מיוחד לשבועות: אנשי תקשורת ועיתונאים חוזרים לעבודות הביכורים שלהם

היום חלקם מוכרים בציבור וחלקם זוכים למבט נערץ, בתעשייה מעריכים אותם, הם קוטפים פרסים וכבר הרבה יותר בורגנים, אבל זה לא תמיד היה כך. העיתונאי שעיצבן את שר החינוך וכמעט פוטר; הנער שמכר תמונות ל'ידיעות אחרונות'; העיתונאית שהפתיעה את דניס רוס; הזמרת שפגשה את הספורטאי המהולל; השדרן שנזרק למים העמוקים בהפתעה גמורה, והתלמיד שהשפיל את המורה לערבית ברדיו בית ספר.

לקראת שבועות - חג הביכורים, החלטנו להחזיר אותם לרגעים ההם בתחילת דרכם, לעבודות הראשונות בקריירה הארוכה והסיפורים מאחוריהן. אתמול (יום ה') החזרנו את אנשי עולם הפרסום, ומחר יחזרו אנשי היח"צ.

אייס רוצה להכיר אתכם טוב יותר - לפרטים בעמוד הפייסבוק שלנו לחצו כאן

שלומי אלדר - הכתב לענייני ערבים בערוץ 10. החל את דרכו בערוץ 1 שם סיקר את רצועת עזה, היה כתב מדיני ועורך 'מבט' ו'יומן'

סקופ הביכורים שלי בטלוויזיה הוא זה שקבע, מבלי להתכוון, את עתידי בתחום התקשורת. שסיימתי את קורס הכתבים בערוץ 1 מוניתי לכתב חינוך. הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ובתי הספר היו סגורים. ההורים לא ידעו מה לעשות, הבגרויות התקרבו ולא ברור היה מה יקרה. הגיע אלי מידע ששר הביטחון משה ארנס טוען כי אין מניעה לפתוח את מוסדות החינוך.

כשהסקאדים נורים רק בלילה, השר וגורמי הביטחון השונים המליצו לחזור ללימודים סדירים. שר החינוך זבולון המר ז"ל, מאידך, סירב תוך שהוא מתעקש שמערכת הביטחון מונעת ממנו לפתוח את בתי הספר.

פרסמתי את הסיפור. המר, שהיה גם השר הממונה על רשות השידור, זעם עלי. הוא דרש להדיח אותי. הייתי, בדיוק, שבועיים בטלוויזיה. זאת עמדה להיות קריירת העיתונות הקצרה ביותר בעולם.

רפיק חלבי היה אז עורך 'מבט'. אלימלך רם מנהל החדשות. שניהם החליטו 'להציל' אותי מציפורניו של המר הזועם. בתוך יומיים 'הוגליתי' לבאר שבע לשמש בתפקיד כתב דרום. אני זוכר שהתקשרתי לאלון בן דוד והודעתי לו שאני מחליף אותו. הוא לא הבין. הכל קרה כל כך מהר ששכחו להודיע לו שהוא חוזר למרכז.

מכיוון שדיברתי ערבית ועזה הייתה פתוחה לכניסת ישראלים, התחלתי להביא סיפורים מעזה. לאט לאט גיליתי את התחום הפלסטיני שהפך להיות תחום הסיקור העיקרי שלי. הגלות הכפויה הפכה למקפצה.

עד היום אני חושב שאילולא אותו סקופ ומה שבא בעקבותיו לעולם, לא הייתה לי קריירה כל כך ארוכה בתחום שמרתק אותי עד היום, לא הייתי זוכה בפרס סוקולוב, עושה סרט כמו 'חיים יקרים' ובטח שלעולם לא הייתי כותב ספר כמו 'להכיר את חמאס' שיצא בימים אלה.

ברק פכטר - צלם פפראצי ובעלים של משרד יחסי הציבור 'ברק פכטר'

עבודת הצילום המשמעותית הראשונה שלי הייתה ב-1992. אני נער סקרן בן 17, שחולם לצלם עבור עיתון ארצי גדול. הייתה זו תקופה שכוכבי הטלוויזיה היו מלכות היופי, ודליה מזור הייתה יותר ממעניינת; נינט עולה לכתה ב' ומארק צוקרברג לומד לכתוב; המילה פפראצי היא מילה גסה; תמונה ב'ידיעות אחרונות' של אז עבור צלמים ובכלל, שווה הרבה יותר מ-1,000 מילים; בטלוויזיה יש רק ערוץ אחד וכולנו בעיקר היינו תמימים.

