דחיית ערעור בשאלת מכירת מוניטין של סוכנות לשיווק גז

תקציר עמ 1181/06 ברק גז בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב יפו 1

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי אין לסווג תקבולים שקיבלה המערערת, אשר שיווקה גז באזור בני ברק, כמכירת מוניטין. נקבע כי למרות ההסכם שנחתם בין המערערת לבין חברת פז גז אשר כותרתו "הסכם להעברת מוניטין לסיום סכסוך", שבו סוכם על העברת פעילותה של המערערת כמשווקת גז באזור בני ברק לחברת פז גז, והתחייבות המערערת ובעלי מניותיה שלא לעסוק בגז באזור בני ברק במשך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם בתמורה לסך של 1,224,000 דולר - תמורה זו אינה בגין מכירת מוניטין. נקבע כי בעת עריכת ההסכם לא היה בידי המערערת מוניטין הניתן להעברה, אלא זכות הפצת גז בעבור לקוחות חברת פז גז. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים ביום 29.3.2001 נכרת הסכם בין חברת פז גז 1993 בע"מ (להלן: "פז גז") לבין המערערת (או "החברה") שכותרתו "הסכם לרכישת מוניטין ולסיום סכסוך". בהסכם זה הסכימו הצדדים על סיום סכסוך משפטי שהתגלע ביניהם, על העברת פעילותה של המערערת כמשווקת גז באזור בני ברק לפז גז ועל התחייבות המערערת ויואל ומנחם קרול, בעלי מניותיה, שלא לעסוק בגז באזור בני ברק במשך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם. על פי ההסכם קיבלה המערערת מפז גז סך של 1,224,000 דולר. סכום זה נרשם בדוח הכספי של המערערת לשנת המס 2001 כתשלום בגין מוניטין, אולם המשיב קבע כי למרות האמור בהסכם התשלום האמור אינו בגין מוניטין, וזו עיקר המחלוקת. דיון ההכרעה בשאלה אם התשלום שקיבלה המערערת מכוח הוראות ההסכם הוא בגין מוניטין אם לאו, תלויה בשאלה אם היה בידי מערערת מוניטין הניתן להעברה ובכוונת הצדדים בעת ניסוח ההסכם. כפי שעולה מן ההסכם המערערת הייתה מפיצה של פז גז באזור בני ברק והשומרון, ונוכח האמור בעניין לייבוביץ' (רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח'), נראה כי בעת עריכת ההסכם לא היה בידי המערערת מוניטין הניתן להעברה או למכירה לפז גז. זאת אף אם נניח שהמערערת השקיעה משאבים ומאמצים בשיווק הגז באזור בני ברק והשומרון. כותרת ההסכם מצביעה לכאורה על מהות הממכר, דהיינו "רכישת מוניטין", אולם בהסכם נקבע כי הכותרות לסעיפי ההסכם משמשות לנוחות בלבד ואין לעשות בהן שימוש. כמו כן נקבע כי "אין באמור בהסכם זה כדי להוות הודאה או הסכמה של צד כלשהו לטענות או לעמדות או להצהרות הצד שכנגד, ואין בו כדי להוות תקדים כלשהו לכל עניין שהוא", וכן כי "הגדרת מושגים ומילים כאמור בהסכם זה איננה מחייבת את הצדדים בכל מקום, מלבד לצורך מימוש הסכם זה". לפיכך, אין לתת משקל לכותרת ההסכם ואף לא לאופן שבו בחר כל אחד מהצדדים לנסח את הצהרותיו. את טענתה כי רכשה מוניטין בחלוקת גז מטעם פז גז באזור בני ברק והשומרון, מבססת המערערת בין היתר על האמור במסמך עקרונות מיום 8.5.1994 שנכרת בין חברת פטרולגז והחברה (אשר במסגרתו מוזגו פטרולגז ופז גז) לבין סוכני פטרולגז ובהם