התקשורת הכלכלית ציינה בהבלטה את העלאת יעד הגירעון התקציבי לשנת 2014 מ-2.75% ל-3% תמ"ג. לכאורה, שינוי לא גדול, אך בכל זאת תהיינה לו השלכות מיידיות, שכן ניתן יהיה להקטין פחות את צד ההוצאות, או להגדיל פחות את צד ההכנסות, בהיקף כולל של כ-600 מיליון ש'.

בפועל, ההשלכות הכוללות גדולות בהרבה - המשמעת התקציבית תמשיך להיות נר לרגלי הממשלה החדשה (שהרי על רקע זה הוקדמו הבחירות מלכתחילה), והמציאות הכלכלית והחברתית יכולה אולי לעכב זמנית את התהליך, אך לא תשנה את החתירה להקטנה יסודית של הגירעון הממשלתי והחוב הציבורי.

למעשה, זו קריצה לכיוון בנק ישראל, קרן המטבע וחברות דירוג האשראי, הרואות במדיניות כזו תנאי הכרחי ליציבות כלכלית ופיננסית לאורך זמן. המשק הישראלי התברך בתכונות אלה ברוב שנות המשבר האחרונות, בד בבד עם יציבות מחירים, שעה שמדינות רבות אחרות, לרבות (ודווקא) המפותחות בהן, כשלו בכך. לכן, מדובר בנכס ראשון במעלה של המשק הישראלי וכל סימן של נסיגה ממנו יפעל לבסוף לרעתו.

בד בבד עם הנכונות של המדיניות שאומצה, יש לקחת בחשבון את יישומה המסובך בשנים הקרובות. לאחר המחאה החברתית וההתחייבויות שהמדינה נטלה על עצמה כתוצאה מכך, מתמודד המשק עם גירעון ממשלתי של 4.5% תמ"ג ב-12 החודשים האחרונים. לא מדובר רק בפער העצום בין הנתון הזה לבין היעד המתוקן (3%) או לבטח המקורי (2%) שתוכנן לשנה זו, אלא גם בסטייה מהתהליך הרב-שנתי של ירידהף הן בגירעון התקציבי והן בחוב הציבורי. תהליך זה בידל לטובה את הכלכלה הישראלית בשנות המשבר, והיה, בין השאר, אחד הגורמים החשובים לעלייה החדה בשער השקל כנגד שורה ארוכה של מטבעות, והדולר של ארצות הברית בראשם.

חשיבותה של הצהרת הכוונות לא יכולה, עם זאת, לעמוד בסתירה ליכולתה של הממשלה לבצע את הקיצוצים החדים הנחוצים בהוצאותיה - זאת, הן בזמנים רגילים ובטח כשמדובר בעידן שאחרי המחאה החברתית. לכן, לא פחות ואולי אף יותר מהמוסדות שהזכרתי, על הממשלה להיטיב לשדר את המסר לציבור. דומה כי ההבחנה שהחלו ראשיה לעשות, בין הצורך לוותר ולשאת בנטל היום, לשכר והתועלת שיקלו עליו בהמשך, הינה צעד בכיוון הנכון, אך הממשלה תצטרך להגדיר לוחות זמנים, להסביר מהו המנגנון דרכו יתועלו הויתורים של היום לרווחה של המחר ולהגדיר אמות מידה לפיהן יפוצה הציבור אם התוצאות לא תושגנה. גודל המשימה מצריך למעשה אמנה חברתית בין הממשלה לציבור, ואין זמן טוב לעשות זאת כשממשלה חדשה כמעט לגמרי יוצאת לדרך.

מצד שני, גם לאחר שהתקבלה ההחלטה העקרונית ללכת בדרך של קיצוצים, משמעת ואחריות פיסקאלית, על הממשלה להנהיג תוואי עם תחנות בחינה של התקדמות, כך שאם תשתנה הסביבה - המדינית, ביטחונית, חברתית, או כלכלית - ניתן יהיה להאט, להחיש, או לשנות את מתכונתו, לפי העניין והצורך. ראוי לא להגיע למצב של אימוץ ללא כחל ושרק של כל העקרונות, תוך התעלמות מהמציאות המשתנה והדינאמית.

לכן, מבחנה האמיתי של המדיניות הכלכלית של הממשלה החדשה יהיה במידת הפרגמטיות ובייתכנות הביצוע לאורך זמן של אותם מהלכים שיוכתבו על ידה. זאת, תוך חתירה לשיתוף פעולה מירבי עם הגורמים שיהיו חלק ממנה - העובדים, המעסיקים, בנק ישראל והרשויות השונות - שיתוף פעולה שיחייב ויתורים הדדים בדר לשיקום היציבות הפיסקאלית למשק.