בשלהי 2018 החלו הדיירים החדשים במגדל מגורים גבוה בבת-ים להבין שהחלום שלהם על מגורים נוחים בפרויקט יוקרתי עלול להסתיים באכזבה צורבת. הם גילו שהמציאות רחוקה מההבטחות: דמי ניהול גבוהים במיוחד, ליקויים תברואתיים ותקלות חמורות במערכות הבניין. אך מעבר לכל אלה, הדבר שהבעיר את הסערה הגדולה הייתה הידיעה כי חצי מהסכום שגבתה חברת הניהול, שהופקדה על ניהול הבניין, עברה ישירות ליזם - קבוצת אהרוני שבבעלותו של משה אהרוני. הסיפור הזה לא הסתיים בשיחות במסדרון או בהודעות כועסות בקבוצת הווטסאפ של הדיירים. הוא הוביל לשורת תביעות משפטיות הדדיות – ובמרכזן תביעת לשון הרע שהגיעה לפתחו של בית משפט השלום בתל אביב, ונדונה בפסק דין שניתן באחרונה.

התביעה הוגשה על ידי קבוצת אהרוני, בעל השליטה בה - משה אהרוני, ושני בעלי דירות נוספים, צבי גת ודוד גדז'. הם טענו כי חמישה מדיירי הבניין הפיצו בקבוצת הווטסאפ הודעות משמיצות שפגעו בשמם הטוב, ייחסו להם עבירות פליליות, והציגו אותם כמי שפעלו מתוך אינטרסים אישיים וניגודי עניינים. עילת התביעה היתה 16 פרסומים שונים שבגינם דרשו פיצויים בסכום כולל של יותר מ-2.2 מיליון שקל.

אלא שהשופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט, שדנה בתביעה, קבעה כי יש לדחות את התביעה של אהרוני וקבוצתו במלואה. מנגד, נקבע כי לחלק מהפרסומים שנעשו כלפי שני התובעים האחרים - גת וגדז' - אכן לא עמדה כל הגנה והם מהווים לשון הרע המזכה בפיצוי.

דמי ניהול כפולים - חלקם ליזם

הסכסוך התחיל לאחר שנודע לדיירים כי חברת הניהול גובה מהם דמי ניהול כפולים, וחלקם - כך לפי ההסכם - מועברים ליזם. לפי סעיף 6 להסכם הניהול, נקבע במפורש: "המחצית השנייה של שכר הניהול שנגבתה מהדיירים, תהיה שייכת ליזם ותועבר ליזם...". מידע זה לא נמסר לדיירים בעת המסירה. אך כשהשירותים שסופקו לבניין היו ירודים והצטברו תלונות על כשלים חמורים, החלו לחשוד שמשהו אינו תקין.

• 10,000 שקל לכל מייל - זה המחיר של ההודעות המבזות
• תבע את עורכת הדין של גרושתו: הציגה אותי כרמאי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר שדיירים גילו את קיומו של ההסכם, החלה תסיסה. "דיירי הבניין לא היו מודעים לכך שחברת הניהול הגיעה להסכמה עם היזם אהרוני על העברת 'עמלה' בסכום משמעותי מתוך דמי הניהול שנגבו מהם", קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם, והוסיפה כי החשש גבר בשל רמת השירות הנמוכה, "לרבות כשלים רבים ומהותיים בתחזוקת המערכות, עד כדי חוסר יכולת להתגורר במגדל בצורה ראויה". השיח שהתנהל בקבוצת הווטסאפ של הדיירים, ושעל בסיסו הוגשה תביעת לשון הרע, היה תוצר ישיר של אותו משבר. ההודעות נכתבו, ברובן, בסמוך לבחירות לנציגות החדשה של הדיירים, לאחר שהנציגות הקודמת, שכללה את התובעים גת וגדז', התפטרה.

בין ההודעות שעמדו בלב התביעה, היתה הודעה של אחת הנתבעות, טטיאנה רוזנטל, שכתבה כי, "גילינו כל כך הרבה בעיות בזמן האחרון בשטחים המשותפים, כולל זיוף חתימות", ובהמשך היא הוסיפה כי, "אתה יודע שחתימה על קבלת שטחים משותפים זויפה. אז על מה יש להתפלא?". הנתבעים טענו כי מדובר בביטוי לגיטימי במסגרת דיון ציבורי בין דיירי הבניין. מנגד, התובעים טענו כי הדברים מציגים אותם כמבצעי עבירה פלילית של זיוף.