רוית אסף, מגה מלכת היופי של אותה שנה, חזרה לישראל מתחרות מיס עולם שם זכתה בתואר "מיס פוטוגניק". בשביל לסבר את האוזן, מלכת היופי של אז, במונחי פרסום, זה הרבה יותר מבר רפאלי של היום.

בטרמינל הישן של שדה התעופה - היום טרמינל 1 - עמדתי וחיכיתי כמו ילד טוב, הכל בשביל התמונה. מדובר באייטם היסטרי, מקביל בערכו לכוכב הוליוודי שינחת היום בארצנו הקטנטנות.

רוית נוחתת והולכת לכיווני. התחושה של צלם, כאשר הוא מצליח לתפוס טוב מצולם, היא סוג של אורגזמה קצרה, מין שיא כזה, רטיבות בלב שמעוררת את כל החושים. כשאני לוחץ על הקליק ושומע את התריס מתקתק, אני מרגיש רעידות בלב. גם היום, 20 שנה אחרי, אני עדיין מתרגש מאייטם טוב. יש תחושות שכנראה לא ייעלמו לעולם.

משום מקום מגיח לכיוונה של רוית אחיה הקטן והחמוד, ילד בן 10 בערך. כשהוא קפץ עליה כדי לקבל חיבוק חם, קלטתי את התמונה ההיסטרית והמשכתי עם רעש התריס שגרם לי להינות מכל רגע.

רמת העניין בתמונה הייתה היסטרית, דבר שגרם לי למכור את התמונות למספר מקומות בו זמנית - 'מעריב', 'דבר', 'על המשמר', 'ידיעות', 'חדשות' ובעצם - מה לא. פיתחתי את הפילם בכמה עותקים ועברתי ממערכת אחת לבאה כדי למכור את השלל. אני, ברק פכטר, זה שמוכר קרטיבים מחוץ לחטיבת הביניים, הצלחתי למכור לעיתונות הארצית תמונה של פאקינג מלכת היופי. לכל העיתונות הארצית. לא רוצה להתעורר מהחלום.

למחרת, גאה, הלכתי למכולת הקרובה ובדוכן העיתונים ראיתי את שמי מתנוסס בעמודים האחוריים בדפוס שחור על גבי בז'. אין גאה ממני. הבטתי בתמונות והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות מעכשיו כל חיי - להציק למפורסמים. סליחה, לצלם רגעים עיתונאים נדירים ולככב בעיתונות הארצית.

כמה שנים אחרי אותן תמונות, הגשמתי את החלום והייתי ממקימי המגזין 'רייטינג' ז"ל, שם כל שבוע דאגתי לתמונות פפראצי איכותיות במשך 10 שנים. בימי 'רייטינג' נושא הפפראצי היה טירוף אחד גדול, ואז לא חשבתי שיום אחד זה ייפסק ואשנה כיוון לתחום יחסי הציבור. מסתבר שזה קורה לטובים ביותר.

יהונתן כהן - שדרן ומגיש בערוץ הספורט

את דרכי בתקשורת התחלתי בשלהי המאה שעברה במקומונים של עיר הולדתי האהובה ירושלים. בהמשך הדרך ולאחר השחרור מהצבא הגעתי לערוץ הספורט, מקום שעצם השהות בו היה עבורי הגשמת חלום, אבל לא החלום האמיתי.

כמו כל נער חובב ספורט, דמיינתי, שמעתי וחוויתי כדורגל דרך תיאוריהם המעולים של שדרני שירים ושערים ולימים שדרי הטלויזיה, והיה לי ברור שבסופו של יום כל מה שאני באמת רוצה, זה לשדר כדורגל.

בערוץ הספורט עברתי דרך ארוכה ומהנה. זכיתי לעבוד בצמוד וליד ענקי טלויזיה ושידור, וצברתי ניסיון וידע רבים. במהלך דרכי הייתי כתב וכלבויניק במערכת חדשות הספורט, הגשתי מבזקי חדשות וטעמתי שידורים בענפים שונים כשדר קווים, אבל למרות המסלול וההכשרה דבר לא יכול היה להכין אותי ליום שלישי בצהריים, בספטמבר 2006, אז צלצל הטלפון.

