"לדעתי ולצערי הרב, בית המשפט העליון שגה בעת מתן החלטתו, כאשר קבע, כי הוצאות מימון, בגין הלוואה הנלקחת לצורך מימון חלוקת דיווידנד על ידי פירמה עסקית – לא יוכרו לצרכי מס, תוך אימוץ מבחן הקשר הישיר בין הוצאות המימון להכנסות. לפסק הדין יהיו, להערכתי, כמה השלכות שליליות מרחיקות לכת על התנהלותן של חברות ועל התייחסותן לנושא הדיווידנדים". כך מגיב היום השבוע רו"ח צבי פרידמן, ראש חטיבת המיסים בדלויט בריטמן אלמגור להחלטת בית המשפט העליון בנושא מיסוי דיבידנדים מהשבוע שעבר - בפרשת פזגז.

ברקע: מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א בפרשות פזגז ופי גלילות, הרי שהוצאות מימון הנגזרות מהלוואות שנלקחו בעסק לצורך חלוקת דיבידנד לבעלי המניות, עשויות להיות מותרות בניכוי לצרכי מס. בהקשר זה קבע בית המשפט, בין היתר, לצורך מה שהוגדר אז "שקילות כלכלית", כי שימוש במימון זר לצורך חלוקת מזומנים אינו פסול, וכי אין לגזור את דינן של הוצאות המימון באופן חד ערכי מהעובדה שתשלום הדיבידנד כשלעצמו אינו הוצאה בייצור הכנסה בידי החברה המחלקת. בבית המשפט העליון קיבלו בשבוע שעבר השופטים עדנה ארבל, אהרון ברק ואסתר חיות את עמדת רשות המסים בערעור על פסק דין שהתקבל בבית המשפט המחוזי.

רו"ח פרידמן סבור, כי "ראשית, חברות פרטיות וציבוריות כאחד ישקלו שבעתיים את החלטותיהן לחלק דיווידנדים. למותר לציין, כי עשרות חברות ציבוריות נוהגות לחלק דיווידנדים לבעלי מניותיהן באופן מסורתי. פעמים רבות נסמכת ההבטחה לגבי חלוקת הדיווידנדים על הגישה הקלה שיש לחברות למערכת הבנקאית, אליה הן פונות כדי לקבל אשראי שיממן את חלוקת הרווחים לבעלי המניות. ברגע שהריבית בגין הלוואות אלה לא תוכר לצרכי מס, הרי שנושא חלוקת הדיווידנדים עבור חלק משמעותי מהחברות עלול להפוך לבלתי כלכלי בעליל. בעקבות פסק הדין יצמצמו החברות את היקף חלוקת הדיווידנדים, ולא אתפלא אף אם חלקן יחדלו מחלק דיווידנדים".

מדבריו של פרישמן אפשר ללמוד, כי במקרים אחרים, בהם הנהלת החברה דווקא לא מעוניינת לוותר על חלוקת דיווידנדים, החלטת בית המשפט עלולה לפגוע בפן אחר של ההתנהלות העסקית ולגרום להאטת קצב ההשקעות במשק על ידי החברות.

למעשה, ברגע שנטילת הלוואה לצורך חלוקת דיווידנד הינה חלופה מימונית "נחותה", בגלל בעיית המיסוי שצצה בעקבות פסק הדין, הרי שחברות רבות יעדיפו להותיר את המזומנים שלהן בקופה, במקום לבצע השקעות חדשות ברכוש קבוע או בהון חוזר, שמטרתן היא האצת קצב הצמיחה שלהן. או אז, מנהלים רבים יעדיפו להותיר את המזומנים שנצברו בחברה, כתוצאה מהרווחיות השוטפת שהושגה, כדי לחלק דיווידנדים בהיקפים מסוימים, וזאת על חשבון ביצוע השקעות חדשות".

לדברי פרידמן, "נכון שניתן להשתמש בכספי ההלוואה דווקא כדי לבצע השקעות, אך ברגע שהנהלת חברה צריכה "לצבוע את הכסף", ולהחליט מראש האם כספי הלוואה ישמשו לחלוקת רווחים או לביצוע השקעות, הרי שנוצר מצב בלתי רצוי שבו שיקולי מיסוי ישפיעו על קבלת החלטות ניהוליות העשויות להשפיע לרעה על מצב העסקים".

לאור האמור, סבור פרידמן, כי על בית המשפט היה לבחון את סוגיית המימון, תוך הסתכלות רחבה על מבנה המימון של החברות ולהביא בחשבון, כי קבלת החלטות ניהוליות צריכה להתבצע על בסיס שיקולים כלכליים ולא על בסיס שיקולי מס.

פרידמן חושב שבית המשפט היה צריך להעדיף את "השיטה המאמצת את המהות הכלכלית על פני כללים משפטיים פורמליים או עקרונות מיסויים נוקשים". לא נתפלא עם קולות כמו של פרידמן יצופו ויעלו מתוך החברות הציבוריות בהמשך. אנשים בשוק ההון צפויים לזעוק כי חלוקת דיווידנדים הינה חלק ממהלך העסקים הרגיל של פירמות עסקיות בעולם קפיטליסטי נאור, אליו אנו מעוניינים להשתייך.

כמו פרידמן, צפויים עוד רבים בשוק להתעורר בתקופה הקרובה ולהבין שמשהו פה השתנה - ולכמו פרידמן לקרוא לקיים דיון נוסף בבית המשפט העליון בסוגיה זו היורדת לשרשה של ייחוס הוצאות המימון להכנסות. נחיה ונראה.