האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
פסק דין מעניין מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי שתיקה ממושכת של אם במשך 14 שנה מהווה ויתור על זכותה לגבות את המזונות שנפסקו לטובת ילדיה. השופט מחמוד שדאפנה הדגיש כי המחוקק קבע מגבלות זמן ברורות לגביית מזונות מהעבר, וכי היעדר פעולה מצד האם
מלמד על הסכמה לכך שהמזונות לא ישולמו. הוא אף דחה טענה לגבי פחד שהיה לאשה מפני בעלה לשעבר
במרכז פסק הדין שפורסם השבוע בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל ניצב סכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שהתגרשו ב-2008, ושילדיהם כבר בגירים. האם פנתה לבית המשפט וביקשה היתר לגבות מזונות עבור ילדיה למפרע (רטרואקטיבית), בטענה כי במשך השנים לא נגבו הסכומים האלה משום שהיא הסתמכה על קיזוז שביצע האב לכאורה - קיזוז של המזונות כנגד חלקו בדירת המגורים המשותפת. האב מצדו, טען כי מעולם לא ויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה, וכי הקיזוזים שביצע היו בגין שווי השימוש של האם בדירה, לרבות תשלומי המשכנתא ששילם במלואם.
השופט מחמוד שדאפנה נדרש להכריע בשאלה מורכבת: האם לאחר חלוף שנים כה רבות ניתן לאפשר לאם לגבות את חוב המזונות, או שמא שתיקתה הארוכה מלמדת על ויתור מצדה. בפסק הדין שפורסם בחן בית המשפט את ההליכים הרבים שניהלו הצדדים לאורך השנים, לרבות תביעות רכושיות ותיקי משמורת, וקבע כי אין מחלוקת שהתובעת לא פעלה לגביית המזונות מאז שניתן פסק הדין המקורי ב-2010.
השופט קבע כי בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ניתן לגבות מזונות שלא נגבו רק ברשות בית המשפט אם חלפו יותר משנתיים מהמועד שבו נפסקו. לדבריו, "כוונת המחוקק בסעיף זה היתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום הפס"ד עליו להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן".
האם סברה שהקיזוזים שביצע האב הם כנגד חלקו בדירה
במהלך הדיון הציגה האם גרסה שלפיה סברה במשך שנים שהקיזוזים שביצע האב נעשו כנגד חלקו בדירה, ולכן היא לא ראתה צורך לדרוש את המזונות. עם זאת, בחקירתה הנגדית הודתה האשה כי ידעה שעם הגיעם של הילדים לגיל 18 פוקע חיוב המזונות, ואף ציינה כי, "קיבלתי את המזונות עם הקיזוז, וידעתי שבגיל 18 זה נגמר לי". השופט סבר כי התשובות האלה מחזקות את המסקנה שהתובעת קיבלה את המצב במשך השנים ולא ראתה עצמה זכאית לדרוש את הכספים.
- האם חוב מזונות יכול לשמש להחזר לנושים?
- טענה שלא ידעה על חובות של מיליון ש' בעסק של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט בחן גם את טענת הפחד שהעלתה האם, שלפיה חששה מהאב ולכן לא פעלה משפטית. ואולם השופט שדאפנה קבע כי אין בטענה זו, שהועלתה בשיהוי כה רב וללא ראיות תומכות, כדי להצדיק אי נקיטת הליכים במשך 14 שנה. הוא הזכיר כי לאורך השנים ניהלו הצדדים הליכים רבים זה נגד זו, כך שהטענה לפחד כגורם מעכב אינה מתיישבת עם המציאות. השופט גם עמד על כך שבמסגרת תביעה רכושית קודמת דחה בית המשפט טענות קיזוז שהעלו שני הצדדים, וקבע כי הנתבע מעולם לא ויתר על זכויותיו בדירה. גם הטענה לגבי הסכם בעל פה שנחתם לאחר הסכם הגירושים נדחתה, בין היתר בשל קיומו של "השתק פלוגתא", מפני שהסוגיה הזו כבר נדונה והוכרעה בהליך הקודם.
