יומן מסע: האיום ממזרח
סיור במרכזי הפיתוח של נס בהודו נעשה לא מעט מנקודת מבט של ישראלי, שמבקש להציץ אל התופעה ההיסטורית הזו. בישראל אנו קוראים לה "האיום ממזרח". האם באמת יש איום? ראשית, תובנה אחת מהביקור היא, שהמדובר בתופעה גלובלית. העובדה שחברות ישראליות תמצאנה שם, או לא - היא ממש שולית. בהודו מועסקים כיום כמיליון וחצי אנשים בהיי-טק, חצי מיליון מהם ב-IT. בתוך המסה האנושית-מקצועית זו, המשקל של החברות הישראליות הוא אפסי. מה שמעלה את רמת הדיון בנושא לפאזה אחת, גבוהה יותר: איך העולם המערבי מתמודד ורואה את התופעה הגלובלית הזו, מדוע הוא עושה זאת והכי חשוב - לאן זה הולך? על חלק מהשאלות הללו קשה מאוד להשיב כרגע. מה שברור הוא שהתופעה, המגמה, לא תיעצר.
העוגן העיקרי למהפכת ההיי-טק במזרח קשור בכלל לתהליכים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים שקורים בחלק זה של כדור הארץ. מאז ומעולם, כח עבודה זול היה מקור משיכה לבעלי רעיונות, יזמים ופרויקטורים. תעשיית ההיי-טק לא המציאה את ה-Off Shore. הראשונה שיישמה זאת - אם כי היא לא ידעה אז שככה יקרא הבאזוורד הזה - היא ג'נרל אלקטריק, שהחלה להעביר למרכזי יצור מחוץ לארצות הברית חלקים שאינם ליבות העסקים שלה. ה-IT היה כמובן גם בתוך זה. הגל הזה שוטף את ארצות הברית ואת מערב אירופה.
אבל הודו אינה לבד. כמוה גם מדינות אחרות במזרח, שמתחילות לפתוח את שעריהן וליישם את ההמצאה המנצחת של ה- Off Shore. סין היא האיום המרכזי על הודו. היא גם ההזדמנות של מאות אלפי פירמות בעולם, כולל אלו מישראל. אבל זה הולך לאט מאוד. תהליך הפתיחות שם הוא מבוקר, ממורכז, טבוע באופן בולט בשלטונות המרכזיים - שמבינים שיש להם הזדמנות עסקית, אבל לא מוכנים לוותר על נכסים שהנמצאים כיום בשליטתם.
חברות שהולכות להשקיע במזרח, אינן עושות זאת כהרפתקה חד-פעמית. הן באות כדי להישאר. לשם כך הן חייבות לקבל ולחוש אווירה יציבה, שקיפות ופתיחות מצד השלטונות, והבטחה למעורבות מינימלית. זה קורה כעת בהודו, לעיתים בצורה קיצונית ביותר. זה לא קורה בסין, למשל. התקריות שהיו לגוגל ומיקרוסופט בשנה שעברה עם הממשל הסיני, הן רק דוגמאות קטנות להבדלים בין סין והודו. הודו – ברמת הממשל - אינה מתערבת ואינה מעורבת.
נחזור לישראל הקטנה, ולשאלה האם המזרח הוא איום עבורה, או לא? ברמה הגלובלית הודו אינה מהווה איום גדול יותר על ישראל, מאשר כל מדינה אחרת, כולל ארצות הברית. אבל היא יכולה להיות איום, אם לא נשים לב לנקודה אחרת.
אחת התופעות המאפיינות את מהפיכת ההיי-טק בהודו בכלל ובבנגלור בפרט, היא תעשיית ההוצאה לאור של שבועונים ועיתונים מקוונים, שעוסקים בהיי-טק וב-IT. אחד הבולטים שבהם הוא השבועון ביזנס וורלד, היוצא בבנגלור ודן בנושאים אלו. במאמר מערכת שכתב העורך, טוני ג'וזף, הוא התייחס לפוטנציאל הגידול של תעשיית ההיי-טק ההודית. וכך כתב ג'וזף, בין היתר:
"להודו יש את הסיכוי להיות אחת מהנקודות החמות בעולם של חדשנות טכנולוגית. אבל כמה מפתיע, זה לא יהיה בתחום ה-IT דווקא. מי שיביא את החדשנות להודו הם הסטארט-אפים. הם עושים זאת בכל בעולם, כי דפוס ההתנהגות שלהם שונה מדפוס החיים הרגיל. ברגע שאין להם שוק מסורתי ענק להפסיד אותו, הם מוכנים לקחת סיכונים - בניגוד לחברות גדולות ויציבות, שיש להן מה להפסיד ויכולת התנועה שלהן היא די מוגבלת. זה סוד כוחה של החדשנות. וכאן מגיעה ההזדמנות. הודו נמצאת כיום בחוד החנית של מרכז החדשנות הטכנולוגית. יש מאות טכנולוגיות של סטראט-אפים, שמסתובבות במדינה. המסקנה - השקעה בתשתיות היא צו השעה כרגע, כדי למשוך את אותן חברות הזנק".
