מנהלי/עיכוב גרוש שוהים לא חוקיים מחשש לחייהם/מחוזי

עובדות וטענות: לפני כשנה ומחצה, הוציאה הרשות המוסמכת במשרד הפנים צווי הרחקה מישראל לאתיופיה נגד העותרים, 72 נתיני אתיופיה השוהים בישראל שנים רבות, שלא כדין. ביצוע ההרחקה התעכב חודשים רבים כיוון שהעותרים, שהוחזקו כל העת במשמורת, לא שיתפו פעולה עם הרשויות לשם הוצאת תעודות מסע. לפני מספר חודשים, החליטה ממשלת אתיופיה לאפשר הנפקת תעודות מעבר עבור העותרים גם בלי שיתוף הפעולה שלהם. הוצאת תעודות המעבר, הכשירה את הקרקע לביצוע צווי ההרחקה. לפיכך, הגישו העותרים עתירות, בהן ביקשו עיכוב הרחקתם וקבלת מעמד זמני בישראל. העותרים אינם חולקים על אי חוקיות שהותם בישראל וממילא גם לא על זכותה של המדינה להרחיקם מישראל. עיקר טענתם הוא שנשקפת להם סכנת חיים מהמשטר הפוליטי בארץ מוצאם, שהוא משטר הרודף עד חורמה את מתנגדיו הפוליטיים (שבני משפחת העותרים נמנים עמם). נציבות האו"ם לפליטים באמצעות נציגותה בישראל, לא הכירה בעותרים כ"פליטים" הראויים להגנה. המשיבים מבקשים את מחיקת העתירה על הסף בין היתר, בשל טענות סף רבות.

דיון משפטי כב' הש' ד"ר ע' מודריק: בנסיבות הלא שגרתיות של תיקי עתירה אלה, מוטב שלא יינעלו שערי הדיון לפני העותרים מטעמי סף דיוניים. ראשית, העותרים מוחזקים כבר עת ארוכה מאד בתנאי כליאה. אמנם מפתחות הכלא בידיהם, אילו רצו בכך, יכלו זה מכבר, לזכות בחירות ובלבד שלכל הפחות, קטע הדרך הראשון לחירות, יוליכם ישירות לארצם, לאתיופיה. הם לא ניצלו את הברירה שבידם. אין מכאן להסיק מסקנה הכרחית שטענותיהם נכונות (עובדתית) וצודקות (משפטית), אך המציאות של כליאה ארוכה מעמידה אותם, לכאורה, כנחושים בדעתם ובאמונתם. בנסיבות אלו, לא ניתן לעמוד על הדין ולסלקם מבלי לעיין בטענתם המהותית. שנית, מטבע הדברים, הדיון המאוחד בכל 72 העתירות, ממקד אליו תשומת לב ציבורית, דבר המגביר את תהודת הביקורת המוטחת במשיב (הלכה למעשה במדינת ישראל) על רקע מדיניות הטיפול שלו בנושאי פליטים בכלל, ובאזרחי אתיופיה שמצאו דרכם לישראל בפרט. גם בשל כך, העתירה צריכה לחצות את סף הדיון בביהמ"ש כדי שהטענות יתבררו לגופן ותוצאת הבירור תוכל לעמוד לנגד עיני הציבור. העותרים גורסים שסכנה של ממש, סכנת חיים או אובדן חירות, אורבת להם אם יורחקו לארצם. הם סבורים כי יעלה בידם להסדיר לעצמם מעמד מוגן כלשהו בקנדה. ולפיכך עותרים הם לעכב הרחקתם עד להסדרת מעמדם בקנדה. עיכוב זה (בתנאי שחרור בערובה), אין פירושו עתירה להקניית מעמד בישראל. לגופו של עניין: הגנה על זר נרדף - מדינת ישראל מחויבת להעניק הגנה לזרים השוהים בה, גם שוהים לא חוקיים, המוכרים כפליטים. למחויבות זו מקורות עיגון משפטיים ומוסריים. ככל שהדבר תלוי בפסיקת בתי המשפט, פרשנות הדין הפנימי צריך שתתאם ככל הניתן את הוראות המשפט הבינלאומי כפי ביטוין באמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים (1951). הגדרת "פליט" באמנה, הינה הגדרה פרטנית האומרת שכפליט ייחשב מי שנמצא מחוץ לארצו ואינו חוזר אליה מחמת חשש מבוסס היטב שיירדף בה מסיבות של גזע, דת, לאום, או חברות בקבוצה בעלת השקפות פוליטיות (להלן בהכללה: "סכנת רדיפה"). מכאן, שכאשר מתברר שזר שוהה בישראל ואינו חוזר לארצו מפני שמרחפת מעליו שם סכנת רדיפה, הרי