ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

העובדת נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית בהשתלמות שנערכה במלון בירושלים. הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת, וכי הפציעה אירעה בזמן שהיא לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות
עוזי גרסטמן |

בית הדין לעבודה בבאר שבע קיבל באחרונה החלטה משמעותית הנוגעת להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. בפסק הדין, קבע השופט עדו בן-צור כי פציעה של עובדת עירייה במהלך השתלמות מקצועית בירושלים תיחשב כזו. בכך נדחתה עמדת המוסד לביטוח לאומי, שטען כי ההשתלמות אינה בעלת זיקה ישירה לעבודה.

המקרה אירע ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית.

לטענת הביטוח הלאומי ההשתלמות היא לא פעילות נלווית צילום: Shutterstock

שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

העובדת קיבלה שכר עבור הימים של ההשתלמות

היא טענה כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ישירה לעבודתה וכי השתתפותה בה היתה חלק מתפקידה המקצועי. בין היתר, הדגישה העובדת כי תכני ההשתלמות עסקו בשינויים בעולם העבודה הדיגיטלי - תחום שנמצא בלב עיסוקה בעירייה. בנוסף, לפי העובדת, מנהלה הישיר המליץ על השתתפותה, ואישור ההשתלמות ניתן על ידי הנהלת העירייה, שראתה בה השתלמות מקצועית. עוד היא ציינה כי ההשתלמות עצמה התקיימה בימי עבודה רגילים, והעובדת קיבלה שכר מלא עבורם בזמן שהשתתפה בה.

לעומת זאת, הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת ולא דרישה של המעסיק. עוד טען הביטוח הלאומי כי הפציעה אירעה בזמן שהעובדת לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות, אלא בשיחת חולין בלובי המלון. בנוסף, נטען אף כי הנושאים שנלמדו בהשתלמות אינם נחשבים מיוחדים או הכרחיים לביצוע תפקידה.

השופט עדו בן-צור דחה את עמדת הביטוח הלאומי וקיבל את התביעה שהגישה העובדת. בפסק הדין שפרסם, הוא קבע כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ברורה לעבודתה של העובדת בעירייה, והיוותה פעילות נלווית לתפקידה. השופט הסתמך בפסיקתו על כמה נקודות מרכזיות:

קיראו עוד ב"משפט"

עדויות מהעירייה: בעדותה, האחראית על ההשתלמויות בעירייה ציינה כי ההשתתפות של העובדת אושרה רק לאחר שנמצא כי ההשתלמות קשורה ישירות לעבודתה. גם גזבר העירייה העיד כי ההשתלמות נדרשה לצורך שיפור כישוריה המקצועיים של העובדת.

מימון ותנאים: השופט ציין כי ההשתלמות התקיימה בימי עבודה רגילים ובמימון חלקי של העירייה. העובדה שהעובדת קיבלה שכר מלא בזמן ההשתלמות, מחזקת את הטענה שההשתתפות בה היתה חלק מתפקידה.

אופי הפעילות: אף שהפציעה אירעה במהלך שיחת מינגלינג שנערכה בלובי של בית המלון, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי פעילויות מסוג זה הן חלק אינטגרלי מההשתלמות. לדבריו, חילופי ידע בין משתתפים הם מרכיב חשוב בהשתלמות מקצועית ואין בכך כדי לשלול את הזיקה לעבודה.

גישה רחבה של החוק

פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתחום ההכרה בפגיעות עבודה. הוא מדגיש כי גם אירועים שמתרחשים מחוץ למקום העבודה הפיזי, כמו השתלמויות, יכולים להיחשב חלק מהעבודה, בתנאי שניתן להוכיח את זיקתם לתפקיד המקצועי.

השופט הבהיר כי לא רק התכנים של ההשתלמות רלוונטיים, אלא גם הקשר בין הפעילות הכוללת לבין תפקיד העובד. ההכרה בפציעתה של העובדת כתאונת עבודה משקפת גישה רחבה יותר של החוק, המתאימה לעידן שבו עובדים משתתפים בפעילויות מקצועיות מגוונות מחוץ למשרד.

