התופעה: אינפלציה בתביעות של אישי ציבור נגד כלי תקשורת
בתוך העומס הכללי המוטל על מערכת בתי המשפט הולכת ונערמת ערמה גבוהה במיוחד של תיקי לשון הרע שמגישים אישי ציבור נגד כלי התקשורת. רשימה חלקית ולא ממצה מהחודשים האחרונים כוללת את דובר צה"ל שתובע את 'ידיעות אחרונות', 'הארץ' ו'מקאן אריקסון', בגין פרסומים בקשר עם פרשת מסמך הרפז; שר החוץ אביגדור ליברמן התובע את 'ידיעות אחרונות', בגין כתבה בה הועלו טענות על העברות כספים לכאורה בינו לבין עמותת 'גשר לעלייה'; ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהגיש תביעת דיבה נגד פרקליט המדינה משה לדור, בגין התבטאויותיו בראיון למוסף 'הארץ'; והמצטרף הטרי לרשימה ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו שהגיש תביעת דיבה נגד 'ערוץ 10', בגין תחקירים על מימון נסיעותיו.
הסבר אחד לריבוי תביעות הדיבה, והרשימה לעיל היא זמנית וחלקית ביותר, יכול להיות נעוץ בכך שיותר ויותר אנשים מחפשים סעד בבתי המשפט. אבל הסבר אחר, ובהקשר זה רלבנטי ומשכנע יותר, טמון בהתדרדרות הנורמות העיתונאיות בתקשורת הישראלית באשר לסיקור פעילותם של אישי ציבור. אם בעבר מפת התקשורת כללה מעט רשתות רדיו, שלושה עיתונים וערוץ טלוויזיה אחד או שניים, הרי שכיום מפת התקשורת מפוזרת לכל כיווני הרוח. בראש כלי התקשורת לא עומדים כבר ענקי העיתונות הישראלית של ימי ראשית המדינה. חלק מכלי התקשורת האלה הם אתרים המופעלים על-ידי לא יותר מ 2-3 יזמים אינטרנטיים, המוכרים שטחי פרסום ורודפים אחרי כותרות סנסציוניות כדי לחולל תנועה לאתר. כדי לקבל כותרות, חייבים להוריד את הסטנדרט. כל טוקבק יכול להפוך לידיעה, כל שמועה שטרם נבדקה יכולה להיות עילה לכותרת.
התחרות עזה: מי יכנס עמוק יותר לקרביים של כל מועמד לתפקיד ציבורי, מי יעז לפשפש יותר במעשיו של איש ציבור. דוגמאות לא חסרות: המינוי של האלוף גלנט, המינוי של ניצב דנינו ועוד.
התחרות האגרסיבית בין כלי התקשורת, גורמת לא רק לרדיפת כותרות, אלא גם להנמכה משמעותית של עומק ויסודיות הבדיקות שמבצעים חלק מהעיתונאים, בהחלט לא כולם. כאשר צריך לעדכן את הבלוג, הפורום או האתר ממש עכשיו, אין זמן לחכות לתגובות או להסברים. יורים ומחכים לראות במה פוגעים.
כשזו ההתנהלות של חלק מכלי התקשורת, אין לאישי ציבור ברירה אלא להגן על שמם הטוב באמצעות כלים משפטיים. התגובות התקשורתיות לידיעות בלתי מבוססות מוזכרות בשולי הכתבה, לעתים מוקראות או מוצגות בנימה מזלזלת. מהלך משפטי יכול להוציא את הדיון ממלחמת גרסאות בין הצדדים לקביעה חדה וברורה האם היה יסוד לפרסום המשמיץ בכלי התקשורת, אם לאו. מעבר לפוטנציאל ההבכה שיש בהכרעה שיפוטית כזו עבור הגוף המפרסם, עשוי להתלוות אליה תג מחיר בדמות פיצויים לאיש הציבור. אין המדובר כאן רק בפיצוי על הנזק שנגרם לאיש הציבור, יש לראות בכך גם אקט חינוכי לכלי התקשורת. אין שום סיבה לאפשר לכלי תקשורת לגלגל איש ציבור בזפת ונוצות כאשר הוא מפרסם "עובדות" מתלהמות שאין להן בסיס, מתוך מטרה לייצר כותרת וסנסציה.
עיתונות חופשית היא לחם חוקה של כל חברה דמוקרטית. בתי המשפט צריכים להבטיח שעיתונאים ירגישו חופשיים להעביר לציבור כל פריט מידע חשוב על איש ציבור, ושאנשי ציבור לא יהלכו עליהם אימים וירתיעו אותם מלעשות עבודתם נאמנה. אבל הדגש הוא על עיתונאים המבצעים עבודתם נאמנה. אסור שחופש העיתונות יהפוך למפלטם של רודפי כותרות שלא תחושת השליחות העיתונאית מניעה אותם, אלא הרצון לפרסם כותרת מהירה, לפני המתחרים, מבלי לבדוק את העובדות.
