לאחרונה אושר בכנסת חוק המגביל את שכר בכירי התאגידים הפיננסים במשק ל-2.5 מיליון שקל בשנה, או שלא יעלה על פי 35 מהשכר הנמוך ביותר בארגון, שהוא כפי הנראה שכר המינימום במשק. כתוצאה מכך, בכירי הבנקאים געשו וזעמו, וכך גם הופעלו מיד השתדלנים והפרופסורים לכלכלה שהופיעו בתקשורת כמגני השכר האסטרונומי של אותם הבכירים.

מן הראוי להבהיר כאן, כי בעלי החברה הם בעלי המניות, במקרה של חברות ציבוריות בעלי החברה הם הציבור שרכש את המניות שלהן. במקרה של תאגידים פיננסים, חלק גדול מהמניות נרכשו על ידי קרנות הפנסיה, וקופות הגמל ששייכות לנו, האזרחים. אם מנהלי החברות (באישור חברי מועצת המנהלים) מוציאים סכומים גבוהים מאד על שכרם – הרווח המיועד לחלוקה בין בעלי המניות קטן ואנחנו, הציבור, מפסיד. בנוסף, את רווחיות התאגידים לא מייצרים רק המנהלים, אלא היא נבנית ממגוון מרכיבים כמו מצב השוק, הכלכלה וכדומה.

מכך, ברור שלא ניתן לשייך את הרווחיות למנהל זה או אחר, ובפרט שמרבית הרווחיות נובעת מחוסר הברירה של הציבור - יש מספר מצומצם של בנקים, והביטוחים נעשים באמצעות חברות ביטוח. כך למשל, קרנות הפנסיה של הציבור המנוהלות בחברות הביטוח גובות 6% מכל הפקדה לטובתן. גבייה זו מביאה רווח עצום לחברות הביטוח, וזאת בהסכמת משרד האוצר שהעביר בחוק את כל החיסכון הפנסיוני לחברות הביטוח. מכאן שלא ראוי ש"מתנה" זו תנוצל לטובת שכרם המופרז של המנהלים הבכירים.

מנגד, טיעוני המצדדים בשכרם המופרז של בכירי התאגידים הפיננסים מנסים לשכנע את הציבור כי אם לא נאפשר להם לקחת הביתה 8 מיליון שקל בשנה, הטובים לא יישארו לעבוד בתאגידים ורק מנהלים בינוניים ומטה ירכיבו את שידרת הניהול בתאגיד. הנראטיב המוביל מסיק שבעבור 2.5 מיליון שקל בשנה אותם המנהלים לא יסכימו להמשיך ולעבוד, וההתפתחויות האחרונות במשק עלולות להעיד שזה אכן הכיוון שייבחר.

• מזרחי טפחות: רווח של 1.48 מיליארד שקל וחלוקת דיבידנד של 50%
• לאומי מסכם רבעון חיובי, התשואה להון 16.3%
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

טיעון נוסף של בכירי מנהלי התאגידים הוא כי אם יוקטן שכרם של המנהלים תרד גם המוטיבציה שלהם לרווחיות, וכך ירדו גם רווחי הבנק. זאת לעומת ההיגיון הבריא שאומר כי דווקא הקטנת שכרם תביא מידית לרווחיות גדולה יותר שתתחלק בין כל בעלי מניותיו. כמו כן, יש הטוענים שהמנהלים הבכירים אמונים על ארגונים גדולים מאד עם תקציבי עתק, ולכן התמורה הזו מגיעה להם בצדק. וכאן ראוי לשאול את שאלת המידתיות, האם שר האוצר או נגידת בנק ישראל לא מנהלים סכומי כסף הרבה יותר גדולים? האם הרמטכ"ל אינו מנהל ארגון גדול יותר מכל תאגיד פיננסי? ומה לגבי ראש הממשלה?

יתרה מזאת, מנהלי התאגידים חייבים להפנות את תשומת ליבם לעובדה כי בוועדת הכספים ובכנסת התקבל החוק ללא מתנגד אחד. משמע, אין כל תמיכה ציבורית בשכר הבכירים המנופח, שהאזרחים רואים בו פעולה לא הוגנת ומנקרת עיניים. לעומת חברה פרטית, הבנק או חברת הביטוח אינה נכס פרטי של מנהלו, ולפיכך אינו יכול לעשות בו ובנכסיו כרצונו האישי.