בנוסף להכרה בפציעה כתאונת עבודה, חויב הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל. מדובר בביקורת מרומזת של בית הדין על התנהלות המוסד, שלא שקל באופן מספק את כלל הנסיבות לפני שגיבש את עמדתו, ואף לא היה מוכן לחזור בו ממנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
רשות המסים
צילום: רשות המסים

המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם גם שנים אחר כך

תושבים שטענו לגביית מס רטרואקטיבית בניגוד לחוק ביקשו לנהל תובענה ייצוגית נגד מנהל מס שבח ורשויות המדינה, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי החיוב נעשה כדין, מתח ביקורת חריפה על אופן ניסוח הבקשה, והבהיר כי מי שלא דיווח על רכישת זכויות במקרקעין - לא יוכל לטעון לפטור בדיעבד

עוזי גרסטמן |

בפתח פסק הדין, שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נפרשת תמונה שמוכרת היטב לעוסקים בתחום המקרקעין: בעלי זכויות בנכסים מבקשים, לעתים שנים רבות לאחר רכישתן, להסדיר רישום בטאבו או לבצע פעולה אחרת בנכס. אלא שאז, רגע לפני השלמת המהלך, צצה דרישה לתשלום מס רכוש בגין השנים שעברו. מבחינת אותם בעלי זכויות, הדרישה נתפשת לא פעם כהפתעה לא נעימה, ולעתים אף כעוול של ממש. במקרה שנדון בפסק הדין הבא, ההפתעה הזו נהפכה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שבמרכזה טענה עקרונית: רשות המסים מחייבת אזרחים במס רכוש רטרואקטיבי, בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה.

המבקשים, מוחמד חוסאם חירבאוי ומיראל רזק, פנו לבית המשפט בטענה כי המדינה, באמצעות מנהל מס שבח וגורמים נוספים, דורשת תשלום מס רכוש גם בגין נכסים שלא היו רשומים במערכת המס לפני שנת 2000 - השנה שבה בוטל מס הרכוש. לשיטתם, מדובר בפרקטיקה פסולה של גביית מס בדיעבד, כזו שסותרת את ההחלטות של ועדות ערר וההלכות שנפסקו בעבר. הקבוצה שבשמה ביקשו לפעול הוגדרה באופן רחב כ"כל אזרח אשר נדרש לשלם מס רכוש בגין נכס אשר לא היה רשום במערכת המס לפני שנת 2000, וכל אזרח שנדרש לשלם מס רטרואקטיבי בניגוד להחלטות ועדות הערר וההלכות הפסוקות".

אלא שכבר בראשית פסק הדין מבהיר סגן נשיא בית המשפט, השופט רם וינוגרד, כי הבקשה לוקה בחסר מהותי. הוא מציין כי מדובר בבקשה "לקונית במיוחד", שאינה כוללת את מרבית הרכיבים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות, ומוסיף ביקורת חריפה על סגנונה. לדבריו, הבקשה והתובענה "נוסחו בלשון שאינה ראויה", וכללו האשמות חמורות כלפי המשיבים, לרבות טענות לסחיטה באיומים, מרמה ופעולות פליליות. השופט קבע כי "די היה בדרך התבטאות לא ראויה זו כדי להביא לדחיית בקשת האישור", מכיוון שהתנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בדין.

הבקשה לא עומדת בתנאי הסף המהותיים

מעבר לפגמים הצורניים והסגנוניים, בית המשפט קובע כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי הסף המהותיים לאישור תובענה ייצוגית. כך, בין היתר, מצוין בפסק הדין שפורסם כי המבקשים לא התייחסו לטענות סף כבדות משקל שהעלו המשיבים בתשובתם, וכי העובדה שבא כוח המבקשים שימש גם כמצהיר בתצהיר התומך בבקשה, פועלת אף היא בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות.

ואולם, השופט וינוגרד אינו מסתפק בדחייה מטעמים דיוניים בלבד, אלא עובר לדון במחלוקת עצמה. כאן, בלב הדיון, מונחת שאלת פרשנות של הוראות חוק מס רכוש, ובעיקר היחס בין סעיפים 17, 19 ו-22 לחוק. המבקשים ביקשו להסתמך על סעיף 19(א) לחוק, הקובע מגבלה על גבייה רטרואקטיבית של מס, וטענו כי לא ניתן לחייב במס בגין תקופה העולה על חמש שנים לאחור. אלא שבית המשפט קובע כי הפרשנות הזו מתעלמת מהוראות חוק אחרות ומהפסיקה שעסקה בהן.