בתוך העומס הכללי המוטל על מערכת בתי המשפט הולכת ונערמת ערמה גבוהה במיוחד של תיקי לשון הרע שמגישים אישי ציבור נגד כלי התקשורת. רשימה חלקית ולא ממצה מהחודשים האחרונים כוללת את דובר צה"ל שתובע את 'ידיעות אחרונות', 'הארץ' ו'מקאן אריקסון', בגין פרסומים בקשר עם פרשת מסמך הרפז; שר החוץ אביגדור ליברמן התובע את 'ידיעות אחרונות', בגין כתבה בה הועלו טענות על העברות כספים לכאורה בינו לבין עמותת 'גשר לעלייה'; ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהגיש תביעת דיבה נגד פרקליט המדינה משה לדור, בגין התבטאויותיו בראיון למוסף 'הארץ'; והמצטרף הטרי לרשימה ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו שהגיש תביעת דיבה נגד 'ערוץ 10', בגין תחקירים על מימון נסיעותיו.

הסבר אחד לריבוי תביעות הדיבה, והרשימה לעיל היא זמנית וחלקית ביותר, יכול להיות נעוץ בכך שיותר ויותר אנשים מחפשים סעד בבתי המשפט. אבל הסבר אחר, ובהקשר זה רלבנטי ומשכנע יותר, טמון בהתדרדרות הנורמות העיתונאיות בתקשורת הישראלית באשר לסיקור פעילותם של אישי ציבור. אם בעבר מפת התקשורת כללה מעט רשתות רדיו, שלושה עיתונים וערוץ טלוויזיה אחד או שניים, הרי שכיום מפת התקשורת מפוזרת לכל כיווני הרוח. בראש כלי התקשורת לא עומדים כבר ענקי העיתונות הישראלית של ימי ראשית המדינה. חלק מכלי התקשורת האלה הם אתרים המופעלים על-ידי לא יותר מ 2-3 יזמים אינטרנטיים, המוכרים שטחי פרסום ורודפים אחרי כותרות סנסציוניות כדי לחולל תנועה לאתר. כדי לקבל כותרות, חייבים להוריד את הסטנדרט. כל טוקבק יכול להפוך לידיעה, כל שמועה שטרם נבדקה יכולה להיות עילה לכותרת.

התחרות עזה: מי יכנס עמוק יותר לקרביים של כל מועמד לתפקיד ציבורי, מי יעז לפשפש יותר במעשיו של איש ציבור. דוגמאות לא חסרות: המינוי של האלוף גלנט, המינוי של ניצב דנינו ועוד.

התחרות האגרסיבית בין כלי התקשורת, גורמת לא רק לרדיפת כותרות, אלא גם להנמכה משמעותית של עומק ויסודיות הבדיקות שמבצעים חלק מהעיתונאים, בהחלט לא כולם. כאשר צריך לעדכן את הבלוג, הפורום או האתר ממש עכשיו, אין זמן לחכות לתגובות או להסברים. יורים ומחכים לראות במה פוגעים.

כשזו ההתנהלות של חלק מכלי התקשורת, אין לאישי ציבור ברירה אלא להגן על שמם הטוב באמצעות כלים משפטיים. התגובות התקשורתיות לידיעות בלתי מבוססות מוזכרות בשולי הכתבה, לעתים מוקראות או מוצגות בנימה מזלזלת. מהלך משפטי יכול להוציא את הדיון ממלחמת גרסאות בין הצדדים לקביעה חדה וברורה האם היה יסוד לפרסום המשמיץ בכלי התקשורת, אם לאו. מעבר לפוטנציאל ההבכה שיש בהכרעה שיפוטית כזו עבור הגוף המפרסם, עשוי להתלוות אליה תג מחיר בדמות פיצויים לאיש הציבור. אין המדובר כאן רק בפיצוי על הנזק שנגרם לאיש הציבור, יש לראות בכך גם אקט חינוכי לכלי התקשורת. אין שום סיבה לאפשר לכלי תקשורת לגלגל איש ציבור בזפת ונוצות כאשר הוא מפרסם "עובדות" מתלהמות שאין להן בסיס, מתוך מטרה לייצר כותרת וסנסציה.

עיתונות חופשית היא לחם חוקה של כל חברה דמוקרטית. בתי המשפט צריכים להבטיח שעיתונאים ירגישו חופשיים להעביר לציבור כל פריט מידע חשוב על איש ציבור, ושאנשי ציבור לא יהלכו עליהם אימים וירתיעו אותם מלעשות עבודתם נאמנה. אבל הדגש הוא על עיתונאים המבצעים עבודתם נאמנה. אסור שחופש העיתונות יהפוך למפלטם של רודפי כותרות שלא תחושת השליחות העיתונאית מניעה אותם, אלא הרצון לפרסם כותרת מהירה, לפני המתחרים, מבלי לבדוק את העובדות.