רקע עובדתי:

המשיב, יהודי בריטי, והמערערת, יהודיה ישראלית, נישאו זה לזו והקימו את ביתם המשותף בארץ. לאחר כשנה נולד הקטין מושא הליך זה. המשיב עבד במקומות שונים בארץ ובמסגרת עבודתו נדרש מידי פעם לטוס לחו"ל. חיי הנישואין של בני הזוג לאחר הולדת הקטין אופיינו במתחים. הקטין השתלב במסגרת של גני ילדים של חב"ד. בשנת 2007, קיבל המשיב הצעת עבודה באנגליה.

הקטין השתלב בגן ילדים יהודי חרדי מחסידות חב"ד באנגליה. בסתיו 2007 הגיעה המשפחה בהסכמת הצדדים לביקור בארץ והתארחה בבית משפחתה של המערערת. במהלך הביקור נפטרה סבתה של המערערת וסוכם כי היא תישאר בארץ עם הקטין במהלך שלושים ימי האבל. המשיב חזר לאנגליה ולאחר כחודש שבו המערערת והקטין לאנגליה, בין היתר, משום שהחלה שנת הלימודים של הקטין. בסוף שנת 2007 חידש המשיב את הסכם השכירות בדירה באנגליה למשך שנה נוספת. מפלס המתח בין הצדדים עלה בתקופה זו. בפברואר 2008 הגיעו המערערת והקטין לארץ ללא הסכמת המשיב וידיעתו. המשיב יצר קשר עם הרשות המרכזית לענייני אמנת האג באנגליה ביום 1 למרץ 2008. המשיב הגיע ארצה והמשפחה יצאה לחופשה במטרה להגיע לשלום בית. ניסיון זה לא צלח, והמשיב חזר לאנגליה. ביום 1.4.08 הגיש את התביעה נשוא ערעור זה. בית משפט קמא קבע כי האמנה חלה על המקרה, היינו המערערת הרחיקה את הקטין שלא כדין ממקום מגוריו הרגיל – הוא אנגליה, ובהתאם הורה על החזרתו לאנגליה וכי כוונת הצדדים היתה לעבור להתגורר באנגליה לתקופת ניסיון בת שנתיים.

דיון משפטי:

כב' הש' נ' הנדל:

בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) אין הגדרה למונח חטיפה. החוק שם דגש על הרחקה או אי החזרת ילד ממקום מגוריו הרגיל. מטרתה של האמנה היא להילחם נגד התופעה של חטיפת ילדים ממדינה למדינה ויעדה הוא להבטיח את החזרתם המיידית של הילדים שהורחקו או לא הוחזרו כדין. מכאן, ישנה חשיבות שתישמר אחידות בפרשנות האמנה כדי למנוע מצב שהמדינות החתומות על האמנה תגענה לתוצאות משפטיות שונות.

האמנה פועלת תוך כללים נוקשים מבחינת זמן והיקף ההגנות, מצב בו הורה הוציא את הילד ממקומו הרגיל במטרה להתרחק מאושיות החוק כולל בחירת פורום משפטי לא נאות. לשם כך, האמנה יצרה פתרון בינלאומי תוך התווית מסגרת בין מדינתית לפעול בזריזות ובנחישות. לעומת זאת, מצב בו הילד כן מצוי במקומו הרגיל כי אז ראוי שהעניין ידון על ידי המדינה הרלוונטית ולא קם כל צורך להפנות למנגנון בינ"ל כאשר ההנחה היא שהמדינה שהינה מקום מגוריו הרגיל של הילד כשירה לדון בכל סכסוך בין הורי הילד לגבי גורלו.

לפיכך, אין תימה שקיים חריג לתחולת הכללים הרגילים של האמנה מקום בו הילד השתלב בסביבתו החדשה. מבחן ההשתלבות קשור מבחינה רעיונית לכלל של מקום המגורים הרגיל של הילד. בהתאם, יש לבחון את מקום המגורים הרגיל של הילד ולא של ההורה על פי תנאי חייו מבחינה עובדתית בהיקף מלא. הבירור העובדתי הטהור הינו הכלי היעיל ביותר להשיג את המטרה.

