בריטיש איירווייס משהה טיסות לדובאי וקטאר
החשש במפרץ שוב עולה מדרגה והמטוסים שוב משנים כיוון: בעקבות התקיפות האמריקאיות באיראן, השקט המדומה של המפרץ הפרסי נשבר והחשש לסגירת המרחב האווירי הופך למציאות
אם עד כה נראו דובאי, דוחה ואפילו מנאמה כיעדים יציבים, הרי שהאירועים האחרונים טרפו את הקלפים. בריטיש איירווייס, אחת מחברות התעופה המסחריות המוכרות והוותיקות ביותר בעולם, נאלצה להפסיק את טיסותיה לדובאי ולבירה הקטארית דוחא, ולפי שעה גם לבחריין. הסיבה: שיבושים אוויריים משמעותיים שהחלו בעקבות תקיפות אמריקאיות על שלושה אתרים גרעיניים באיראן, והאיומים הישירים מצדה של טהראן. מדובר בהחלטה חריגה שנעשתה בלחץ הזמן: שתי טיסות שיצאו מבריטניה בדרכן לדובאי הוסטו, אחת נחתה בציריך והשנייה חזרה ללונדון, ואחרות בוטלו לחלוטין. בנוסף, גם הטיסות לדוחא נבלמו, והקו לבחריין הושהה עד סוף החודש, לכל הפחות.
בנוסף, הבוקר טיסת בריטיס איירוויז שיצאה מצ'נאי, הודו, לכיוון לונדון, נאלצה לשוב לנמל, זמן קצר לאחר שהמריאה, בעקבות סגירת המרחב האווירי של איראן בשל תקיפות אמריקאיות. המטוס, שעליו 206 נוסעים, נחת בשלום בצ׳נאי. החברה הבהירה כי נקטה משנה זהירות, וכי מדובר בהחזרה יזומה של הטיסה בשל ההתפתחויות באזור.
אבל הסיפור כאן רחב בהרבה מלוח ההמראות של חברת תעופה אחת. הפעולה של בריטיש מסמנת לא רק שינוי טקטי אלא שינוי בתפיסה: המרחב האווירי מעל חלקים נרחבים מהמפרץ, כולל נתיבי תחבורה מרכזיים לאמירויות, קטאר ובחריין הפך מאזור בטוח יחסית לשטח במחלוקת או אפילו לסכנה ביטחונית של ממש. במילים אחרות, המלחמה בין ישראל לאיראן, שנראתה עד כה ממוקדת, מתחילה לחלחל גם למרחב המסחרי והתחבורתי של המזרח התיכון.
שיבוש כלכלי שמתחיל מהשמיים
המרחב האווירי של סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר ובחריין משמש מזה שנים את חברות התעופה הגדולות בעולם. מדובר בציר חשוב לא רק לתיירות ולמסחר, אלא גם לטיסות המשך מהמזרח הרחוק לאירופה ואמריקה. לכן, כל שינוי באזור הזה משפיע באופן ישיר על אלפי טיסות בשבוע ועל מיליוני נוסעים. איראן איימה בשבוע האחרון לפגוע בבסיסים אמריקאיים במפרץ , ביניהם הבסיס הגדול ביותר של צבא ארה"ב שנמצא בקטאר, ואפילו לסגור את מצרי הורמוז. מדובר באחד מנתיבי הסחר הימיים החשובים בעולם, שדרכו עוברים כ־30% מהנפט הגלובלי.
לכן, כשחברות כמו בריטיש, יונייטד ולופטהנזה מתחילות לבטל טיסות, כבר לא מדובר בעניין נקודתי ובנתיבי אוויר בלבד. הסיפור הוא חשש מהסלמה אזורית כוללת, ובמיוחד מהעובדה שהמרחב האווירי עלול להפוך למרחב לחימה. אם המצב הנוכחי יימשך, ועל אחת כמה וכמה אם יסלים, התוצאה לא תישאר רק בתחום התחבורה האווירית. טיסות מתעכבות או מבוטלות מובילות לפגיעה בתיירות, לשיבוש בעסקים, ולהאטה בכלכלות שמבוססות על נגישות בינלאומית גבוהה כמו אלו של דובאי ודוחה. גם מחירי הטיסות צפויים לעלות אם נתיבים מרכזיים ייסגרו או יתקצרו.
במקביל, מדינות כמו בחריין החלו להיערך לאיומים אפשריים: הממשלה הודיעה כי 70% מהעובדים במשרדי הממשלה יעברו לעבודה מרחוק, מהלך שמטרתו ככל הנראה לצמצם סיכונים ולשמור על שגרה מינימלית בזמן חירום. המהלכים הללו ממחישים שהחשש חורג מתחום התעופה
בלבד והם כבר נוגעים בלב הכלכלה המקומית והבינלאומית. כל עוד יש איום לפגיעה בתשתיות אזרחיות או בסיסים אמריקאיים, אין ודאות שמדינות המפרץ יוכלו להישאר מחוץ ל-"משחק" ולהימנע מהשפעה ישירה.
