סיור במרכזי הפיתוח של נס בהודו נעשה לא מעט מנקודת מבט של ישראלי, שמבקש להציץ אל התופעה ההיסטורית הזו. בישראל אנו קוראים לה "האיום ממזרח". האם באמת יש איום? ראשית, תובנה אחת מהביקור היא, שהמדובר בתופעה גלובלית. העובדה שחברות ישראליות תמצאנה שם, או לא - היא ממש שולית. בהודו מועסקים כיום כמיליון וחצי אנשים בהיי-טק, חצי מיליון מהם ב-IT. בתוך המסה האנושית-מקצועית זו, המשקל של החברות הישראליות הוא אפסי. מה שמעלה את רמת הדיון בנושא לפאזה אחת, גבוהה יותר: איך העולם המערבי מתמודד ורואה את התופעה הגלובלית הזו, מדוע הוא עושה זאת והכי חשוב - לאן זה הולך? על חלק מהשאלות הללו קשה מאוד להשיב כרגע. מה שברור הוא שהתופעה, המגמה, לא תיעצר.

העוגן העיקרי למהפכת ההיי-טק במזרח קשור בכלל לתהליכים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים שקורים בחלק זה של כדור הארץ. מאז ומעולם, כח עבודה זול היה מקור משיכה לבעלי רעיונות, יזמים ופרויקטורים. תעשיית ההיי-טק לא המציאה את ה-Off Shore. הראשונה שיישמה זאת - אם כי היא לא ידעה אז שככה יקרא הבאזוורד הזה - היא ג'נרל אלקטריק, שהחלה להעביר למרכזי יצור מחוץ לארצות הברית חלקים שאינם ליבות העסקים שלה. ה-IT היה כמובן גם בתוך זה. הגל הזה שוטף את ארצות הברית ואת מערב אירופה.

אבל הודו אינה לבד. כמוה גם מדינות אחרות במזרח, שמתחילות לפתוח את שעריהן וליישם את ההמצאה המנצחת של ה- Off Shore. סין היא האיום המרכזי על הודו. היא גם ההזדמנות של מאות אלפי פירמות בעולם, כולל אלו מישראל. אבל זה הולך לאט מאוד. תהליך הפתיחות שם הוא מבוקר, ממורכז, טבוע באופן בולט בשלטונות המרכזיים - שמבינים שיש להם הזדמנות עסקית, אבל לא מוכנים לוותר על נכסים שהנמצאים כיום בשליטתם.

חברות שהולכות להשקיע במזרח, אינן עושות זאת כהרפתקה חד-פעמית. הן באות כדי להישאר. לשם כך הן חייבות לקבל ולחוש אווירה יציבה, שקיפות ופתיחות מצד השלטונות, והבטחה למעורבות מינימלית. זה קורה כעת בהודו, לעיתים בצורה קיצונית ביותר. זה לא קורה בסין, למשל. התקריות שהיו לגוגל ומיקרוסופט בשנה שעברה עם הממשל הסיני, הן רק דוגמאות קטנות להבדלים בין סין והודו. הודו – ברמת הממשל - אינה מתערבת ואינה מעורבת.

נחזור לישראל הקטנה, ולשאלה האם המזרח הוא איום עבורה, או לא? ברמה הגלובלית הודו אינה מהווה איום גדול יותר על ישראל, מאשר כל מדינה אחרת, כולל ארצות הברית. אבל היא יכולה להיות איום, אם לא נשים לב לנקודה אחרת.

אחת התופעות המאפיינות את מהפיכת ההיי-טק בהודו בכלל ובבנגלור בפרט, היא תעשיית ההוצאה לאור של שבועונים ועיתונים מקוונים, שעוסקים בהיי-טק וב-IT. אחד הבולטים שבהם הוא השבועון ביזנס וורלד, היוצא בבנגלור ודן בנושאים אלו. במאמר מערכת שכתב העורך, טוני ג'וזף, הוא התייחס לפוטנציאל הגידול של תעשיית ההיי-טק ההודית. וכך כתב ג'וזף, בין היתר:

"להודו יש את הסיכוי להיות אחת מהנקודות החמות בעולם של חדשנות טכנולוגית. אבל כמה מפתיע, זה לא יהיה בתחום ה-IT דווקא. מי שיביא את החדשנות להודו הם הסטארט-אפים. הם עושים זאת בכל בעולם, כי דפוס ההתנהגות שלהם שונה מדפוס החיים הרגיל. ברגע שאין להם שוק מסורתי ענק להפסיד אותו, הם מוכנים לקחת סיכונים - בניגוד לחברות גדולות ויציבות, שיש להן מה להפסיד ויכולת התנועה שלהן היא די מוגבלת. זה סוד כוחה של החדשנות. וכאן מגיעה ההזדמנות. הודו נמצאת כיום בחוד החנית של מרכז החדשנות הטכנולוגית. יש מאות טכנולוגיות של סטראט-אפים, שמסתובבות במדינה. המסקנה - השקעה בתשתיות היא צו השעה כרגע, כדי למשוך את אותן חברות הזנק".

כאן נמצאת נקודת ההשקה, או אם תרצו, האיום ממזרח. הודו מבינה כי עליה להשקיע בתשתיות ולתת הזדמנויות ליזמים ולחברות הזנק לבוא אליה. אבל הודו נמצאת כמעט שנות דור בפיגור, בכל מה שקשור לתשתיות מינימליות.

ההיי-טק בהודו - עם כל הרעש שהוא עושה - הוא עדיין בת קול חלשה ביותר בין הרים, גבעות, ערים ומחוזות, שהמאפיינים המרכזיים שלהם הם עוני, דלות, כיעור אורבני, העדר סיוע סוציאלי מינימלי למסכן, לחלש ולחולה. זה טוב לתיירות אולי, זה טוב לתרמילאים הכובשים את הארץ הזו, זה רע מאוד לכלכלה, רע מאוד לאנשים שחיים במדינה זו. אבל ההיי-טק עדיין מהווה חלק קטן מכלל הכלכלה ההודית. אמנם הוא ענף מספר 2 ביצוא, אחרי תעשיית התכשיטים והאבנים היקרות, אבל נפח המועסקים בו הוא מועט, ותרומתו לשינוי המצב המתואר – עשויה להיות מעטה. לכן, יכולת ההיענות של הכלכלה ההודית לאתגרים שיציבו בפניהם היזמים החדשים - היא מוגבלת ותארך שנים רבות. לכשתהיה, היא תהווה את האיום האמיתי לישראל ולמדינות רבות אחרות. כוח עבודה זול ותנאי גן עדן מזרחי למשקיעים - הם השילוב הקטלני שיכול להשפיע בעיקר עלינו.

מה עושים? ראשית לא צריך להיכנס להיסטריה. מרווח השנים והפער בנושא זה בינינו לבין ההודים הוא עדיין גדול. צריך לעשות את מה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, מצהירים עליו בכל ראיון או מאמר, הפוליטיקאים שלנו נשבעים עליו בבחירות, אבל בהבדל מההודים למשל, אצלנו ממשיכים לא לעשות שום דבר מעבר למה שקיים:

ישראל יכולה להיות גן עדן למשקיעים. ההון האנושי, החדשנות, היזמות, הם בעלי כוח משיכה לכל משקיע מתחיל. אלו יתרונות שאין להשוותם להודים או לכל מקום במזרח. בנימין נתניהו דיבר על כך בעת היותו בשלטון. הוא האמין באפס בירוקרטיה למשקיעים, וראה במו עיניו כיצד היא מבריחה יזמים. הוא האמין בכך לא רק כפוליטיקאי, אלא כאיש עסקים מצליח בתקופות שבהן היה מחוץ לפוליטיקה. אבל כמה לא מפתיע, שדווקא ביבי - היזם ואיש העסקים - הוא זה שתרם לאי-קידום תוכניות לעידוד ההשקעות בישראל, בגלל המדיניות הכלכלית שלו בנושא חברה, רווחה ועבודה. הוא כמובן לא היה היחיד בממשלה, וגם הממשלה שהוא היה חבר בה לא היתה הראשונה ולא האחרונה שלא עשתה כלום בנושא הזה.