נתון בולט הוא הסכמת הצדדים לעבור להתגורר באנגליה לתקופת ניסיון בת שנתיים. הואיל ומדובר בתקופת ניסיון, צודק המשיב שניתן להציג את העניין כתקופה של שנתיים לפחות. אולם, עדיין המסגרת המוסכמת הייתה לשנתיים. חתימה על הסכם שכירות, השתלבות הקטין בגן באנגליה, אישור שהייה של המערערת באנגליה לשנתיים, פתיחת חשבון בנק וקבלת כרטיס רפואי עבור הקטין במרפאה המקומית במנצ'סטר, רכישת רהיטים מסוימים, מכירת הרכב בארץ וקניית רכב חלופי באנגליה, רכישת כרטיס אשראי, הודעה למוסד ביטוח לאומי על הפסקת תושבות ותשלומים ובקשה לקבל את מקבילהם באנגליה – כל אלה משקפות כוונה להעביר משפחה, לרבות ילד בהיותו בן 3.5, ממדינה אחת למדינה אחרת.

יוצא, כי ההחלטה לעבור לשנתיים לתקופת ניסיון - דהיינו, שהתקופה עשויה להיות, בסופו של דבר, ארוכה יותר – מהווה תהליך רציני ומסודר שדרכו יש לבחון את מקום המגורים הרגיל. מהצד האחר, אין לשכוח כי לא מדובר בהחלטה לעבור למקום אחר באופן קבוע, ועל פי המוסכם בין הצדדים, לא הייתה מחויבות משותפת להישאר באנגליה תקופה שעולה על שנתיים, וניתן, על פי המוסכם, לחזור לארץ בחלוף התקופה. מעיון בחומר עולה שהצדדים לא בהכרח ראו את המעבר בעין אחת. העובדות וכוונת הצדדים משתלבות זו עם זו ומצביעות על זיקה מסוימת של ההורים לאנגליה במועד הסמוך לחטיפה שהתרחשה במהלך התקופה של שנתיים. עם זאת, אמת המידה היא "מקום מגוריו הרגיל של הילד". יש לבחון את העניין בבירור עובדתי טהור מנקודת מבטו של הילד. סיפורו הוא הקובע. נכון להשיב לשאלה מהי מציאות חייו הנמשכת. בחינה זו תעניק משקל לעובדות שהובאו לעיל, לרבות כוונת הוריו וודאי השתלבותו במסגרת חינוכית באנגליה. אך נתונים אלה אינם ממצים את מלאכת הבירור. במקרה זה יש חשיבות לקו הרצף שנע בין חיי הילד לבין מגוריו באנגליה. הילד חי בארץ עד גיל 3.5. במשך תקופה כוללת של 10 חודשים הוא התגורר באנגליה. זאת באופן הבא: לאחר קצת פחות מחמישה חודשים שהתגורר באנגליה חזר לארץ לתקופה של חודש וחצי, בסיומה שב פעם נוספת לאנגליה לתקופה של כארבעה חודשים עד שאימו העבירה אותו בחזרה לארץ. התקופה של 10 חודשים בה שהה הילד באנגליה אינה רצופה. היא מחולקת לשתי תקופות, כאשר בתקופה המפרידה ביניהן שהה בארץ אצל משפחת המערערת. ברי, שהמוקד הוא הילד. התיאור האמור ביחס אליו אינו מקים בסיס עובדתי למסקנה שהוא שינה את מקום מגוריו הרגיל. ניתן לומר שהיה ניסיון לשנות את מקום מגוריו הרגיל, אך הוא לא יצא לפועל. בדיקה זו אינה משקללת את הסיבות לקטיעת הרצף אלא בוחנת את סיפור חייו של הקטין – כבן 5 היום. הנטל להוכחת תחולתה של האמנה רובץ על הטוען להפרה, קרי המשיב. התוצאה היא שבמועד החטיפה אנגליה לא היוותה את מקום מגוריו הרגיל של הילד. הבירור העובדתי הטהור של המקרה מהווה את הבסיס למסקנה.

הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל. אמנה אינה חלה משום שהילד לא הורחק ממקום מגוריו הרגיל ועל כן תביעת המשיב על פי האמנה נדחית.