בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

• כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
• בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

הסיפור שהגיע באחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד נשמע כמעט כמו פרק נוסף בעלילה משפחתית ארוכת שנים, שבה מתערבבים אבל, חילוקי דעות, מסורת עדתית ופרשנויות שונות למושג נאמנות משפחתית. המערער, נ.צ., הוא נכדו של המנוח י.מ., אדם שעבר תהפוכות רבות בחייו, נישא שלוש פעמים, שכל את בנו מנישואיו השניים, הוריש חלק מרכושו להקדש על שמו, וכתב שבע או שמונה צוואות במהלך חייו. דווקא הצוואה האחרונה שכתב, ב-2017, שנותנת את כל רכושו לאשתו השלישית - היא זו שהציתה מאבק משפטי ממושך, שהסתיים כעת בדחיית הערעור שהגיש הנכד שלו.

המערער טען כי הצוואה הזו אינה רק תוצאה של מעורבות פסולה מצד האלמנה, אלא גם עומדת בניגוד מוחלט למנהגי העדה התימנית, שלפיהם “נחלת משפחה אינה יוצאת מן המשפחה”. לטענתו, סבו לא היה מוותר מעולם על ביתו המשפחתי ועל זכותם הטבעית של צאצאיו, אלמלא השפעה בלתי ראויה. ואולם בית המשפט קבע, שוב, כי הטענות לא הוכחו, וכי המסורת התימנית - חשובה ככל שתהא - אינה יכולה לגבור על רצונו החופשי והמוכח של המנוח.

כבר בפתח הדברים בפסק הדין שפורסם, מציג בית המשפט על השאלה המרכזית: האם אשת המנוח, המשיבה, נטלה חלק בעריכת הצוואה באופן שפוסל אותה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. “לכך אנו נדרשים בערעור שהגיש המערער”, כתב בית המשפט המחוזי, והבהיר כי המערער אינו מערער עוד על קביעות בית המשפט בערכאה הקודמת, בנוגע להשפעה בלתי הוגנת, אלא רק על טענת המעורבות עצמה.

הפרשה החלה עוד בטענת המערער, שלפיה אשת המנוח נכחה בעת עריכת צוואת 2017, ניסתה להשפיע על הרב שערך אותה ואף ביקשה לשנות את זהות העדים. כדי להוכיח זאת, הוא צירף תמליל שיחה שקיימו הוא ואחרים עם הרב ב., שערך את הצוואה, ושבו - כך על פי טענתו - הודה הרב כי המשיבה ביקשה לקבוע חלק מתוכנה של הצוואה. אלא שבית המשפט של הערכאה הראשונה קבע כי התמליל חלקי, אינו חד-משמעי, אינו מאפשר להבין את ההקשר במלואו והרב אינו ניתן לחקירה משום שהלך לעולמו. בכך נפגע המשקל הראייתי של התמליל, ובית המשפט המחוזי חיזק מסקנה זו.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המחוזי ציטט מדברי בית משפט בערכאה הראשונה, שחזרו והופיעו גם בנימוקי הערעור: “חוסר היכולת להבין דברי הרב לאשורם… מחזקים את הרציונל לפיו אין לקבל תצהיר ללא שהמצהיר נחקר בחקירה נגדית”. בפועל, התמליל, כפי שתואר, כלל לחישות, קטעים חסרים ובלבול בין צוואת 2015 לבין זו מ-2017, עד כדי כך שבית המשפט ציין בהחלטתו כי, “עולה החשש האם את שייחס לצוואה משנת 2017 אולי קרה בפועל בעת עריכת הצוואה משנת 2015, אין לדעת”.