נדרשת הסכמה מפורשת לקיזוז יתרה שלילית של חופשה

העובדות -------- מריוס מנדלוביץ (להלן: "העובד") עבד כמנהל מחלקת טיולים ואחראי אבטחה בניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ (להלן: "המעבידה"). העובד פוטר מעבודתו ותבע הפרשי פיצויי פיטורים בסך 85 ש"ח, ששולמו לעובד מידי חודש בגין שימוש בטלפון נייד, פדיון חופשה שנתית בגין 17 ימי חופשה שקוזזו משכרו האחרון ומפיצויי הפיטורים, גמול בגין עבודה בשעות נוספות עבור תקופת עבודתו כאחראי על מחנות הצופים. בנוסף, תבע שכר עבודה עבור ימי חג, הפרשי שכר בגין תקופת עבודתו בה שימש גם כמאבטח במוסדות החינוך בדימונה, השלמת הפרשות לביטוח מנהלים, החזר הוצאות בגין שימוש ברכב פרטי לצורכי עבודה, וכן תשלום מחצית שכר עבודה בחודש האחרון. המעבידה, בכתב ההגנה, הכחישה זכאות העובד לקבלת הזכויות, שתבע בתביעתו, וטענה, בין היתר, כי אם יפסק סכום כלשהו לטובת העובד יש לקזז מסכום זה שכר ששולם לו ביתר, מבלי שהיה זכאי לו.

פסק דין -------- לאור היות הצדדים חלוקים באשר לכל הזכויות, אשר תבע העובד בתביעתו, בית הדין בחן כל תביעה לגופה:

תביעה להפרשי פיצויי פיטורים ---------------------------- בית הדין פסק, כי העובד לא השכיל להוכיח, שהתוספת ששולמה לו מידי חודש בגין הטלפון הנייד, הינה רכיב, שיש לראותו כחלק מהשכר הקובע על אף ששולם בסכום קבוע. על כן תביעתו ברכיב זה נדחתה.

תביעה לפדיון חופשה שנתית ------------------------- לטענת העובד, ימי חופשה ששולמו לו במהלך עבודתו, שולמו ע"י המעבידה מרצון חופשי, מתוך הכרה בערך עבודתו ובשעות הנוספות שעבד ואין לקזזם. כמו כן, מעולם לא נמסר לו שעמד ביתרת חוב. בית הדין קבע, כי נטל הראיה מוטל על המעבידה להוכיח, שאכן שולמו לעובד דמי חופשה ביתר במהלך עבודתו וכי המעבידה היתה זכאית לקזזם. מסקנת בית הדין היתה, כי המעבידה שילמה לעובד את ימי החופשה, אף אם ניצל אותם ביתר, ללא כל כוונה לקזז את הימים הנ"ל בשלב כלשהו. לפיכך, היעדרות, שבגינה שולם לעובד שכר, מבלי שהייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים, כי יקוזז בעתיד, כאשר ימי החופשה שניצל ביתר לא קיבלו ביטוי בתלושי השכר, מביאה לכך שאין להתיר קיזוז דמי החופשה הנ"ל. יש לראות דמי חופשה אלה כתשלומים ששולמו לעובד כהטבה על דעת המעבידה, ובין היתר, כפיצוי העובד בשל מעמדו והיקף שעות עבודתו. לאור זאת, קבע בית הדין, כי העובד זכאי להשבת פדיון החופשה שקוזז מפיצויי הפיטורים ומשכרו האחרון של העובד.

תביעה לקבלת הפרשי שכר וטענת קיזוז ---------------------------------- המעבידה אינה מכחישה זכאות העובד לקבלת תוספת בגין תקופת עבודתו במוסדות החינוך בדימונה, אך לטענתה התשלום הכולל הינו 1,000 ש"ח בלבד. בית הדין התרשם, כי מאחר ותוספת השכר שולמה במשך שבעה חודשים, על דעת המעבידה, בהסכמתה וללא עוררין, אין המעבידה רשאית לחזור בה מהסכמתה. כמו כן, לא הוכח מטעמה, כי נפל פגם בעצם הסכמתה להעניק לעובד התוספת. מכיוון שראיה כזו לא הוצגה ואף לא נטענה, קיבל בית הדין את טענת העובד ודחה את טענת הקיזוז, אשר לדעת בית הדין, הועלתה רק בשל הגשת התביעה על ידי העובד ובחוסר תום לב.

תביעה לגמול בגין שעות נוספות ----------------------------- בית הדין קבע, כי מדובר בתביעה לסכום קצוב, הדורשת הוכחת מספר השעות הנוספות בהם עבד העובד. בדרך כלל תידרש עדות או ראיה מדויקת של רישום או הוכחה טובה אחת למסגרת מסודרת של שעות עבודה. תביעת ממון כזו אינה מתירה פסיקה על פי אומדן או על פי עקרונות של שכר ראוי. כך גם לא תתקבל תביעה המבוססת על טענה לחישוב "שעות ממוצעות", משום שחישוב כזה אינו מספק הוכחה מדויקת לביצוע העבודה "שעות נוספות" בזמן מוגדר. גם חישוב מספר שעות על דרך הערכה אינו ראוי. לכן, היות ומדובר בעובד, שלא החתים כרטיס נוכחות, ולא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו בתקופה זו בגינה תובע שעות נוספות, תביעתו נדחתה. יצוין, כי לעניין התביעה לשכר בגין עבודה בחג, בית הדין לא התרשם, שהעובד אכן עבד במשך ימי החג כפי שטען וקבע, כי דין תביעתו ברכיב זה להידחות. גם התביעה להחזר הוצאות נדחתה מאחר ודובר בהערכה בלבד ללא כל ראיה לשיעור ההוצאה.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".