"אתה רוצה לשדר משחקים?" שאל אותי תומר תורג'מן, אז ראש מחלקת השידורים בערוץ. גמגמתי משהו לא ברור בסגנון "זו תהיה הגשמת חלום.. אבל אני לא בטוח שאני באמת יודע איך עושים את זה". תומר, בנחישות ובביטחון האופייני לו, ענה לי מיידית: " אתה תהיה טוב. תעבור על כמה משחקים ותשדר אותם לעצמך במהלך השבוע. בשישי, בשידור הלאומית, נעשה את הפיילוט". "יופי" עניתי כשאני המום. "אני מקווה שיהיה בסדר" ושאלתי: "מי משדר את המשחק בשישי, כדי שאוכל להתייעץ איתו?" התגובה הגיע בשנייה: "אתה. סומך עליך. שיהיה בהצלחה".

זה מה שקרה, ועד היום אני מקווה שהיה בסדר... במשחק הפועל חיפה ניצחה 2:1 את הפועל עכו. חיים סילבס כבש ומומי זפרן עמד על הקווים. אני משוכנע שאיש מהשחקנים או האוהדים באותו משחק זניח בליגה השנייה, אינם זוכרים כלל את היום הזה. אני לא אשכח לעולם. בכל זאת, פעם ראשונה.

עדי מאירי - כתבת לענייני משטרה ופלילים של רשת ב' של קול ישראל

באמצע שנת 1997, ממש בבתוליי העיתונאיים, מצאתי את עצמי באחד הלילות מטפסת על גדר בגובה של שניים וחצי מטרים, במכנסי ג ינס שבכל כיס היה מכשיר אלקטרוני אחר. פלאפון, ביפר וסקנר שבו יכולתי להאזין לקשר המשטרתי.

זה היה בשיאה של הלחימה בלבנון, לאחר מבצע ענבי זעם, כשחיזבאללה תקף את חיילי צה ל ואנשי צבא דרום לבנון, הרג ופצע. מכורח הנסיבות, הפכתי בת-בית בבית החולים רמב"ם בחיפה, כשנשלחתי לסקר את פצועי הלחימה, לשמוע מהחיילים ומבני משפחתם כיצד נפצעו והאם הם יחזרו ללבנון, למרות פציעתם.

באותו לילה לא הגעתי לחדרי הניתוח ולמחלקת הכירורגיה כבדרך כלל. הגעתי למנחת המסוקים. קיבלתי הדלפה שדניס רוס, מי ששימש אז בתפקיד מתאם תהליך השלום מטעם ארה"ב, עומד לנחות במנחת בית החולים לפגישות עם גורמים פוליטיים ולבקר חיילים פצועים. טיפסתי על הגדר שהקיפה את המנחת, ומבלי שאיש הבחין בי הסתתרתי מאחורי שיחים פראיים. כעבור יותר משעה וחצי ראיתי את המסוק. זיהיתי אותו מרחוק, שלפתי מהתיק את המיקרופון והטייפ הישן, ורצתי לעבר רוס ופמלייתו.

מאבטחיו הבחינו בי וניסו להרחיק אותי. רוס היה יותר נדיב, עצר, חייך, ושאל בנחמדות רבה כיצד הוא יכול לעזור לי. ביקשתי לדעת מדוע בא לארץ, לאן פניו, והאם הוא רואה סיכוי לשקט בדרום לבנון. הוא הפתיע אותי מאוד כשהשיב לכל השאלות, שאל לבסוף אם אני בסדר, ונבלע באפילת הלילה.

הראיון פתח את יומן הבוקר בקול ישראל. זה היה אז הישג עיתונאי חזק. בצהריים טלפן אלי מנהל החדשות אז, שלום אורן. "רוצה לבוא לתל אביב ולהיות כתבת הפלילים שלנו?", שאל. ביקשתי יומיים לחשוב.

התייעצתי עם חבריי העיתונאים וכולם אמרו שעדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. עוד באותו ערב החזרתי תשובה לשלום: "אני באה". 3 ימים אחר כך עזבתי חבר, חברים, דירה יפה והרבה זיכרונות ונסעתי לתל אביב.

עוד באותו שבוע סיקרתי מלב שכונת פרדס כץ סגירת חשבונות בין כנופיית פרדס כץ לרמת עמידר. כמה שבועות אחר כך דהרתי לגשר המכבייה שקרס, וחיפה והמנחת ברמב"ם נראו כמו זיכרון רחוק.

