ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

העובדת נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית בהשתלמות שנערכה במלון בירושלים. הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת, וכי הפציעה אירעה בזמן שהיא לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות
עוזי גרסטמן |

בית הדין לעבודה בבאר שבע קיבל באחרונה החלטה משמעותית הנוגעת להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. בפסק הדין, קבע השופט עדו בן-צור כי פציעה של עובדת עירייה במהלך השתלמות מקצועית בירושלים תיחשב כזו. בכך נדחתה עמדת המוסד לביטוח לאומי, שטען כי ההשתלמות אינה בעלת זיקה ישירה לעבודה.

המקרה אירע ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית.

לטענת הביטוח הלאומי ההשתלמות היא לא פעילות נלווית צילום: Shutterstock

שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

העובדת קיבלה שכר עבור הימים של ההשתלמות

היא טענה כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ישירה לעבודתה וכי השתתפותה בה היתה חלק מתפקידה המקצועי. בין היתר, הדגישה העובדת כי תכני ההשתלמות עסקו בשינויים בעולם העבודה הדיגיטלי - תחום שנמצא בלב עיסוקה בעירייה. בנוסף, לפי העובדת, מנהלה הישיר המליץ על השתתפותה, ואישור ההשתלמות ניתן על ידי הנהלת העירייה, שראתה בה השתלמות מקצועית. עוד היא ציינה כי ההשתלמות עצמה התקיימה בימי עבודה רגילים, והעובדת קיבלה שכר מלא עבורם בזמן שהשתתפה בה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לעומת זאת, הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת ולא דרישה של המעסיק. עוד טען הביטוח הלאומי כי הפציעה אירעה בזמן שהעובדת לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות, אלא בשיחת חולין בלובי המלון. בנוסף, נטען אף כי הנושאים שנלמדו בהשתלמות אינם נחשבים מיוחדים או הכרחיים לביצוע תפקידה.

השופט עדו בן-צור דחה את עמדת הביטוח הלאומי וקיבל את התביעה שהגישה העובדת. בפסק הדין שפרסם, הוא קבע כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ברורה לעבודתה של העובדת בעירייה, והיוותה פעילות נלווית לתפקידה. השופט הסתמך בפסיקתו על כמה נקודות מרכזיות:

קיראו עוד ב"משפט"

עדויות מהעירייה: בעדותה, האחראית על ההשתלמויות בעירייה ציינה כי ההשתתפות של העובדת אושרה רק לאחר שנמצא כי ההשתלמות קשורה ישירות לעבודתה. גם גזבר העירייה העיד כי ההשתלמות נדרשה לצורך שיפור כישוריה המקצועיים של העובדת.

מימון ותנאים: השופט ציין כי ההשתלמות התקיימה בימי עבודה רגילים ובמימון חלקי של העירייה. העובדה שהעובדת קיבלה שכר מלא בזמן ההשתלמות, מחזקת את הטענה שההשתתפות בה היתה חלק מתפקידה.

אופי הפעילות: אף שהפציעה אירעה במהלך שיחת מינגלינג שנערכה בלובי של בית המלון, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי פעילויות מסוג זה הן חלק אינטגרלי מההשתלמות. לדבריו, חילופי ידע בין משתתפים הם מרכיב חשוב בהשתלמות מקצועית ואין בכך כדי לשלול את הזיקה לעבודה.

גישה רחבה של החוק

פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתחום ההכרה בפגיעות עבודה. הוא מדגיש כי גם אירועים שמתרחשים מחוץ למקום העבודה הפיזי, כמו השתלמויות, יכולים להיחשב חלק מהעבודה, בתנאי שניתן להוכיח את זיקתם לתפקיד המקצועי.

השופט הבהיר כי לא רק התכנים של ההשתלמות רלוונטיים, אלא גם הקשר בין הפעילות הכוללת לבין תפקיד העובד. ההכרה בפציעתה של העובדת כתאונת עבודה משקפת גישה רחבה יותר של החוק, המתאימה לעידן שבו עובדים משתתפים בפעילויות מקצועיות מגוונות מחוץ למשרד.