- 5.שלי 01/05/2011 14:40הגב לתגובה זואת מי זה מעניין! הסיפור האמיתי פה זה איזה חתיך הרם ז'אן הזה
- 4.כל הכבוד על המאמר (ל"ת)מתעניין 01/05/2011 11:04הגב לתגובה זו
- 3.תמי 01/05/2011 10:54הגב לתגובה זוהאמת שבאמת הגיע הזמן שהתקשורת תבין שהיא לא יכולה להנות רק מפריבילגיות של חוקרת אלא לעיתים היא גם תהיה הנחקרת כל הכבוד על הדברים האמיצים.
- 2.מילה 01/05/2011 10:53הגב לתגובה זוהתחרות בין כלי התקשורת העבירה אותם על דעתם, במקום לבדוק עובדות רצים לפרסם "סקופים" שאין להם בסס במציאות רק בשם הראשוניות.
- 1.ארבינקא 01/05/2011 10:51הגב לתגובה זואפשר לדבר גם על הידרדרות (לכאורה, הכל לכאורה) של נורמות מקצועיות בקהילת המשפטנים, ועל הצורך הקיומי (לכאורה) של עורכי דין לפרסם את עצמם בציבור ובאינטרנט. האמת - הבעיה היא - גילויי איכות ירודה של כתבתבים בפרי-לאנס ובלוגרים-חינמיים, המביאים מעת-לעת ליצירת זבל תקשורתי ואינטרנטי. זה מה יש באפסנאות.
מה הסוד של תושבי מודיעין-מכבים-רעות לאריכות ימים?
תוחלת החיים הממוצעת בעיר היא 87.5 - פער של 4.4 שנים מעל הממוצע הארצי; מחקרים מצביעים על שילוב של גורמים חברתיים-כלכליים, סביבתיים והתנהגותיים, ומצביעים על פערים בין מרכז לפריפריה ובין ישובים יהודיים לערביים
איפה בישראל קונים עוד 8 שנים של חיים? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים האחרונות מציבים את מודיעין-מכבים-רעות בראש רשימת הערים בישראל במדד תוחלת החיים, עם ממוצע של 87.5 שנים. זהו פער של כ-4.4 שנים מעל הממוצע הארצי, שעמד בתקופת המדידה על 83.1 שנים. מאז הבדיקה עלתה תוחלת החיים, על פי ההערכות, בכ-0.7 שנים נוספות. על פי OECD, תוחלת החיים בארץ הגיעה ל-83.8 שנים ב-2023, ונותרה יציבה גם ב-2024-2025 למרות אתגרי המלחמה.
העיר מקדימה ערים כמו רעננה (86.7 שנים), הוד השרון (85.7 שנים), גבעתיים (85.4 שנים) וכפר סבא (85.3 שנים). לעומת זאת, בערים כמו אום אל-פאחם תוחלת החיים היא 78.8 שנים, וברהט 79.8 שנים - פערים של עד 8.7 שנים. הפערים הללו משקפים שילוב של גורמים חברתיים-כלכליים, סביבתיים והתנהגותיים, כפי שמעידים מחקרים עדכניים של ארגון הבריאות העולמי, OECD ומכוני מחקר ישראליים.
ישראל במקום הרביעי העולמי - למרות הפערים הפנימיים
תוחלת החיים בישראל עלתה בשנים האחרונות ל-83.8 שנים ב-2023, מה שמציב את המדינה במקום הרביעי ב-OECD, אחרי יפן (84.5 שנים), שווייץ (84.0 שנים) וספרד (83.9 שנים). אצל גברים תוחלת החיים היא 81.7 שנים בממוצע, ובקרב נשים 85.7 שנים בממוצע - פער מגדרי של ארבע שנים שעקבי עם המגמה העולמית. עלייה זו נמשכה למרות השפעות מגפת הקורונה והמלחמה שהחלה ב-2023, אם כי תמותה עודפת בקרב צעירים (כולל חיילים שנפלו בלחימה) השפיעה מעט על הנתון הכללי.
מחקר מרכז טאוב מציין "פלא ישראלי" - תוחלת חיים גבוהה ב-6-7 שנים מעבר למה שצפוי בהתחשב ברמת עושר, השכלה ואי-שוויון. החוקרים מייחסים זאת לשילוב של תרבות משפחתית חזקה, קהילתיות גבוהה, תזונה ים-תיכונית ומערכת בריאות ציבורית נגישה. עם זאת, פערים פנימיים גדולים חושפים אי-שוויון מבני, בעיקר בין אוכלוסיות יהודיות לערביות ובין מרכז לפריפריה - תופעה שמאיימת לשחוק את היתרון הישראלי בעתיד.