בפסק הדין נכתב כי, "העובדה שבמשך כל התקופה מאז מתן פסה"ד ועד להגשת התביעה, לא עתרה התובעת לקבל את המזונות, לא במסגרת הליכי ההוצל"פ ולא בהגשת תביעה מתאימה, מדברת בעד עצמה ומלמדת כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה". השופט הוסיף בהכרעת הדין כי עצם חלוף הזמן יוצר חזקה של ויתור או מחילה, ונטל ההוכחה עובר אל הזוכה במזונות להראות מדוע לא פעלה במועד. במקרה הזה, הוא קבע, התובעת לא הרימה את הנטל.
"שיהוי ניכר ומשמעותי"
בית המשפט ציין בהכרעתו כי גביית מזונות רטרואקטיבית נועדה למקרים חריגים שבהם ניתן להראות כי השיהוי מוצדק. כאן, לדבריו, "מדובר בטענות סתמיות אשר לא מצדיקות כלל וכלל שיהוי כה ניכר בגביית המזונות". עוד הוא הדגיש כי אילו המזונות היו נחוצים למחיית הילדים, ניתן היה לצפות שהאם תפעל ללא דיחוי לגבותם. בהמשך פסק הדין, הדגיש השופט שדאפנה את חשיבות הוודאות המשפטית והצורך למנוע פתיחת תיקים ישנים לאחר חלוף פרקי זמן ארוכים: "מכל הטעמים שפורטו לעיל אין לתובעת כל זכות לגבות חוב העבר של המזונות בחלוף מעל 14 שנים... מדובר בשיהוי ניכר ומשמעותי ביותר שלגביו לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת".
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- המטוס שהמריא ונחת פעמיים באותו לילה: בית המשפט הכריע - מי משלם על הסיוט בשמיים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- משווי של מיליארדים לפשיטת רגל? צו פשיטת רגל ליזם ההייטק משה...
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי יש לדחות את התביעה, וחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15 אלף שקל.
למה בית המשפט בכלל מגביל גביית מזונות רטרואקטיבית?
הרעיון
הוא שמזונות נועדו לממן צרכים שוטפים של ילדים - אוכל, בגדים, חינוך - בזמן אמת. אם לא גובים אותם שנים רבות, זה סימן שהם לא שימשו בפועל לצרכים האלה. לכן המחוקק קבע מגבלת זמן, כדי למנוע מצב שבו אחרי שנים פתאום מבקשים סכומי עתק שההורה השני לא נערך אליהם.
מה מיוחד במקרה הזה?
כאן עברו לא פחות מ-14 שנה מאז פסק הדין למזונות. השופט אמר שזו תקופה ארוכה מאוד, ושבמשך כל השנים האלה האם לא פעלה לגבות את הכסף - לא דרך הוצאה לפועל ולא בפנייה ישירה לאב. מבחינת בית המשפט, זה סימן שהיא קיבלה את המצב כפי שהוא, וזה נחשב כמו ויתור.
אם האם פחדה מהאב, זו לא סיבה מספיקה?
בית המשפט בחן את הטענה הזאת אבל קבע שהיא לא משכנעת. הוא הזכיר שהצדדים ניהלו הרבה תביעות משפטיות אחד נגד השני במשך השנים, כך שאם היה פחד - הוא לא מנע מהאם לפעול בתחומים אחרים.
מה זה אומר לילדים?
במקרה הזה הילדים כבר בגירים, אז הכסף לא היה מיועד להוצאות שוטפות שלהם אלא כפיצוי לאם על מה שלא שולם. השופט ראה בכך עוד סיבה שלא לאפשר את הגבייה, מכיוון שהמטרה של מזונות היא לעזור לילדים בזמן שהם צריכים אותם, לא שנים אחרי שכבר בגרו.