כאן נמצאת נקודת ההשקה, או אם תרצו, האיום ממזרח. הודו מבינה כי עליה להשקיע בתשתיות ולתת הזדמנויות ליזמים ולחברות הזנק לבוא אליה. אבל הודו נמצאת כמעט שנות דור בפיגור, בכל מה שקשור לתשתיות מינימליות.
ההיי-טק בהודו - עם כל הרעש שהוא עושה - הוא עדיין בת קול חלשה ביותר בין הרים, גבעות, ערים ומחוזות, שהמאפיינים המרכזיים שלהם הם עוני, דלות, כיעור אורבני, העדר סיוע סוציאלי מינימלי למסכן, לחלש ולחולה. זה טוב לתיירות אולי, זה טוב לתרמילאים הכובשים את הארץ הזו, זה רע מאוד לכלכלה, רע מאוד לאנשים שחיים במדינה זו. אבל ההיי-טק עדיין מהווה חלק קטן מכלל הכלכלה ההודית. אמנם הוא ענף מספר 2 ביצוא, אחרי תעשיית התכשיטים והאבנים היקרות, אבל נפח המועסקים בו הוא מועט, ותרומתו לשינוי המצב המתואר – עשויה להיות מעטה. לכן, יכולת ההיענות של הכלכלה ההודית לאתגרים שיציבו בפניהם היזמים החדשים - היא מוגבלת ותארך שנים רבות. לכשתהיה, היא תהווה את האיום האמיתי לישראל ולמדינות רבות אחרות. כוח עבודה זול ותנאי גן עדן מזרחי למשקיעים - הם השילוב הקטלני שיכול להשפיע בעיקר עלינו.
מה עושים? ראשית לא צריך להיכנס להיסטריה. מרווח השנים והפער בנושא זה בינינו לבין ההודים הוא עדיין גדול. צריך לעשות את מה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, מצהירים עליו בכל ראיון או מאמר, הפוליטיקאים שלנו נשבעים עליו בבחירות, אבל בהבדל מההודים למשל, אצלנו ממשיכים לא לעשות שום דבר מעבר למה שקיים:
ישראל יכולה להיות גן עדן למשקיעים. ההון האנושי, החדשנות, היזמות, הם בעלי כוח משיכה לכל משקיע מתחיל. אלו יתרונות שאין להשוותם להודים או לכל מקום במזרח. בנימין נתניהו דיבר על כך בעת היותו בשלטון. הוא האמין באפס בירוקרטיה למשקיעים, וראה במו עיניו כיצד היא מבריחה יזמים. הוא האמין בכך לא רק כפוליטיקאי, אלא כאיש עסקים מצליח בתקופות שבהן היה מחוץ לפוליטיקה. אבל כמה לא מפתיע, שדווקא ביבי - היזם ואיש העסקים - הוא זה שתרם לאי-קידום תוכניות לעידוד ההשקעות בישראל, בגלל המדיניות הכלכלית שלו בנושא חברה, רווחה ועבודה. הוא כמובן לא היה היחיד בממשלה, וגם הממשלה שהוא היה חבר בה לא היתה הראשונה ולא האחרונה שלא עשתה כלום בנושא הזה.

תלוש פיקטיבי - המנכ"ל שהוציא תלוש לאשתו ומה העונש?
פורמולה וונצ'רס רשמה שכר של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של שי בייליס, בעל השליטה, למרות מעולם לא עבדה בחברה; ובכך העבירה החברה כסף לקרובו של בעל השליטה וגם הפחיתה את חבות המס בחברה
הדרכים להפחתת המס מרובות. חלק מהן במסגרת תכנון מס לגיטימי, חלק אחר אפור, אבל אפשרי וחלק אחר כבר חוצה את הקו האדום. בהתחלה מנסים לתכנן בהתאם לחוק, ואז במקרים לא מעטים גולשים ועוברים את הגבול. לפעמים זו מעידה קלה ורשות המס מוותרת על הליך פלילי, אבל קובעת כופר. הנה מקרה של הגדלת הוצאות באופן פיקטיבי שמבטא גם העברת כספים גדולה של 1 מיליון שקל לבעל השליטה מבלי שהוא צריך לשלם על זה מס.
