ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

העובדת נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית בהשתלמות שנערכה במלון בירושלים. הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת, וכי הפציעה אירעה בזמן שהיא לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות
עוזי גרסטמן |

בית הדין לעבודה בבאר שבע קיבל באחרונה החלטה משמעותית הנוגעת להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. בפסק הדין, קבע השופט עדו בן-צור כי פציעה של עובדת עירייה במהלך השתלמות מקצועית בירושלים תיחשב כזו. בכך נדחתה עמדת המוסד לביטוח לאומי, שטען כי ההשתלמות אינה בעלת זיקה ישירה לעבודה.

המקרה אירע ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית.

לטענת הביטוח הלאומי ההשתלמות היא לא פעילות נלווית צילום: Shutterstock

שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

העובדת קיבלה שכר עבור הימים של ההשתלמות

היא טענה כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ישירה לעבודתה וכי השתתפותה בה היתה חלק מתפקידה המקצועי. בין היתר, הדגישה העובדת כי תכני ההשתלמות עסקו בשינויים בעולם העבודה הדיגיטלי - תחום שנמצא בלב עיסוקה בעירייה. בנוסף, לפי העובדת, מנהלה הישיר המליץ על השתתפותה, ואישור ההשתלמות ניתן על ידי הנהלת העירייה, שראתה בה השתלמות מקצועית. עוד היא ציינה כי ההשתלמות עצמה התקיימה בימי עבודה רגילים, והעובדת קיבלה שכר מלא עבורם בזמן שהשתתפה בה.

לעומת זאת, הביטוח הלאומי טען כי ההשתלמות היתה יוזמה פרטית של העובדת ולא דרישה של המעסיק. עוד טען הביטוח הלאומי כי הפציעה אירעה בזמן שהעובדת לא היתה בפעילות הקשורה ישירות לתכני ההשתלמות, אלא בשיחת חולין בלובי המלון. בנוסף, נטען אף כי הנושאים שנלמדו בהשתלמות אינם נחשבים מיוחדים או הכרחיים לביצוע תפקידה.

השופט עדו בן-צור דחה את עמדת הביטוח הלאומי וקיבל את התביעה שהגישה העובדת. בפסק הדין שפרסם, הוא קבע כי ההשתלמות היתה בעלת זיקה ברורה לעבודתה של העובדת בעירייה, והיוותה פעילות נלווית לתפקידה. השופט הסתמך בפסיקתו על כמה נקודות מרכזיות:

קיראו עוד ב"משפט"

עדויות מהעירייה: בעדותה, האחראית על ההשתלמויות בעירייה ציינה כי ההשתתפות של העובדת אושרה רק לאחר שנמצא כי ההשתלמות קשורה ישירות לעבודתה. גם גזבר העירייה העיד כי ההשתלמות נדרשה לצורך שיפור כישוריה המקצועיים של העובדת.

מימון ותנאים: השופט ציין כי ההשתלמות התקיימה בימי עבודה רגילים ובמימון חלקי של העירייה. העובדה שהעובדת קיבלה שכר מלא בזמן ההשתלמות, מחזקת את הטענה שההשתתפות בה היתה חלק מתפקידה.

אופי הפעילות: אף שהפציעה אירעה במהלך שיחת מינגלינג שנערכה בלובי של בית המלון, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי פעילויות מסוג זה הן חלק אינטגרלי מההשתלמות. לדבריו, חילופי ידע בין משתתפים הם מרכיב חשוב בהשתלמות מקצועית ואין בכך כדי לשלול את הזיקה לעבודה.

גישה רחבה של החוק

פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתחום ההכרה בפגיעות עבודה. הוא מדגיש כי גם אירועים שמתרחשים מחוץ למקום העבודה הפיזי, כמו השתלמויות, יכולים להיחשב חלק מהעבודה, בתנאי שניתן להוכיח את זיקתם לתפקיד המקצועי.

השופט הבהיר כי לא רק התכנים של ההשתלמות רלוונטיים, אלא גם הקשר בין הפעילות הכוללת לבין תפקיד העובד. ההכרה בפציעתה של העובדת כתאונת עבודה משקפת גישה רחבה יותר של החוק, המתאימה לעידן שבו עובדים משתתפים בפעילויות מקצועיות מגוונות מחוץ למשרד.

בנוסף להכרה בפציעה כתאונת עבודה, חויב הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל. מדובר בביקורת מרומזת של בית הדין על התנהלות המוסד, שלא שקל באופן מספק את כלל הנסיבות לפני שגיבש את עמדתו, ואף לא היה מוכן לחזור בו ממנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.