התופעה: אינפלציה בתביעות של אישי ציבור נגד כלי תקשורת
בתוך העומס הכללי המוטל על מערכת בתי המשפט הולכת ונערמת ערמה גבוהה במיוחד של תיקי לשון הרע שמגישים אישי ציבור נגד כלי התקשורת. רשימה חלקית ולא ממצה מהחודשים האחרונים כוללת את דובר צה"ל שתובע את 'ידיעות אחרונות', 'הארץ' ו'מקאן אריקסון', בגין פרסומים בקשר עם פרשת מסמך הרפז; שר החוץ אביגדור ליברמן התובע את 'ידיעות אחרונות', בגין כתבה בה הועלו טענות על העברות כספים לכאורה בינו לבין עמותת 'גשר לעלייה'; ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהגיש תביעת דיבה נגד פרקליט המדינה משה לדור, בגין התבטאויותיו בראיון למוסף 'הארץ'; והמצטרף הטרי לרשימה ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו שהגיש תביעת דיבה נגד 'ערוץ 10', בגין תחקירים על מימון נסיעותיו.
הסבר אחד לריבוי תביעות הדיבה, והרשימה לעיל היא זמנית וחלקית ביותר, יכול להיות נעוץ בכך שיותר ויותר אנשים מחפשים סעד בבתי המשפט. אבל הסבר אחר, ובהקשר זה רלבנטי ומשכנע יותר, טמון בהתדרדרות הנורמות העיתונאיות בתקשורת הישראלית באשר לסיקור פעילותם של אישי ציבור. אם בעבר מפת התקשורת כללה מעט רשתות רדיו, שלושה עיתונים וערוץ טלוויזיה אחד או שניים, הרי שכיום מפת התקשורת מפוזרת לכל כיווני הרוח. בראש כלי התקשורת לא עומדים כבר ענקי העיתונות הישראלית של ימי ראשית המדינה. חלק מכלי התקשורת האלה הם אתרים המופעלים על-ידי לא יותר מ 2-3 יזמים אינטרנטיים, המוכרים שטחי פרסום ורודפים אחרי כותרות סנסציוניות כדי לחולל תנועה לאתר. כדי לקבל כותרות, חייבים להוריד את הסטנדרט. כל טוקבק יכול להפוך לידיעה, כל שמועה שטרם נבדקה יכולה להיות עילה לכותרת.
התחרות עזה: מי יכנס עמוק יותר לקרביים של כל מועמד לתפקיד ציבורי, מי יעז לפשפש יותר במעשיו של איש ציבור. דוגמאות לא חסרות: המינוי של האלוף גלנט, המינוי של ניצב דנינו ועוד.
התחרות האגרסיבית בין כלי התקשורת, גורמת לא רק לרדיפת כותרות, אלא גם להנמכה משמעותית של עומק ויסודיות הבדיקות שמבצעים חלק מהעיתונאים, בהחלט לא כולם. כאשר צריך לעדכן את הבלוג, הפורום או האתר ממש עכשיו, אין זמן לחכות לתגובות או להסברים. יורים ומחכים לראות במה פוגעים.
כשזו ההתנהלות של חלק מכלי התקשורת, אין לאישי ציבור ברירה אלא להגן על שמם הטוב באמצעות כלים משפטיים. התגובות התקשורתיות לידיעות בלתי מבוססות מוזכרות בשולי הכתבה, לעתים מוקראות או מוצגות בנימה מזלזלת. מהלך משפטי יכול להוציא את הדיון ממלחמת גרסאות בין הצדדים לקביעה חדה וברורה האם היה יסוד לפרסום המשמיץ בכלי התקשורת, אם לאו. מעבר לפוטנציאל ההבכה שיש בהכרעה שיפוטית כזו עבור הגוף המפרסם, עשוי להתלוות אליה תג מחיר בדמות פיצויים לאיש הציבור. אין המדובר כאן רק בפיצוי על הנזק שנגרם לאיש הציבור, יש לראות בכך גם אקט חינוכי לכלי התקשורת. אין שום סיבה לאפשר לכלי תקשורת לגלגל איש ציבור בזפת ונוצות כאשר הוא מפרסם "עובדות" מתלהמות שאין להן בסיס, מתוך מטרה לייצר כותרת וסנסציה.
עיתונות חופשית היא לחם חוקה של כל חברה דמוקרטית. בתי המשפט צריכים להבטיח שעיתונאים ירגישו חופשיים להעביר לציבור כל פריט מידע חשוב על איש ציבור, ושאנשי ציבור לא יהלכו עליהם אימים וירתיעו אותם מלעשות עבודתם נאמנה. אבל הדגש הוא על עיתונאים המבצעים עבודתם נאמנה. אסור שחופש העיתונות יהפוך למפלטם של רודפי כותרות שלא תחושת השליחות העיתונאית מניעה אותם, אלא הרצון לפרסם כותרת מהירה, לפני המתחרים, מבלי לבדוק את העובדות.
