ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

העובדת נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית בהשתלמות שנערכה במלון בירושלים. הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת, וכי הפציעה אירעה בזמן שהיא לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות
עוזי גרסטמן |

בית הדין לעבודה בבאר שבע קיבל באחרונה החלטה משמעותית הנוגעת להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. בפסק הדין, קבע השופט עדו בן-צור כי פציעה של עובדת עירייה במהלך השתלמות מקצועית בירושלים תיחשב כזו. בכך נדחתה עמדת המוסד לביטוח לאומי, שטען כי ההשתלמות אינה בעלת זיקה ישירה לעבודה.

המקרה אירע ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית.

לטענת הביטוח הלאומי ההשתלמות היא לא פעילות נלווית צילום: Shutterstock

שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

העובדת קיבלה שכר עבור הימים של ההשתלמות

היא טענה כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ישירה לעבודתה וכי השתתפותה בה היתה חלק מתפקידה המקצועי. בין היתר, הדגישה העובדת כי תכני ההשתלמות עסקו בשינויים בעולם העבודה הדיגיטלי - תחום שנמצא בלב עיסוקה בעירייה. בנוסף, לפי העובדת, מנהלה הישיר המליץ על השתתפותה, ואישור ההשתלמות ניתן על ידי הנהלת העירייה, שראתה בה השתלמות מקצועית. עוד היא ציינה כי ההשתלמות עצמה התקיימה בימי עבודה רגילים, והעובדת קיבלה שכר מלא עבורם בזמן שהשתתפה בה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לעומת זאת, הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת ולא דרישה של המעסיק. עוד טען הביטוח הלאומי כי הפציעה אירעה בזמן שהעובדת לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות, אלא בשיחת חולין בלובי המלון. בנוסף, נטען אף כי הנושאים שנלמדו בהשתלמות אינם נחשבים מיוחדים או הכרחיים לביצוע תפקידה.

השופט עדו בן-צור דחה את עמדת הביטוח הלאומי וקיבל את התביעה שהגישה העובדת. בפסק הדין שפרסם, הוא קבע כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ברורה לעבודתה של העובדת בעירייה, והיוותה פעילות נלווית לתפקידה. השופט הסתמך בפסיקתו על כמה נקודות מרכזיות:

קיראו עוד ב"משפט"

עדויות מהעירייה: בעדותה, האחראית על ההשתלמויות בעירייה ציינה כי ההשתתפות של העובדת אושרה רק לאחר שנמצא כי ההשתלמות קשורה ישירות לעבודתה. גם גזבר העירייה העיד כי ההשתלמות נדרשה לצורך שיפור כישוריה המקצועיים של העובדת.

מימון ותנאים: השופט ציין כי ההשתלמות התקיימה בימי עבודה רגילים ובמימון חלקי של העירייה. העובדה שהעובדת קיבלה שכר מלא בזמן ההשתלמות, מחזקת את הטענה שההשתתפות בה היתה חלק מתפקידה.

אופי הפעילות: אף שהפציעה אירעה במהלך שיחת מינגלינג שנערכה בלובי של בית המלון, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי פעילויות מסוג זה הן חלק אינטגרלי מההשתלמות. לדבריו, חילופי ידע בין משתתפים הם מרכיב חשוב בהשתלמות מקצועית ואין בכך כדי לשלול את הזיקה לעבודה.

גישה רחבה של החוק

פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתחום ההכרה בפגיעות עבודה. הוא מדגיש כי גם אירועים שמתרחשים מחוץ למקום העבודה הפיזי, כמו השתלמויות, יכולים להיחשב חלק מהעבודה, בתנאי שניתן להוכיח את זיקתם לתפקיד המקצועי.

השופט הבהיר כי לא רק התכנים של ההשתלמות רלוונטיים, אלא גם הקשר בין הפעילות הכוללת לבין תפקיד העובד. ההכרה בפציעתה של העובדת כתאונת עבודה משקפת גישה רחבה יותר של החוק, המתאימה לעידן שבו עובדים משתתפים בפעילויות מקצועיות מגוונות מחוץ למשרד.

בנוסף להכרה בפציעה כתאונת עבודה, חויב הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל. מדובר בביקורת מרומזת של בית הדין על התנהלות המוסד, שלא שקל באופן מספק את כלל הנסיבות לפני שגיבש את עמדתו, ואף לא היה מוכן לחזור בו ממנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.