המקרה של פורמולה וונצ'רס ויו"ר ומנכ"ל החברה שי בייליס - על פי פרסום רשמי של רשות המסים, בין השנים 2017 ל-2022 רשמה החברה בספריה תשלומי שכר בסך כולל של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של בעל השליטה - מינה בייליס. על אף שמעולם לא עבדה בפועל בחברה. כלומר, הכסף שולם ללא כל תרומה עסקית מצידה. המהלך הזה סיפק לחברה 'תועלת כפולה' - אך לא חוקית: העברת כסף למקורב, במקרה זה, לאשתו של בעל השליטה, מבלי שנדרשה לבצע עבודה בפועל. ובכך היא ביצעה הפחתה של חבות המס, הרי ששכר עבודה נחשב כהוצאה מוכרת לצורכי מס. כשהחברה רושמת הוצאה כזו, היא מקטינה את ההכנסה החייבת שלה, וכך משלמת פחות מס לקופת המדינה. אלא שהמשמעות בפועל היא פגיעה כפולה: מצד אחד, המדינה, כלומר הציבור - מקבל פחות הכנסות ממסים. אבל מצד שני, והחמור יותר - משקיעי החברה רואים חלק מהכסף שלהם מנותב למטרות שאין להן ערך עסקי אמיתי. ולא נועדו כדי להצמיח את החברה אלא כדי להונות את המשקיעים באופן של תרמית מתוחכמת כביכול, והפעם במקרה שלנו - היא יצאה מזה עם קנס של פחות מ-300 אלף שקל.
במקום לנהל הליך פלילי שיכול להיגרר שנים, לרשות המסים יש אפשרות להציע לנישום הסדר כופר - תשלום קנס מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. זה לא 'פיצוי' בלבד, אלא סוג של עסקת טיעון אזרחית-מנהלית: הנישום לא מודה באשמה בבית משפט, אבל משלם סכום שנקבע, ומנקה את התיק הפלילי הספציפי הזה. במקרה של פורמולה וונצ'רס, ההסדר הזה הסתיים בתשלום כופר של 275 אלף שקל לרשות המסים. מבחינת המדינה, זה חוסך זמן, משאבים ודיונים משפטיים; מבחינת החברה, זה סוגר את הפרשה בלי להגיע לכתב אישום - אך כמובן לא מונע את הצורך לשלם את חבות המס האמיתית, שכוללת גם ריבית וקנסות. רשות המסים לא מסתפקת בקריאת דוחות שנתיים. היא משווה נתוני שכר מול ביטוח לאומי, בודקת היתכנות מקצועית (האם ה''עובד' מדווח במקביל על משרה אחרת, האם יש לו כתובת דואר אלקטרוני פעילה בחברה, האם הוא נוכח בפגישות), ולעיתים מקבלת מידע פנימי מעובדים או שותפים לשעבר.
מסלול של 'הסדר כופר'
על פי פקודת מס הכנסה, רישום כוזב של הוצאות - ובכלל זה שכר לעובד פיקטיבי, מוגדר כ'עבירה פלילית חמורה', כאשר סעיפים מוגדרים בפקודה קובעים כי במקרים של כוונה להתחמק ממס מדובר בעבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר, לצד קנסות כבדים. במקרים מסוימים בתי המשפט אף שלחו נאשמים למאסר בפועל, במיוחד כשנמצא דפוס פעולה שיטתי והיקפים כספיים גבוהים. במקביל, רשות המסים יכולה לבחור במסלול של 'הסדר כופר' - תשלום מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. פתרון שחוסך זמן ומשאבים לשני הצדדים, אך מונע הכרעת דין פומבית ואינו מרתיע כמו הרשעה.