האם כל מי שלא גובה מזונות בזמן מאבד את הזכות?
לא בהכרח. החוק אומר שאפשר לבקש אישור מיוחד מבית המשפט גם אחרי שעוברות שנתיים, אבל צריך להסביר טוב למה לא פעלו קודם. אם הסיבה משכנעת, למשל מחלה קשה, מצב קיצוני שמנע פנייה - בית המשפט יכול לאפשר את הגבייה. כאן הסיבה לא שכנעה את השופט, ולכן הבקשה נדחתה.
מה המשמעות של החיוב בהוצאות משפט?
מעבר לכך שהתביעה נדחתה, בית המשפט גם חייב את האם לשלם לאב 15 אלף שקל על הוצאות המשפט שלו.
זה בעצם איתות שבית המשפט ראה בתביעה משהו שלא היה מוצדק להגיש בשלב הזה.
במקרה אחר, פסק דין חשוב שניתן במרץ האחרון בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע כי סעיף בהסכם ממון, שחייב גבר לשלם לאשתו מזונות חודשיים ללא הגבלת זמן, בטל מכיוון שמדובר בעושק וחוסר תום לב. השופטת קבעה כי ההסכם נחתם מתוך כוונה לספק לאשה תמיכה כלכלית זמנית בלבד, עד שתמצא עבודה, ולא כתמיכה לצמיתות. בכך, הבהיר בית המשפט כי אין מקום להסכמים שמנצלים מצבו הנפשי של צד אחד ומובילים לניצול כלכלי של הצד השני. הצדדים נישאו ב-2010 וניהלו חיי משפחה משותפים במשך כמה שנים, שבמהלכן הביאו לעולם שני ילדים. במהלך הנישואים בחרו הצדדים לערוך הסכם ממון, שאושר בבית המשפט, ובמסגרתו נקבעו, בין היתר, הסדרים כלכליים במקרה של גירושים. בין הסעיפים בהסכם נכלל סעיף שלפיו יתחייב הגבר לשלם לאשה מזונות חודשיים בסכום כולל של 5,000 שקל גם לאחר סיום הנישואים, וזאת ללא הגבלת זמן. לאחר כמה שנים, הצדדים החליטו להתגרש, וההסכם נכנס לתוקף. הגבר החל לשלם את דמי המזונות כפי שנקבע בהסכם, אך עם הזמן, כשהבחין שהאשה לא עושה מאמצים להשתלב בשוק העבודה ואינה שואפת להגיע לעצמאות כלכלית, החל להרגיש כי מדובר בניצול לרעה של ההסכם. הוא פנה לבית המשפט בתביעה לביטול הסעיף, בטענה כי האשה פעלה בחוסר תום לב והפעילה עליו לחץ רגשי בעת הגירושים - מה שהוביל אותו להסכים לתנאים בלתי סבירים.
ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
פסק דין תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע בסוגיה בינלאומית נדירה: מהו הדין שיחול על צוואת אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, שבחר להוריש את רכושו כולו לאשתו, בניגוד לכללים המחייבים בצרפת להותיר לילדים חלק קבוע בירושה. השופטת הילה
מלר-שלו קבעה כי יש לקיים את הצוואה לפי הדין הישראלי, וכי היא מבטאת את רצונו החופשי של המנוח
זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.
בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.
השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.
הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית
הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.
ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
פסק דין תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע בסוגיה בינלאומית נדירה: מהו הדין שיחול על צוואת אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, שבחר להוריש את רכושו כולו לאשתו, בניגוד לכללים המחייבים בצרפת להותיר לילדים חלק קבוע בירושה. השופטת הילה
מלר-שלו קבעה כי יש לקיים את הצוואה לפי הדין הישראלי, וכי היא מבטאת את רצונו החופשי של המנוח
זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.
בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.
השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.
הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית
הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.