מירי נבו - מגישת מהדורת 'חדשות הספורט' המרכזית של ערוץ הספורט

מג'יק ג'ונסון, מכירים? אין לי ספק שרובכם מכירים את אגדת ה-NBA ואולי אפילו גם מעריצים אותה. נפל בחלקי הכבוד שהשידור הראשון שלי בערוץ הספורט, לפני 19 שנים, יהיה ראיון עם מג'יק ג'ונסון האחד והיחיד!! כן, כן...

ג'ונסון הגיע אז לארץ למשחק ראווה כדי לקדם את המודעות למחלת האיידס, והמנכ"ל דאז של ערוץ הספורט החליט שזה השידור הראשון שבו אשתלב כשדרנית קווים בפעם הראשונה על המסך של הערוץ, בעצם סוג של אודישן. אני כמובן - באושר גדול - הסכמתי. מה אפשר לבקש יותר?

פגישה עם ספורטאי שיומיים קודם לא חלמתי אפילו שאראה פנים אל פנים, לא כל שכן אראיין אותו. ללא ספק רף גבוה בעוצמת החוויה. בכנות אומר שאינני זוכרת כלום מהשידור, אף שאלה ששאלתי, ואיך היה כל אירוע, התרגשות הייתה גדולה וטשטשה הכל.

באותה נקודת זמן הייתי אחרי קריירה כזמרת בלהקת 'מנגו', הגשתי כבר כמה שנים תכניות בטלוויזיה, ובתום השידור הזה הייתה תחושה אחת שאני זוכרת בבהירות, את ההרגשה שהגעתי למקום שלי.

בפעם הראשונה על המסך של ערוץ הספורט הבנתי שהתחברתי ל-DNA הבסיסי שלי המשלב ספורט וטלוויזיה. הבנתי שבמקום הזה אני עומדת לבנות קריירה שתימשך שנים ארוכות.

ואגב, עוד אנקדוטה מהשידור הראשון. הגעתי אליו כשאני משתמשת ב-2 שמות משפחה - מירי טננבוים (שזהו שם נעורי) - נבו (שמי מהנישואים). במהלך השידור הופתעתי שיורם ארבל פנה אלי רק בשם מירי נבו! ניגשתי אליו לאחר מכן להעיר לו שאני מבקשת שיקרא לי בשניהם, וארבל - קופירייטר ידוע - אמר לי: "יש לי הרבה ניסיון, מירי נבו בלבד זה הרבה יותר תופס, סמכי עלי". השאר היסטוריה...

דני נישליס - מנכ"ל רדיו תל אביב ושותף ברדיו חיפה 107.5FM

בתחילת שנות ה-70 הבאתי למנהל בית הספר הריאלי בסניף אחוזה בחיפה יציאה מהממת: אולי נפתח תחנת רדיו בחצר בית הספר? מרוב הלם ומתוך ידיעה ברורה שלא יכול לקום פרויקט כזה הוא אמר לי "כן". כך פתחתי את תחנת הרדיו הראשונה שלי שניגנה מוסיקה מהחדר של השרת (כך קראו אז לאיש התחזוקה של בית הספר), ובאמצעות מיקרופון של טייפ רקורדר 'סוני', השמענו דרישות שלום ואיחולי מזל טוב לתלמידים ומורים.

אחת היוזמות הראשונות בלוח המשדרים שלנו הייתה הפסקות של ריקודי עם שיועדו לכל חניכי תנועת הצופים ואחת לשבוע מסיבה של שירים לועזיים לכל מי שהיה חבר בחוג ריקודים סלוניים ומעשן בסתר.

התחנה זכתה להאזנה רבה והפכה חיש קל למרענן הרשמי של ההפסקות, ולי היה תירוץ מצוין לעזוב את השיעור רבע שעה לפני סיומו בתירוץ של חימום המכשירים.

אז מתי התחנה ירדה משידור?

בפעם הראשונה שהעזנו לעשות צחוק מהמורה לערבית, קרא לי המנהל לחדרו והודה לי בחום על היוזמה, אך הסביר שחדר המורים דרש להוריד אותנו משידור. נעלבתי קשות אך אמרתי לו: אנחנו עוד נחזור. וכך היה.