- "הכסף שוכב בתוך הקירות": מהי משכנתא הפוכה ואיך היא עובדת?
- כמה תשפיע העלייה בתוחלת החיים על הרווח של חברות הביטוח?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הכסף קובע: 60%-80% מהפערים נובעים ממצב סוציו-אקונומי
מחקרים מהשנים 2024-2025 מאשרים כי גורמים בריאותיים מסבירים רק 10%-20% מהשונות בתוחלת חיים, בעוד 60%-80% מהשונות נובעים מגורמים חברתיים-כלכליים. דוח שנת 2025 של OECD מדגיש הכנסה, השכלה, הוצאות רווחה והשקעות סביבתיות כמפתחות מרכזיים. מחקר ב-JAMA מ-2024 מראה שהפרשי הכנסה מתורגמים לפערים של עד 10 שנים במדינות מפותחות, דפוס דומה לישראל עם מתאם של 0.85 בין אשכול סוציו-אקונומי לתוחלת חיים.
ניהול סיכונים כושל של בנק ישראל
בנק ישראל מחזיק ברזרבות מט"ח של 235 מיליארד דולר - מה התשואה שהוא משיג על הסכום הזה ולמה הפיזור מסוכן?
קרוב ל-80% מרזרבות המט"ח של ישראל חשופות לנעשה בבורסות זרות. כלומר, במקרה של קריסת הבורסות הללו וזה יכול להיות מסיבות שונות ומגוונות כמו פלישת סין לטאיוואן או רוסיה למזרח אירופה, רזרבות המט"ח של ישראל תפגענה באופן חמור ביותר שעלול לייצר למדינת ישראל הפסד של עשרות של מיליארדי דולרים, שווה ערך למחיר של מלחמה.
ניתן לגדר את הסיכון הזה ע"י העברת השקעות מהבורסות לפקדונות בבנקים מרכזיים וע"י רכישת זהב ומתכות אחרות, אך עד כה דבר לא נעשה.
צריך לזכור שזה הכסף של כולנו וזה מעורר חשש לניהול סיכונים כושל של בנק ישראל. עוד לא הזכרנו את התשואה הנמוכה אותה השיג הבנק על רזרבות המט"ח האלו ב-5 השנים האחרונות.
לבנק ישראל שלושה תפקידים מרכזיים: שמירה על אינפלציה נמוכה, פיקוח על מערכת הבנקאות וניהול רזרבות המט"ח של המדינה. את החלק הראשון הוא עושה ע"י החזקת הריבית גבוהה מדי לזמן ארוך מדי, זאת לפחות ע"פ רוב הכלכלנים ואנשי שוק ההון - ואת החשבון משלמים לוקחי האשראי במשק. את החלק השני הוא עושה היטב ע"י הבטחה שמערכת הבנקאות הישראלית היא אמנם אולי הכי יציבה פיננסית בעולם, אך זאת במחיר של רווחיות גבוהה מאד על חשבון הציבור. בכל הנוגע לחלק השלישי הבנק המרכזי מחזיק ומנהל יתרות מט"ח אדירות בהיקף 230 מיליארדי דולרים, שהם 735 מיליארדי ש"ח. יתרות אלו הן השלישיות בגובהן בעולם ביחס לתוצר והן אחד מהפקטורים המרכזיים שמשקיעים זרים בוחנים בהחלטות ההשקעה שלהם. היקפי מט"ח אלו מבטיחים שישראל היא מדינה מאד יציבה פיננסית. אלו הן היתרות הכספיות במט"ח של מדינת ישראל ולכן למעשה של כולנו.
- גליה מאור, חדוה בר ורוני חזקיהו- מה משותף להם?
- הנחיות חדשות במימון: איך משפיע קיבוע הקלות המשכנתא על הזינוק בהלוואות "לכל מטרה"?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
תשואה נמוכה על תיק רזרבות המט"ח
בנק ישראל כשלוח שלנו לא עשה בשנים האחרונות עבודה מדהימה בכל הקשור לתשואה על הכסף הזה. ביצועי העבר של התיק המנוהל הזה שמושקע בעיקר באג"ח ובמניות היו נמוכים - תשואה שנתית ממוצעת של 3.1% ב-5 השנים שבין 2020 ל-2024 (התשואה היא במונחי סל מטבעות). גם במונחים שקליים המצב רחוק מלהיות מזהיר: 3.3% בלבד, בממוצע שנתי, בחמש השנים הללו.