השופטת קבעה כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך בסופו של דבר דחתה את התביעה נגד רוזנטל בקביעה כי עומדות לה הגנות החוק. היא כתבה בהכרעתה כי, "הנתבעת לקחה על עצמה בהתנדבות להיות נציגה של הדיירים ולפעול לרווחתם... במסגרת זו היא נחשפה לטענות שונות על זיופי חתימות... הנתבעת האמינה באמיתות הפרסום ועל כן חזקת תום הלב מתקיימת".

• אושר: רוקחים בחוזה אישי יוכלו להגיש ייצוגית נגד לאומית
• מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

דומה היתה גם ההכרעה ביחס לפרסום נוסף של אותה רוזנטל, שהשתמשה בלשון משתמעת נגד התובעים: "הוא לא גנב כסף מאף אחד ולא נמכר לאף אחד. לצערי לא ניתן להגיד זאת על כולם". גם כאן מצאה השופטת שמדובר בלשון הרע, אך קבעה כי, "לייחס לאהרוני בשל כך תכונות של 'גנבה' מהווה הבעת דעה לגיטימית וסבירה... גם הביטוי ביחס לתובעים 3 ו-4, כאילו 'מכרו את עצמם', חוסה תחת הגנת תום הלב". גם התביעה נגד רוזנטל בגין פרסום זה נדחתה.

"ביטוי חריף מאין כמותו"

לעומת זאת, התביעה נגד הנתבע משה טרבלסי התקבלה באופן חלקי. טרבלסי כינה את אהרוני בהודעה בקבוצה: "נוכל, רמאי, שקרן וגנב, בקיצור חלאת המין האנושי". באותה נשימה הוא כתב גם כי, "הרי בנוכל עסקינן". כאן כבר קבעה השופטת שהאמירות החריפות עומדות, לפחות חלקן, תחת הגנת אמת דיברתי, משום ש"העובדה שאהרוני נטל לכיסו 'עמלה' מתוך דמי הניהול מהווה מעשה נוכלות... העובדה שהוא גזל 14 חניות אורחים מהווה מעשה גניבה ורמאות".

מנגד, פרסום אחר של טרבלסי, שבו כתב על אחד התובעים: "שני בוגדים שמכרתם את כל הדיירים במחיר נזיד עדשים. במקום אחר הייתם מוצאים את עצמכם על הגרדום", כבר חצה את הגבול. "ביטוי חריף מאין כמותו שיש בו אלמנט של פגיעה הרבה מהנדרש - ראוי שבית המשפט יקבע כי נחצה גבול", כתבה השופטת וחייבה את טרבלסי בפיצוי בסכום כולל של 15 אלף שקל לתובע שנפגע מדבריו.

התביעה נגד אולגה טברדוחלבוב, שכתבה בהקשר לדיון בקבוצה: "אם דייר שילם לקופה אבל עשה עבירה על החוק - תשלום לא נותן לו חסינות", נדחתה גם היא. השופטת קבעה כי מדובר בלשון הרע, אך הדברים נאמרו כהבעת דעה במסגרת דיון ציבורי לגיטימי, ונעשו "במידה סבירה". ההקשר היה דיון על שימוש בכספי דיירים לצורך מימון תביעה משפטית - דבר שעורר סערה.

הנתבע הרביעי, יהודה שחף, נאלץ לשלם את המחיר על סגנון כתיבתו. הוא פרסם כי כספי הקופה "נשאר מהם אבק בגלל שכנים יקרים וטובים שהיו בנציגויות קודמות ושיחקו על 'הטמטום והבורות' של השכנים", ובהמשך כינה אותם "מומחי התקנת המנעולים", והאשים אותם באי עשייה ובנזקים. השופטת קבעה כי מדובר בפרסומים שאין להם בסיס עובדתי מספק, וכי משקלם המצטבר חורג מגדר הסביר: "לא ניתן לומר שהנתבע האמין שכל האמור לעיל הוא אמת... יש לקבוע שהנתבע התכוון לפגוע במידה רבה יותר ממה שהיה נדרש". הוא חויב לשלם 12 אלף שקל לכל אחד מהתובעים.

גם הנתבעת החמישית, רויטל בן הרוש, לא יצאה פטורה. היא כתבה בקבוצה כי, "היזם מנסה להגיש ייפוי כוח בתמורת שוחד", ובהמשך האשימה את התובעים בגזל של דיירים מבוגרים. השופטת דחתה את טענות ההגנה וקבעה כי מדובר בהטחת האשמות פליליות חסרות בסיס. גם היא חויבה לשלם 15 אלף שקל לכל אחד מהתובעים.