זה "פליט" ויש להעניק לו לכל הפחות, הגנה של מניעת סכנות הרדיפה. עמדת המשיב היא, שהוא נכון להעניק הגנת "פליט", ככלל, רק למי שיוכר ככזה בידי נציבות האו"ם. אין מקום להתערבות בעמדה זו. הרשות המוסמכת לעניין חוק הכניסה לישראל הוא שר הפנים ושיקול הדעת הניתן לו רחב ביותר. ביהמ"ש לא יוכל לשום עצמו למכונן על של מדיניות היישום של הסמכויות לפי החוק. יתר על כן, מדיניות זו סבירה וזאת, משני טעמים: ראשית, זו מדיניות המקיימת את המחויבות שמדינת ישראל נטלה על עצמה עפ"י אמנת האו"ם לפליטים. שנית, מדיניות המעניקה רשות שהייה לשוהה בלתי חוקי עפ"י טענה לא מבוססת לסכנת רדיפה, כמוה כפתיחת השער לכל החפץ בכך. בנסיבות של מדינת ישראל, מצב דברים כזה טומן בחובו בעייתיות גדולה. אף על פי כן, במקרים רבים ראו בתי המשפט (ביהמ"ש העליון וגם בתיהמ"ש לעניינים מנהליים) להשתמש בסמכותם לתת סעד זמני ולעכב את ההרחקה מישראל של שוהים בלתי חוקיים, כאשר העיכוב נדרש לתקופה מוגדרת קצרה והוא בשעה שהתברר שיש סיכוי סביר לקליטתם, בתוך מסגרת הזמן, במדינה שלישית כלשהי. גישה זו עשויה לקיים את הכלל עתיק היומין: "כופין על מידת סדום", במקום שהחלטת הרשות נראית כעמידה דווקנית על מדיניותה ואין בגמישות המעטה כדי לסכל את המדיניות. מן הכלל אל הפרט: כל העותרים עזבו את אתיופיה לפני שנים רבות. רובם ככולם עזבו את ארצם כשנה עד שלוש שנים לאחר המהפכה השלטונית. לא כל העותרים טוענים לרקע פוליטי העומד בבסיס נטישתם את מולדתם. אולם, מרביתם ציינו כי להם קרבה משפחתית לפעילי המתנגדים לשלטון. עותרים רבים הצהירו כי שהו תקופה מסוימת (בין ימים ספורים לבין חודשיים) במעצר. חלקם אף ציינו, כי קרובי המשפחה שלהם נשלחו לתקופות כליאה ארוכות ואף נרצחו. לאור כל האמור לעיל, אין לקבוע כי ממצאי נציגות האו"ם חסרי ביסוס. יתר על כן, על פי ההתרשמות הכוללת של ביהמ"ש מן המצגים שהוצגו קיים ספק ביחס לאפשרות שלאחר עשר שנים ויותר מאז שהעותרים עזבו את אתיופיה, ממתינים אנשי השלטון הקיים, בערים ובכפרים, כדי לעשות שפטים באי אלו עשרות אזרחים חוזרים, רק על בסיס קרבת משפחה למי שעסקו לפני יותר מעשר שנים בפעילות שהייתה לצנינים בעיני השלטונות. אם יש חשש כזה, אין לומר שהוצג לו ביסוס. מכאן, שאין לעותרים זכות לשהות ארעית במדינת ישראל עד להסדרת קליטתם במקום אחר (ובענייננו, בקנדה). יחד עם זאת, האם ראוי לעכב את ביצוע ההרחקה לפחות לגבי מי שהגיע לשלב מתקדם של הליכי הבקשה לקליטה בקנדה? הדבר צריך להיות מוכרע בידי גורמי המשיב ולא בידי בית המשפט. הטעם לכך הוא, שהמשיב יוכל לבדוק האם אכן התקדם התהליך עד כדי כך, מחד, ומאידך, עיכוב הביצוע ימשך שנה ויותר. לא ניתן להחזיק את העותרים במשמורת במשך תקופה ארוכה נוספת. לשחרורם יש השלכות שונות שאינן ידועות לביהמ"ש (למשל בעניין היכולות של העותרים להמציא ערובות מתאימות). אשר על כן, יש לדחות את העתירות. עם זאת, ביצוע ההרחקה יעוכב ב-30 ימים נוספים, שבמסגרתם יבחן המשיב את עניינם של אלה מבין העותרים שלגביהם יש תיעוד ברור של התקדמות הטיפול בבקשתם. יש להניח שבחינה כזאת תגלה גמישות מרבית במקום שבו הדבר אפשרי. מן הראוי להוסיף, שהבדיקה האמורה תתבצע גם בעניינו של מי מן העותרים שיגיע אל השלב האמור בתוך פרק הזמן של עיכוב הביצוע.