- 5.שלי 01/05/2011 14:40הגב לתגובה זואת מי זה מעניין! הסיפור האמיתי פה זה איזה חתיך הרם ז'אן הזה
- 4.כל הכבוד על המאמר (ל"ת)מתעניין 01/05/2011 11:04הגב לתגובה זו
- 3.תמי 01/05/2011 10:54הגב לתגובה זוהאמת שבאמת הגיע הזמן שהתקשורת תבין שהיא לא יכולה להנות רק מפריבילגיות של חוקרת אלא לעיתים היא גם תהיה הנחקרת כל הכבוד על הדברים האמיצים.
- 2.מילה 01/05/2011 10:53הגב לתגובה זוהתחרות בין כלי התקשורת העבירה אותם על דעתם, במקום לבדוק עובדות רצים לפרסם "סקופים" שאין להם בסס במציאות רק בשם הראשוניות.
- 1.ארבינקא 01/05/2011 10:51הגב לתגובה זואפשר לדבר גם על הידרדרות (לכאורה, הכל לכאורה) של נורמות מקצועיות בקהילת המשפטנים, ועל הצורך הקיומי (לכאורה) של עורכי דין לפרסם את עצמם בציבור ובאינטרנט. האמת - הבעיה היא - גילויי איכות ירודה של כתבתבים בפרי-לאנס ובלוגרים-חינמיים, המביאים מעת-לעת ליצירת זבל תקשורתי ואינטרנטי. זה מה יש באפסנאות.
משה בן זקן. מנכ"ל משרד התחבורה. קרדיט: שלומי יוסףהממשלה מקדמת שינוי בחוק שיפתח את הטבת המכס גם ליבואנים מקבילים
התיקון מסיר חסם ביבוא הרכב, מרחיב את היבוא האישי והמקביל ומוסיף דרישות מחייבות בהגנת סייבר לענף
הממשלה מאשרת תיקון לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, שמקודם על ידי משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. התיקון עבר אישור בוועדת השרים לענייני חקיקה ומקודם בהליך מואץ.
בליבת התיקון עומד שינוי בדרך שבה מוחלת העדפת מכס על יבוא רכב, כך שהטבה שניתנה בפועל בעיקר ליבואנים ישירים, תוכל לחול גם על יבואנים שאינם ישירים. התיקון מסיר חסם שמנע עד עכשיו מיבואנים עקיפים, זעירים וביבוא אישי ליהנות מהעדפת מכס בהתאם להסכמי הסחר הבינלאומיים של ישראל. במשרד התחבורה ובשיתוף רשות המיסים מציגים את המהלך כניסיון להרחיב תחרות בענף דרך הגדלת היבוא המקביל והיבוא האישי.
הטבת המכס עוברת גם ליבואנים שאינם ישירים
עד היום, המנגנון הקיים אפשר ליבואנים ישירים לממש פטור ממכס בשיעור 7%, בהתאם להסכמי הסחר הבינלאומיים של ישראל, בעוד שיבואנים עקיפים, זעירים ויבוא אישי לא נהנו מההעדפה באותה צורה. בפועל נוצר יתרון מובנה לערוץ יבוא אחד על פני אחרים, ותחרות מצומצמת יותר על אותו קהל לקוחות.
התיקון מאפשר לרשות המסים להחיל את ההטבה גם על יבואנים שאינם ישירים. המשמעות היא הרחבת ההטבה לערוצי יבוא נוספים, מה שמצמצם את היתרון שהיה עד היום ליבואנים הישירים.
- שיא- 361,255 נוסעים ברכבת ביום חמישי האחרון
- בעלות של 35 מיליון שקלים: מסוף אוטובוסים חדש יחובר לכביש 412
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המהלך נשען על מודל שפעל כהוראת שעה בשנים 2023-2025. בתקופה הזו נרשם גידול בהיקף יבוא הרכב וניצול רחב יותר של העדפת המכס, וכעת הממשלה מבקשת לעגן את ההסדר כהסדר קבוע בחוק.
