ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

העובדת נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית בהשתלמות שנערכה במלון בירושלים. הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת, וכי הפציעה אירעה בזמן שהיא לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות
עוזי גרסטמן |

בית הדין לעבודה בבאר שבע קיבל באחרונה החלטה משמעותית הנוגעת להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. בפסק הדין, קבע השופט עדו בן-צור כי פציעה של עובדת עירייה במהלך השתלמות מקצועית בירושלים תיחשב כזו. בכך נדחתה עמדת המוסד לביטוח לאומי, שטען כי ההשתלמות אינה בעלת זיקה ישירה לעבודה.

המקרה אירע ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית.

לטענת הביטוח הלאומי ההשתלמות היא לא פעילות נלווית צילום: Shutterstock

שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

העובדת קיבלה שכר עבור הימים של ההשתלמות

היא טענה כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ישירה לעבודתה וכי השתתפותה בה היתה חלק מתפקידה המקצועי. בין היתר, הדגישה העובדת כי תכני ההשתלמות עסקו בשינויים בעולם העבודה הדיגיטלי - תחום שנמצא בלב עיסוקה בעירייה. בנוסף, לפי העובדת, מנהלה הישיר המליץ על השתתפותה, ואישור ההשתלמות ניתן על ידי הנהלת העירייה, שראתה בה השתלמות מקצועית. עוד היא ציינה כי ההשתלמות עצמה התקיימה בימי עבודה רגילים, והעובדת קיבלה שכר מלא עבורם בזמן שהשתתפה בה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לעומת זאת, הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת ולא דרישה של המעסיק. עוד טען הביטוח הלאומי כי הפציעה אירעה בזמן שהעובדת לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות, אלא בשיחת חולין בלובי המלון. בנוסף, נטען אף כי הנושאים שנלמדו בהשתלמות אינם נחשבים מיוחדים או הכרחיים לביצוע תפקידה.

השופט עדו בן-צור דחה את עמדת הביטוח הלאומי וקיבל את התביעה שהגישה העובדת. בפסק הדין שפרסם, הוא קבע כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ברורה לעבודתה של העובדת בעירייה, והיוותה פעילות נלווית לתפקידה. השופט הסתמך בפסיקתו על כמה נקודות מרכזיות:

קיראו עוד ב"משפט"

עדויות מהעירייה: בעדותה, האחראית על ההשתלמויות בעירייה ציינה כי ההשתתפות של העובדת אושרה רק לאחר שנמצא כי ההשתלמות קשורה ישירות לעבודתה. גם גזבר העירייה העיד כי ההשתלמות נדרשה לצורך שיפור כישוריה המקצועיים של העובדת.

מימון ותנאים: השופט ציין כי ההשתלמות התקיימה בימי עבודה רגילים ובמימון חלקי של העירייה. העובדה שהעובדת קיבלה שכר מלא בזמן ההשתלמות, מחזקת את הטענה שההשתתפות בה היתה חלק מתפקידה.

אופי הפעילות: אף שהפציעה אירעה במהלך שיחת מינגלינג שנערכה בלובי של בית המלון, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי פעילויות מסוג זה הן חלק אינטגרלי מההשתלמות. לדבריו, חילופי ידע בין משתתפים הם מרכיב חשוב בהשתלמות מקצועית ואין בכך כדי לשלול את הזיקה לעבודה.

גישה רחבה של החוק

פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתחום ההכרה בפגיעות עבודה. הוא מדגיש כי גם אירועים שמתרחשים מחוץ למקום העבודה הפיזי, כמו השתלמויות, יכולים להיחשב חלק מהעבודה, בתנאי שניתן להוכיח את זיקתם לתפקיד המקצועי.

השופט הבהיר כי לא רק התכנים של ההשתלמות רלוונטיים, אלא גם הקשר בין הפעילות הכוללת לבין תפקיד העובד. ההכרה בפציעתה של העובדת כתאונת עבודה משקפת גישה רחבה יותר של החוק, המתאימה לעידן שבו עובדים משתתפים בפעילויות מקצועיות מגוונות מחוץ למשרד.

בנוסף להכרה בפציעה כתאונת עבודה, חויב הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל. מדובר בביקורת מרומזת של בית הדין על התנהלות המוסד, שלא שקל באופן מספק את כלל הנסיבות לפני שגיבש את עמדתו, ואף לא היה מוכן לחזור בו ממנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.