בסופו של דבר, קבעה השופטת כי מתוך תביעה שעסקה ב-16 פרסומים, נדחתה התביעה של קבוצת אהרוני ומשה אהרוני באופן מלא. התביעה של שני בעלי הדירות, התובעים 3 ו-4, התקבלה באופן חלקי בלבד. הפיצוי הכולל שנפסק להם הגיע לסכום כולל של 54 אלף שקל. בצד ההוצאות, חלק מהתובעים אף חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בגין פרסומים שתביעותיהם נדחו לגביהם.

מה טען אהרוני בנוגע לעניין "העמלה" מחברת הניהול?

למרות העובדה שההסכם בין קבוצת אהרוני לחברת הניהול קבע במפורש כי מחצית מדמי הניהול ישולמו ליזם, אהרוני טען כי מדובר בהסכם גלוי וחוקי שנחתם על פי שיקול דעתו הבלעדי. הוא אף הסתמך על סעיף בהסכמי המכר שמאפשר לו למנות חברת ניהול לבניין, וטען כי לא מדובר בשום עבירה או מחדל.

מדוע השופטת לא פסקה פיצוי לטובת אהרוני וקבוצת אהרוני למרות ביטויים קשים?

השופטת סברה כי מרבית הפרסומים שנכתבו נגד אהרוני התייחסו לנושאים בעלי עניין ציבורי, כגון ההתנהלות הכלכלית של היזם בנוגע לדיירי הבניין. בפסק הדין נקבע כי רבים מהפרסומים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" או תחת הגנות תום הלב. בנוסף, הודגש כי אהרוני עצמו היה דמות מרכזית בהתנהלות שנראתה לדיירים כשערורייתית, וכי הוא שלט בנציגויות הדיירים דרך החזקת דירות רבות. לפיכך, נקבע כי אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הדברים שנאמרו.

האם בית המשפט התייחס לעובדה שמדובר בקבוצת ווטסאפ סגורה?

כן. השופטת התייחסה לכך שהפרסומים נעשו בקבוצת ווטסאפ של הדיירים בלבד, כלומר לא בפרסום פומבי לכלל הציבור. עם זאת, ציינה כי מדובר בפורום בעל תפוצה רחבה יחסית של עשרות בעלי דירות, וכי גם במסגרת כזו קיימת תחולה לחוק איסור לשון הרע. כלומר, הפלטפורמה הדיגיטלית לא מקנה חסינות, אך היא כן עשויה להשליך על מידת הפיצוי.

האם היתה התייחסות להיסטוריה האישית של אהרוני מחוץ לפרויקט?

כן. פסק הדין ציין כי במסגרת חומר הראיות הוגשה כתבה מ"גלובס", שבה דווח כי אהרוני נעצר בעבר בחשד להעלמת הכנסות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. השופטת ציינה כי הדבר מעיד על כך ששמו לא היה "ללא רבב" גם בעבר, והדבר תורם להבנת האקלים שבו נכתבו ההודעות בקבוצה.

האם נמצא שהתובעים 3 ו-4 פעלו שלא כשורה במסגרת הנציגות?

לא. בית המשפט לא קבע כי גת וגדז' פעלו מתוך מניעים פסולים או שנהנו מטובות הנאה. להפך, השופטת ציינה כי ייתכן שבחלק מהמקרים פעלו בשיקול דעת מוטעה, אך "לא הוכח שהם קיבלו טובת הנאה מאהרוני או שהם פעלו שלא בהתאם לאינטרס של הדיירים". לכן הם זכו לפיצוי על חלק מהפרסומים שנעשו נגדם.

האם אהרוני ניסה בעבר להגיש תביעות לשון הרע נוספות באותו עניין?

כן. פסק הדין מזכיר כי אהרוני וקבוצת אהרוני הגישו בעבר תביעת לשון הרע נוספת (ת"א 20389-12-20) נגד דיירים אחרים, ובהם גם טברדוחלבוב - אחת הנתבעות בתביעה הנוכחית. גם שם נטען כי הפיצו פרסומים על העמלה מחברת הניהול ועל גזילת חניות אורחים. באותו תיק נקבע כי עומדת לדיירים הגנת "אמת דיברתי", והערעור על פסק הדין נמחק, כך שהוא נהפך חלוט.

כיצד התנהלו הדיירים מבחינת צעדים משפטיים נגד קבוצת אהרוני?

