4 שנות מאסר לעו"ד שגנב מהלקוחות 3.4 מיליון שקל
עו"ד אלכס שוד הודה כי גנב כ-3.4 מיליון שקל מקורבנות, בהם מבוגרים וחולים, השופט: "אלמלא ההסדר, הקורבנות היו עומדים בפני שוקת שבורה"; מקרי ההונאה על ידי עורכי דין הולכים ומתרבים, כך תגנו על עצמכם
- הונאה של 40 מיליארד דולר מגיעה לסיומה - דון קוון נשלח ל-15 שנות מאסר
- ככה לא תיפלו בהונאות פיננסיות דיגיטליות - מדריך חשוב (חלק ב')
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהתאם להסדר שהושג בין הצדדים, גזר השופט בני שגיא על שוד עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וכן פיצוי שיינתן לקורבנות מתוך כספי מכירת הדירות שבבעלותו, בניכוי חובות קיימים. בנימוקי גזר הדין כתב השופט שגיא: "הנחת העבודה כי אלמלא הסדר הטיעון היו קורבנות העבירה עומדים בפני שוקת שבורה, לצד הנתונים הנוספים, הופכת את הסדר הטיעון ראוי, מאוזן וכזה שיש לכבד".
איך תגנו על עצמכם?
בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המקרים בהם עורכי דין בישראל גונבים כספים מלקוחותיהם. מדובר בכספים שהופקדו בידיהם בנאמנות, במסגרת עסקאות נדל"ן, תביעות משפטיות, ירושות ועוד, אך במקום לנהל אותם באחריות ובשקיפות, חלק מעורכי הדין הפכו את הכספים לרכושם האישי - הנה כמה מהמקרים הבולטים הנוספים בשנים האחרונות .- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
דרשו הסכם שכר טרחה כתוב: אל תסכימו לעבוד ללא הסכם מסודר. כל תשלום צריך להיות מוגדר, מוסבר, ומתועד בכתב. אל תעבירו כספים ללא מסמך מלווה: בכל העברת כספים לעורך דין, ודאו מראש מה מטרת ההעברה ודאגו לקבל אישור כתוב או תיעוד
מסודר.
תהיו מעורבים: אל תשאירו את כל ההתנהלות בידיו של עורך הדין. דרשו עדכונים שוטפים, שאלו שאלות ואל תחששו להתעקש, זכותכם לדעת מה נעשה בכספכם. בקשו חשבון נאמנות ייעודי: עמדו על כך שהכספים יופקדו בחשבון נאמנות נפרד ולא בחשבונו האישי של עורך הדין. זהו נוהל חוקי, מקובל וחשוב במיוחד. סמכו על תחושת הבטן: אם עורך הדין מתחמק, מגיב באגרסיביות או גורם לכם לחוש אי נוחות, אל תתעלמו מהתחושות. עדיף לעצור בזמן מאשר להצטער אחר כך.
- 5.מזל לא הלכתם לעוד גנביץ שודדדביץ. (ל"ת)אנונימי 09/05/2025 08:09הגב לתגובה זו
- 4.לצערי לא סומך על אף אחד (ל"ת)אנונימי 05/05/2025 16:21הגב לתגובה זו
- 3.שווה לגנוב (ל"ת)דן 30/04/2025 14:19הגב לתגובה זו
- 2.א ענישה לא מספיקה ב מי הולך לעוד שכשאתה מצלצל אליו אומר לך שזה שוד (ל"ת)אנונימי 29/04/2025 16:04הגב לתגובה זו
- 1.אנונימי 29/04/2025 15:58הגב לתגובה זוכשמו כן הוא. חבל שרק 4 שנות מאסר. צל 20 שנים

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
