטרטגית מצד ההגנה, וייתכן כי לא נמצאו עדים רלוונטיים שיכלו לתמוך בגרסה. כך או כך, היעדרם פגע באמינות הגרסה הסובייקטיבית.

האם העובדה שהם העידו בעצמם השפיעה לחיוב או לרעה?

בית הדין מצא את עדותם מהימנה אך לא מספקת. השופטת ציינה כי גם אם נניח שהגרסה נכונה (למשל לגבי תקלות בסירה או מגבלות הקורונה), עדיין מכלול התקופה מצביע על חוסר זיקה מספקת לישראל. כלומר, האמינות לא סייעה להם לחצות את רף ההוכחה המשפטי.

האם זה משנה שהתובעים עבדו מול חברות ישראליות?

במידה מסוימת כן, אך לא בצורה שהשפיעה על ההכרעה. בית הדין קבע שהתובעת טסה לישראל "ארבע פעמים בשנה" לפגישות דירקטוריון, אך מרביתן התקיימו מרחוק. מכיוון שלא הוכח שהפעילות הכלכלית הייתה מבוססת בישראל, ולא הוצגו נתונים כמותיים (כמו סכומים ודו"חות מלאים), לא ניתנה לפעילות זו משקל כבד.

מה אפשר ללמוד מהתיק הזה על תשלום דמי ביטוח לאומי מהתפוצות?

התובעים טענו כי שילמו ביטוח לאומי ברציפות, אך בית הדין הבהיר כי תשלום זה לא מעיד כשלעצמו על תושבות. הוא יכול להוות אינדיקציה, אך הוא לא תנאי מספיק. במלים אחרות: תשלום ביטוח לאומי אינו "קונה" זכויות אם אין מרכז חיים בישראל.

במקרה אחר, קבע באחרונה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי המוסד לביטוח לאומי חייב להחזיר דמי ביטוח שגבה מבני זוג שעברו לאירלנד. המקרה קובע תקדים שצפוי להשפיע על אלפי ישראלים שעברו לחו"ל ועדיין משלמים דמי ביטוח לאומי. הסיפור מתחיל ב-2018, כשטייס קרב לשעבר בחיל האוויר וזוגתו החליטו לבצע "רילוקיישן מישראל לאירלנד". על פי העדויות שהוצגו לבית הדין, "בני הזוג התחתנו בנישואים אזרחיים בחו"ל והחליטו לעבור לחיות באירלנד". עוד נכתב בפסק הדין כי, "לצורך ביצוע המעבר הם התפטרו מהעבודות שלהם בישראל, והתובע אף מכר את מכוניתו". צעדים אלה מצביעים על "כוונה רצינית ומתוכננת לעבור לחיות באירלנד לטווח ארוך". בשנת 2018, בני הזוג נקטו צעדים קונקרטיים להקמת בית חדש באירלנד. על פי פסק הדין "במדינה האירופית הם קנו דירה ופתחו חשבון בנק". מדובר בפעולות שמעידות על "כוונה ברורה להשתקע באירלנד ולהקים שם את מרכז חייהם".