הדיירים, באמצעות נציגות חדשה, נקטו כמה צעדים משפטיים: הם הגישו תביעה למפקח על המקרקעין בדרישה לחשוף את ההתנהלות הכספית, ניהלו תביעה נפרדת לביטול ההתקשרות עם חברת הניהול, ואף ארגנו מגבית של 500 שקל מכל דייר לצורך מימון הליכים משפטיים. כמו כן, 25 בעלי דירות הגישו תביעה נפרדת נגד אהרוני בגין איחור במסירת הדירות.

האם בית המשפט הבחין בין ביקורת לגיטימית לבין לשון הרע?

בוודאי. בפסק הדין ניכר שהשופטת מקפידה לבחון כל פרסום לגופו - האם מדובר בהבעת דעה או בטענה עובדתית, האם נאמרו בכוונה לפגוע או לצורך דיון ציבורי לגיטימי. כך למשל, היא הבחינה בין כינוי כמו "חלאת המין האנושי", שנחשב הבעת דעה חריפה אך לגיטימית, לבין אמירות כמו "בוגד" ו"לקחתם שוחד", שחורגות מהסביר.

מדוע חויב דווקא שחף בפיצוי גבוה יחסית?

שחף, כך לפי קביעת בית המשפט, פרסם שורה של אמירות פוגעניות שייחסו לתובעים כוונות שליליות, ניצול בוטה של תמימות הדיירים, ואפילו פגיעה בטיחותית בשל "התקנת מנעולים לא חוקיים". השופטת ציינה כי מעבר לאופי הדברים, גם סגנון הכתיבה שלו - שלדבריה "מאופק ומסוגנן לכאורה אבל בין השורות כולל אמירות מכפישות" - חמור אף יותר. הוא חויב לשלם 12 אלף שקל לכל אחד מהתובעים.

במקרה אחר, הכריע באחרונה בית המשפט בתביעה שבמרכזה פרויקט פינוי־בינוי שאפתני בחולון, מתחם ענק של 17 בניינים בלב אזור ותיק, יזם מוכר ועתיר ניסיון, ונציגות דיירים. ככל שחלפו השנים - והן חלפו, שמונה מהן ליתר דיוק - התברר שהשליח של היזם, האדם שנשכר להחתים את הדיירים, מונה גם לנציגם. מינוי שגרר אחריו מאבק עיקש, עשרות פרסומים, שתי תביעות לשון הרע, ופסק דין אחד שמשרטט קו אדום. הסיפור התחיל למעשה עוד לפני שהמסביר של פיקוד העורף, שריצד על המרקע שלנו לא מעט בחודשים האחרונים, ד"ר חיליק סופר, הכיר את הדיירים. בספטמבר 2014 הוא חתם עם שפיר מגורים ובניין על הסכם מתן שירותים, שבו הוגדר במפורש כמי שייעודו הוא "לארגן את החתמת בעלי הזכויות בפרויקט - אך ורק לטובת שפיר". שכרו נקבע בהתאם: תשלום בגין כל עשר דירות שייחתמו, מקדמות בסכומים משמעותיים, ובונוס כספי בגובה 1% מהכנסות החברה בפרויקט כולו. אבל שני סעיפים בהסכם הפכו את העסקה הזאת לבעיה משפטית מובהקת. הראשון, התחייבות ישירה שלא לפעול עם כל יזם אחר, גם לא במו"מ ראשוני. והשני, סנקציה כספית: אם יפר את ההתחייבות, יחויב להשיב את כל הכספים שקיבל, בתוספת הצמדה, ריבית שנתית של 7%, וקנס של 150 אלף שקל. ואז, חודשיים לאחר החתימה, נבחר סופר, כך לפי גרסתו, על ידי נציגות הדיירים לשמש מנהל הפרויקט מטעמם. על הבחירה הזו לא נמצא תיעוד מסודר, פרוטוקול, או רישום של הצבעה. מבחינת ישראל כהנא, דייר במתחם ודמות פעילה בקרב בעלי הזכויות, מדובר היה בתחילתו של ניגוד עניינים מובהק - כזה שלא ניתן להשלים אתו. המתח הלך והעמיק. כהנא החל לפרסם סדרת מכתבים והודעות בקבוצות ווטסאפ שבהן נטען כי סופר מסתיר את ההסכם, פועל בניגוד עניינים, ונאמן בראש ובראשונה ליזם - לא לדיירים. סופר, בתגובה, טען כי מדובר בקמפיין השמצה שמטרתו לפגוע בפרויקט ובשמו הטוב. הצדדים הגישו תביעות הדדיות על לשון הרע: סופר דרש 300 אלף שקל, כהנא השיב בתביעה נגדית על 70 אלף.