תן וקח - שחיתות מובנית בקשר בין בנק ישראל לבנקים
בצלאל סמוטריץ דורש מס יתר של 15% על רווחי הבנקים העודפים. זה לא פתרון טוב, אבל קודם צריך להבין את הבעיה - הבנקים עושקים אותנו כי הבכירים בבנק ישראל חברים של מנהלי הבנקים ומוצאים אצלם עבודה בהמשך - תראו את חדוה בר שמרוויחה היום מיליונים בבנק מזרחי טפחות ואיטורו והיתה המפקחת על הבנקים
לפני כחודש דיברנו עם פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל. שאלנו אותו על רווחי הבנקים הגבוהים. הוא הסביר שהוא והבנק המרכזי פועלים כדי לייצר תחרות. אמרנו שאם 7 שנים זה לא צלח, אז אולי סמוטריץ' צודק וצריך להעלות את המס. הוא אמר שבשום פנים ואופן כי זו התערבות פוליטית בבנקים וזה יפגע באמון המשקיעים והציבור. אז אמרנו לו שהוא יכול בקלות לדאוג ובצורה יעילה יותר לשינוי צודק ונכון דרך הקטנת הרווחים המופרזים של הבנקים ושיפור הרווחה של הציבור. מספיק להעלות במעט את הריבית בעו"ש. שהבנקים ישלמו ריבית על העו"ש בדיוק כפי שהם גובים על חובה בעו"ש.
"לא, זה לא קיים במדינות מערביות, זה גם התערבות בבנקים". אגב, זה קיים לתקופות מסוימות במקומות שונים בעולם, אם כי זה נדיר, אבל גם מערכת כל כך ריכוזית ומוגנת כמו הבנקים המקומיים לא קיימת בשום מקום. היא מוגנת על יד בנק ישראל, לוביסטים, משקיעים, מומחים מטעם, אנשים שחושבים שרווחים של בנק חוזרים לציבור כי הציבור מחזיק בבנקים (ממתי הבנקים הפכו למדינה שמקבל מסים מהעם ודואגת לרווחתו, בריאותו, ביטחונו, ומה הקשר בין גב כהן מחדשרה שעושקים אותה בעו"ש ואין לה פנסיה שמחזיקה במניות בנקים). וחייבים להוסיף - גם התקשורת מגנה על הבנקים, מסיבות כלכליות, מסיבות של פחד מהוראות מלמעלה ומסיבות של קשרים עסקיים וקשרי בעלות.
וכך יצא שגופים שחייבים את כל הרווחים שלהם למודל העסקי הפשוט של עולם הבנקאות - קבל כסף, תן ריבית נמוכה למלווים ותגבה ריבית גבוהה מהלווים, והאם עושים את זה במינוף של 1 ל-10 כי המדינה מאפשרת ומגבה - מרוויחים תשואה של 17% על ההון ו-15% על ההון. אף אחד לא מרוויח ככה, וכל זה כשהציבור מקבל אפס על העו"ש.
פרופ' ירון אמר בסוף השיחה שהנה מגיעה תחרות עם הרפורמה של המיני בנקים. אחרי שניתקנו הבנו שאולי הוא באמת מאמין בזה, או שהוא מערבב אותנו או שהוא תמים. אבל תמים ככל שיהיה הוא יודע טוב מאוד שלו עצמו ובעיקר לכפופים לו יש סיכוי טוב מאוד להיכנס למערכת הבנקאית. זה לא סתם להיכנס למערכת הבנקאית, זה להרוויח מיליונים. חדוה בר היתה מפקחת 5 שנים עד 2020. לפני שבוע היא נכנסה להיות דירקטורית בבנק מזרחי טפחות. היא מרוויחה מיליון שקל, יש לה סיכוי טוב להיות גם היו"רית בהמשך. לפני זה ובעצם במקביל היא גם יועצת, משנה למנכ"ל איטורו ועוד תפקידים. מיליונים זרמו לחשבון הבנק שלה, וזה בסדר, אבל אם היא היתה סליחה על הביטוי - "ביצ'ית" שעושה את העבודה למען הציבור ונכנסת בבנקים לטובת הציבור, האם היא היתה מוצאת עבודה?
- המפקח על הבנקים: “השוק השתנה מאז רפורמת בכר - נדרש עדכון רגולטורי”
- בקרוב: מוקד הונאות טלפוני 24/7 בכל הבנקים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אם בר היתה דואגת לתחרות, מסתכסכת עם הנהלות הבנקים, אבל מייצרת תחרות, מספקת ריבית טובה לציבור ועדיין שומרת על יציבות הבנקים (בנקים יכולים להיות יציבים גם ב-9% תשואה, לא רק ב-15%), האם היא היתה הופכת לחלק מהמערכת הבנקאית? יציבות הבנקים אבל זה לא אומר שהם צריכים להרוויח רווחים עודפים וזה לא אומר שזה צריך לבוא על חשבון הציבור, אבל בפיקוח על הבנקים נמצאים אנשים שרוצים להרוויח בהמשך. במקום לקבל 2 מיליון שקל בשנה בעבודה מפנקת, היא היתה מרצה בשני קורסים במכללה או באוניברסיטה (בלי לזלזל כמובן).
