אמדוקס תתכונן ליישום סרביינס אוקסלי עם בייקוניקס
חברת אמדוקס, הודיעה כי במסגרת ההיערכות לעמידה בתקנות חוק סרבנס אוקסלי, אשר צפויות להיכנס לתוקף באירופה בשנה הקרובה, רכשה החברה את מנוע ה-SOXA Accelerator המשווק בארץ על ידי חברת בייקוניקס.
תקנות חוק סרבנס אוקסלי (Sarbanes-Oxley) הן תקנות אשר נחקקו על ידי שני סנטורים אמריקאים, בעקבות קריסת חברת אנרון בשנה שעברה. החוק מחייב כל חברה ציבורית הנסחרת בבורסה האמריקאית לנהל מערך של בקרות פנימיות בחברה ולדווח במשך כל רבעון על כל הפעולות שהיא ביצעה.
מדובר באלפי פעולות הכוללות פרטים קטנים ומצריכות עיקוב מדוקדק אחר הנעשה בקרבי חברה עצמה. מטרת החוק היא להטיל אחריות אישית על מנהלי החברות ומנהלי הכספים שלהם וליצור מצב של אחריות אישית על חברה במקרה והיא עוברת על החוק או פושטת את הרגל.
כדי לעמוד בתקנות החדשות חייבת כל חברה להגדיל את עלויות הביקורות שהיא מבצעת על מהלכיה. תקנות החוק נכנסו לתוקף בארה"ב בנובמבר השנה וצפויות להיכנס לתוקף באירופה, המזרח התיכון ואפריקה במהלך אפריל 2005.
אמדוקס, שהינה לקוחה של חברת בייקוניקס בתחום הבינה העסקית, בחנה מספר הצעות בתחום ולבסוף בחרה בבייקוניקס גם התחום זה. אמדוקס נמנית עם רשימת לקוחות חברת בייקוניקס כגון חברת פלאפון, סופר פארם וחברות הביטוח הגדולות בארץ, שהינם לקוחות החברה בתחום תוכנות הבינה העסקית.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
