בטקס האזכרה הממלכתי שנערך שלשום לשר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, שנרצח על ידי מחבלים לפני חמש שנים, צוטט בנו, פלמ"ח זאבי, באומרו: "לגנדי לא היו מסכי פלזמה". בנו של המנוח אמר את הדברים במסגרת דברי ביקורת חריפים שהושמעו נגד הצבא והממשלה בטקס, שנערך בהר הרצל. זאבי ביקש לומר, כי הצבא של היום הוא צבא של מסכים ומחשבים ולא צבא של לוחמים בשטח, כביכול כפי שהיה בימי אביו. לא ניכנס כרגע לויכוח הפוליטי שעומד בבסיס דבריו של זאבי, אבל לא היינו נדרשים לסוגיה זו לולא היתה ההתנפלות על מסכי הפלזמה הופכת כבר למכת מדינה, שהחלה מיד לאחר מלחמת לבנון.

ברמה הפרקטית, חבל מאוד שדווקא בנו של גנדי מייחס ניכור לטכנולוגיה ולקדמה. אביו, שמעבר לדעותיו הפוליטיות - שלא היו תמיד מקובלות, נחשב לאיש דעת, איש ספר, אוצר אומנות וחוקר תרבות ציוני-יהודי שמעטים כמוהו דרכו על אדמת המדינה. לו היה בחיים, ספק אם היה מסכים עם הגל העכור הזה שפשט בקרב כל מי שיש לו מיקרופון ביד, כי הפלזמה מסמלת את הקדמה, את הממשק של האדם החושב עם עולם הידע. ידע פירושו גם לשלוט וגם לנהל.

ההתקפה על הפלזמה נועדה לערער או להעלות סימני שאלה לגבי דרך ניהול המלחמה האחרונה. מסכי הפלזמה, כפי שנראו לא אחת במהדורות החדשות, סימלו את מערכות המיחשוב, ה-IT והשליטה והבקרה שסייעו למפקדים בשטח לנהל את הקרבות בלבנון. הצגים מוקמו במפקדות קדמיות ואחוריות, כולל במטה הפיקוד של צה"ל בקריה. כל מי שראה את המערכות האלו, מבין כי הן סיפקו למפקדים תמונת מצב הרבה יותר אמינה ומדויקת ואפשרו למי שצריך לקבל החלטות לדעת הכי הרבה מהמעט שניתן היה לדעת באותו רגע.

כל בר דעת מבין שהפלזמות לא מחליפות את המפקד בשטח, את הלוחם ואת האחריות של מי שמביט בה לנתח את המידע בצורה נכונה ולפעול בהתאם. הפלזמה, בסופו של דבר, העלתה בצורה ויזואלית ים של פריטי מידע, שחוברו וקושרו מאינסוף מקורות מידע - גלויים וסמויים כאחד - ויצרה תמונת קרב בהירה וחדה יותר. הטענה כי מפקדים מסוימים ברמות בכירות יותר או פחות "התמכרו" לפלזמה במקום לצאת החוצה ולהצטרף לכוחות, היא טענה חמורה, שמן הסתם נבדקת בימים אלה במסגרת ועדות החקירה השונות. אבל גם אם חלילה הטענות תתגלנה כנכונות, הרי שאיש לא יכול להעלות על דעתו כי זו הייתה המטרה מראש.

ההתקפה על הפלזמה היא למעשה התקפה על כל תפיסת התקשוב בצה"ל. אין זה מפתיע, משום שמעולם לא הייתה אחדות דעים במטה הכללי לגבי התקשוב. בחמש השנים האחרונות הוקמו ופורקו אינסוף מסגרות בתחום התקשוב, עד שלפני שלוש שנים הוחלט על הפורמט הקיים - אותו פורמט שהוביל האלוף אודי שני, המצוי ערב פרישתו מצה"ל. שני, במידה רבה, היה קול בודד סביב שולחן המטה הכללי. כולם מסכימים, כי טכנולוגיה היא דבר חשוב, אבל אף אחד מאלופי המטה הכללי לא יצא מגידרו מעולם כדי לתת עדיפות למהלך תקשובי זה או אחר. במשך כל השנים היתה הפעילות התקשובית מלווה במעין הצטדקות: "תקשב והסבר".

המלחמה שפרצה ותפסה את צה"ל לא מוכן במרבית התחומים שהוא היה אמור להיות מוכן בהם, חשפה דווקא את העובדה שהתקשוב היה אחד האגפים היחידים שאכן התכונן ברצינות למלחמה, פרש תשתיות ונתן סדרי עדיפויות נכונים דווקא לפיקוד הצפון - ולגמרי לא במקרה. גם בזמן המלחמה, מרבית מערכי התקשוב פעלו כהלכה. האלוף שני אמר כבר יותר מפעם אחת באחרונה, כי הוא רחוק מאוד מלהיות מרוצה במאה אחוז מהתוצאות, אבל באופן יחסי התקשוב סיפק את הסחורה.

כעת באים נציגים מתוסכלים של זרועות או שליחים של בעלי תפקידים שנכשלו, ומנסים לשבור את המראה, להרוג את השליח או בשפה הצבאית המוכרת: לתפוס את הש"ג - לשלוח אותו לכלא ובכך לסיים את הפרשה. דווקא לזכותו של הרמטכ"ל הנוכחי, דן חלוץ, ניתן לומר כי הוא בין הבודדים במטה שנתן גיבוי מוחלט לכל מהלכי פרויקטי התקשוב - הן בגלל הרקע שלו בחיל האוויר והן בגלל הבנתו העמוקה שה-IT הוא פקטור לוחם בשדה הקרב - גורם שיכול להכריע את המערכה, אם כמובן יעשו בו שימוש נכון.