המערערת. במסמך האמור נכתב בין היתר כי "מוסכם בין הצדדים שלסוכנויות יש מוניטין, כל סוכנות באזורה". אכן כפי שנקבע בעניין לייבוביץ שלעיל סוכן רוכש מוניטין כסוכן, אולם למוניטין זה של המערערת כסוכנת אין דבר עם המוניטין של שיווק הגז של פז גז באזור בני ברק והשומרון. המסקנה כי אין למערערת מוניטין משל עצמה בשיווק גז מתחזקת נוכח ההליכים המשפטיים שנקטה פז גז להגנה על אזור החלוקה שלה, אל מול התארגנות מפיצים (ובהם המערערת) לשיווק גז של גופים אחרים ללקוחות פז גז, שבמסגרתם ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערערת לחלק גז אשר אינו מסופק על ידי פז גז באזור החלוקה. יש להוסיף כי מפסק הדין שניתן בעניינה של המערערת בע"א 1550/01 עולה כי אין חולק שלמערערת לא ניתן רישיון ספק גז כנדרש על פי הוראת סעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989, וממילא לא יכולה הייתה לרכוש מוניטין כספקית גז. לחיזוק טענתה בעניין המוניטין שרכשה טוענת המערערת כי בחודש אוגוסט 1995, בד בבד עם הפיכתה לסוכנת פז גז רכשה מפז גז מוניטין תמורת 360,000 ש"ח, ופעולה זו עוגנה בדוחותיה הכספיים שהמשיב אישר. טענה זו אינה מקובלת על בית המשפט. המערערת רכשה מפז גז את הזכות להפיץ גז ללקוחות של פז גז, ולקוחות אלו צורפו על ידי המערערת למעגל לקוחות פטרולגז שלהם חילקה גז עובר לרכישת הזכות האמורה. בכך אין משום רכישת מוניטין אלא רכישת זכות הפצה. אמנם במסגרת ההסכם נטלו על עצמם המערערת, יואל קרול ומנחם קרול שלא לעסוק בשיווק גז באזור בני ברק והשומרון במשך 18 חודשים, וככלל התחייבות מעין זו מלמדת על מכירת מוניטין, אולם בנסיבות העניין אין די בהתחייבות האמורה כדי להטות את הכף לטובת המערערת. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בפסקה 25 לפסק הדין ע"א 7493/98 שלמה שרון ואח' נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה (פורסם באתר בית המשפט העליון) (להלן: "עניין שרון") כלהלן: "בנסיבות העניין, אין גם בהתחייבות לאי תחרות, שנכרתה בין הררי לבין חברת מסוף, כדי להוות סימן וראיה לכך שהררי מכר את המוניטין שלו. אכן כפי שכבר אמרנו, התניית אי-תחרות עשויה להוסיף ראיה לשאלת מכירת המוניטין. אך לא כך כאן". בדוח לשנת המס 1995 דיווחה המערערת בטופס י"א על סכום מוניטין. דין וחשבון זה נבדק ואושר על ידי המשיב, ובכך לטענת המערערת יש כדי לכבול את המשיב. לטענת המשיב, בשנת המס האמורה לא הייתה השפעה מיסויית לאופן הרישום האמור, ועל כן סוגיה זו לא נבדקה על ידו. הסבר זה מקובל על בית המשפט, ועל כן אין בעצם הדיווח האמור ו/או אישור המשיב כדי לסייע למערערת. שאלת הסתמכות של נישום על קביעות המשיב מתעוררת רק כאשר הייתה קביעה פוזיטיבית, ולא כאשר המשיב לא בדק את הדוח. כאשר המשיב אינו מתייחס לנושאים מסוימים שבו, יש לבחון מדוע - אם כיוון שאישר את האמור בדוח או כיוון שהיה אדיש, למשל בשל היעדר השלכה מיסויית כפי שארע במקרה הנדון. תוצאה הערעור נדחה.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כב' השופט מגן אלטוביה ניתן ב-9.5.2012