יו"ר ועד אל על נגד רגב: "מהלך שירסק את התעופה הישראלית"
שרון בן יצחק יצא נגד כוונת שרת התחבורה להקים בישראל בסיס פעילות לחברת הלואו קוסט וויז אייר, שיהיה בנתב"ג ויכלול צוותים ישראליים. לדבריו, "המשמעות היא העברת יעדים לחברות זרות, קריסה של החברות הקטנות, צמצום דרמטי של אל על ולבסוף השתלטות זרה על השוק, שתביא דווקא לעליית מחירים לציבור"
יו"ר ועד עובדי אל על, שרון בן יצחק, יוצא במתקפה חריפה על שרת התחבורה מירי רגב, בעקבות היוזמה שלה להקים בישראל בסיס פעילות לחברת הלואו-קוסט ההונגרית וויז אייר. לדבריו, מדובר בצעד פופוליסטי וחסר אחריות שעלול להמיט פגיעה קשה על ענף התעופה המקומי.
בשלב זה, קבעה רגב כבר שיחות עם מנכ"ל וויז אייר והיא בוחנת את הקמת הבסיס בנמל התעופה בן‑גוריון. המהלך הוגדר על ידה כ"מהלך שובר שוק", שבמרכזו הקמת בסיס של ממש, שיכלול מטוסים ויכלול צוותים ישראליים, כולל טייסים ודיילים. לדברי רגב, התוכנית צפויה להוביל לירידה משמעותית במחירי הכרטיסים, להתרחבות היצע היעדים הבינלאומיים - בין היתר להודו, מרוקו ואף מזרח הרחוק - ולתחרות מוגברת בשוק המקומי. כתנאי למהלך, השרה דרשה שוויז אייר תתחייב להמשיך ולהפעיל טיסות גם בעתות חירום, כפי שנדרש מחברות תעופה ישראליות - מה שיכול לשפר את הקיימות והרציפות התעופתית במצבי סיכון. בשבועות האחרונים התקיימו דיונים אינטנסיביים במשרד התחבורה, בהם השתתפו אנשי מקצוע, רשות שדות התעופה והרשות לתעופה אזרחית. למרות התנגדויות נחרצות מצד גורמי רגולציה וכמה חברות תעופה ישראליות, הוחלט להמשיך ולמקד את המהלך, ולבצע עבודת מטה שתבחן לעומק את ההשלכות הכלכליות והרגולטוריות. המשרד אף הנחה לקדם פגישה עם הנהלת וויז אייר העולמית בהקדם.
בן יצחק טוען כי משרד התחבורה "זורע חול בעיני הציבור" כשהוא מציג את המהלך כפתרון להורדת מחירי הטיסות. לדבריו, גם אם השרה מבטיחה כרטיסי טיסה זולים - בפועל המחירים לא יירדו. במקום להתמודד עם הבעיה האמיתית, שהיא סירובן של חברות זרות רבות לשוב ולטוס לישראל מזה שנה וחצי בעקבות המצב הביטחוני, בוחרת רגב לקדם מהלך שעלול להחליש עוד יותר את חברות התעופה הישראליות. הוא הוסף כי הקמת מערך ובסיס קבוע של וויז אייר בישראל יוצרת אפליה ברורה מול החברות המקומיות, שכן החברה הזרה לא תחויב באותם כללים רגולטוריים ושיקולי ביטחון. "זהו תקדים מסוכן שאין לו אח ורע בעולם", התריע בן יצחק. "המשמעות היא העברת יעדים לחברות זרות, קריסה של החברות הקטנות, צמצום דרמטי של אל על ולבסוף השתלטות זרה על השוק, שתביא דווקא לעליית מחירים לציבור".
בן יצחק אף הרחיב את הביקורת מעבר לענף התעופה, ואמר כי מדובר במדרון חלקלק: "אם מאפשרים לחברה זרה לפעול בלי חובות רגולטוריות, מחר זה יכול לקרות גם במערכת הבריאות, בבנקאות ובתחומים נוספים. לפי השיטה הזו, כל עובד ישראלי ניתן להחלפה בעובד זול ממזרח אירופה". בהתייחסו לעבר, הזכיר יו"ר הוועד כי עובדי אל על היו אלה ששמרו על רצף תעופתי בתקופת הקורונה וגם בזמן המלחמה הנוכחית, כשחברות זרות הפסיקו את פעילותן בארץ. "אנחנו הוכחנו שאין לישראל על מי לסמוך מלבד על עצמה", אמר. לסיום, קרא בן יצחק לשרת התחבורה לעצור את המהלך: "אם תתעקש להמשיך בדרך הזו - היא תיזכר לדיראון עולם כמי שפגעה במו ידיה בתעופה הישראלית".