בנוסף להכרה בפציעה כתאונת עבודה, חויב הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל. מדובר בביקורת מרומזת של בית הדין על התנהלות המוסד, שלא שקל באופן מספק את כלל הנסיבות לפני שגיבש את עמדתו, ואף לא היה מוכן לחזור בו ממנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

אולם אירועים
צילום: Freepik

גן האירועים נסגר לפני החתונה - וזה הפיצוי שנפסק לזוג

בני זוג שחלמו על חתונה בגן אירועים ייחודי גילו לפתע, זמן קצר לפני האירוע, כי המקום נהרס והאירוע לא יוכל להתקיים כפי שתוכנן. הם נאלצו למצוא אולם חלופי ויקר יותר, לשלם עשרות אלפי שקלים נוספים ולחוות תקופה של לחץ כבד ומתח זוגי. בית המשפט קיבל חלקית את תביעתם, וחייב את הגן לפצות אותם על מלוא ההפרשים וכן על עוגמת נפש, אך בסכום נמוך בהרבה מזה שדרשו

עוזי גרסטמן |

הבשורה הגיעה כמעט לפתע, כמעט כמו סטירת לחי קרה במרכזו של מסע ההכנות הארוך. חודשיים בלבד לפני המועד שבו תלו בני הזוג גל אלקובי ואוהד פרץ את כל ציפיותיהם, לאחר חודשים של חיפושים וציפייה לרגע המיוחל, נמסר להם כי גן האירועים שבו בחרו בקפידה, זה שהיה אמור להעניק לחתונתם את התחושה הכפרית, הפתוחה והמרגשת, אינו יכול עוד לארח את האירוע. לא היה מדובר בשינוי קטן או בעיכוב טכני. כפי שנכתב בפסק הדין, "משטחי הדשא ואבני המדרך אינם קיימים יותר; מיקום החופה ישונה; ובסמוך לחודש פברואר 2025 נהרס גן האירועים כליל". כך, בבת אחת, התפוררה התמונה שדמיינו. במקומה התייצבה מציאות של חיפושים בהולים, לחץ בלתי פוסק ועלויות שתפחו והלכו.

האירוע תוכנן להיערך ב-26 במרץ 2025 במושב עגור. בני הזוג התקשרו עם ארץ אירועים באוקטובר 2024, לאחר תהליך ארוך שבו ביקשו למצוא מקום שיתאים לרצונם ולסגנון החתונה שתכננו. הם התחייבו לשלם 325 שקל למנה ל-450 מוזמנים, הוצאות תאורה והגברה בסכום של 5,800 שקל ועיצוב בעלות של 3,000 שקל, ובסך הכל כ-155 אלף שקל. באותו חודש הם אף שילמו מקדמה של 15,205 שקל. אלא שב-30 בינואר 2025, זמן קצר לפני המועד המקווה, הודיעה להם הנתבעת על חוסר היכולת לקיים את החתונה בתנאים כפי שהוסכמו ועל הצורך בצמצום מהותי של מספר המשתתפים. זמן קצר לאחר מכן כבר לא היה מה לקיים: הגן נהרס לחלוטין.

מכאן ואילך, תיארו התובעים בכתב התביעתה שלהם מסע מפרך בניסיון לאתר מקום חלופי, כשכל טלפון מעלה שוב ושוב אותה תשובה מאכזבת - תפוס. העומס על אולמות, מכיוון שהתקופה נחשבת מבוקשת, כמעט סתם את הגולל על האפשרות למצוא מיקום חלופי שיארח את החתונה במועד שנבחר. ואולם לאחר מאמץ כאוב ומתמשך, ב-6 בפברואר 2025 הם הצליחו להגיע להסכם עם אולם יורדי הסירה בתל אביב. האולם, כך תיארו, היה שונה באופיו מגן האירועים הכפרי, והבחירה בו היתה מבחינתם פשרה שחרגה באופן ניכר מהתכנון המקורי.

מעמסה כלכלית שלא תוכננה מראש

מצב העניינים החדש הכריח אותם לקבל על עצמם הוצאות גבוהות בהרבה. המנה עלתה 400 שקל במקום 325. לכך הצטרפו תשלומים נוספים: חניה לאורחים, דייל חניה, עלויות עיצוב, ספקים, מנות גלאט כשר ואפילו תוספות לאפטר פארטי. בסופו של דבר הגיעו ההפרשים המצטברים ל-58,088 שקל, סכום שהפך את החתונה למעמסה כלכלית שלא תוכננה מראש. אך מעבר לכסף, בני הזוג תיארו בפני בית המשפט תקופה קשה, שבמהלכה "התקופה שלפני החתונה, שאמורה היתה להיות שמחה ומרגשת, הפכה לחוויה קשה", מלווה "בלחץ נפשי כבד, חוסר וודאות, מתח רב ומריבות תכופות".

התובעים אף הוסיפו וטענו כי הנתבעת הפעילה את גן האירועים ללא רישיון ראוי והסתירה את המידע הזה מהם, וכי התנהלותה לאחר ההודעה על ביטול האירוע, כשסירבה להשיב את המקדמה ודרשה כי יוותרו על טענותיהם, היתה פוגענית והוסיפה על עוגמת הנפש שנגרמה להם. ב-1 ביולי 2025 הוגשה התביעה על סכום של 158,088 שקל: 58,088 שקל בגין ההפרשים הכספיים ועוד 100 אלף שקל בגין עוגמת נפש.