בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדחתה תביעה של אשה כבת 60 שטענה כי דירת הוריה, שנרכשה בסוף שנות ה-70 ונרשמה על שמם, היתה למעשה שלה בנאמנות. עם זאת, השופטת לא השתכנעה מטענותיה ודחתה את התביעה.

האשה, בתם היחידה של ההורים, טענה כי בסוף שנות ה-70 כמתנת בת מצווה עבורה. היא הוסיפה כי הדירה נרשמה על שם הוריה מתוך נוחות, אך הכוונה היתה שהיא תהיה הבעלים האמיתיים של הנכס. לאחר פטירת הוריה, גילתה האשה כי הדירה נכללה בצוואתם כחלק מהעיזבון שניתן לילדיה של אחותה המנוחה, והיא החליטה להגיש תביעה לבית המשפט במטרה להוציא את הדירה מהעיזבון ולקבוע שהיא הבעלים החוקיים שלה.

ילדי האחות תפסו את המקומה בירושה

ב-1970, כשהתובעת בת 4 בלבד, היא עלתה עם אמה, שהיתה שורדת שואה, לישראל. אמם של הנתבעים היא אחותה הגדולה, שמבוגרת ממנה ב-20 שנה, כבר היתה נשואה ונותרה לגור במדינת המוצא שלהן. שנתיים לאחר מכן נישאה האם לגבר, שגם אימץ את התובעת כבתו. כעבור שש שנים נוספות, כשהתובעת היתה בת 12 - רכשו האם ובעלה את הדירה שבמרכז התביעה שבתל אביב, ורשמו אותה על שמם. האב המאמץ נפטר כעבור שנים, ובהמשך הלכה לעולמה גם אשתו - אמה של התובעת - ב-2015. חמש שנים לאחר מכן נפטרה הבת, שגרה כל אותן השנים בחו"ל. ילדיה של הבת (אחותה של התובעת), הנתבעים, ירשו את מקומה סביב עניין הירושה.

מנגד, הנתבעים, יורשי ההורים על פי הצוואה, טענו כי הדירה נרכשה מכספי ההורים בלבד, וכי הרישום על שמם משקף את הבעלות האמיתית שלהם. הם הצביעו על כך שאין שום מסמך רשמי שמעיד על נאמנות או על כוונה להעביר את הבעלות - אל הבת או בכלל - בתום תקופה מסוימת.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופטת ענת הלר-כריש בחנה את הראיות והעדויות שהוצגו בפניה, והגיעה למסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את הטענות שלה במידה הנדרשת. עוד הוסיפה השופטת בפסק הדין שפורסם כי בהיעדר מסמך כתוב המעיד על הסכם נאמנות, קשה לקבל את הטענה שהדירה נרכשה בנאמנות עבור התובעת. היא הדגישה את החשיבות של מסמכים רשמיים במקרים מסוג זה, בייחוד כשמדובר בנכסים בעלי ערך רב כמו דירה בתל אביב.

המקרה מעלה שאלות משפטיות מעניינות בנוגע לנאמנות, הוכחת בעלות והחשיבות של מסמכים כתובים. במשפט הישראלי, נאמנות נוצרת כשנכס מוחזק על ידי נאמן לטובת נהנה, בהתאם לתנאי הנאמנות. עם זאת, כדי להוכיח קיומה של נאמנות, בייחוד כשאין מסמך כתוב, נדרש להציג ראיות חותכות וברורות לכך. במקרה הזה, התובעת לא הצליחה להציג מסמך המעיד על הסכם נאמנות או על כוונה ליצור נאמנות. היעדר מסמך שכזה מקשה על בית המשפט לקבל את הטענה, בייחוד כשהנכס רשום על שם ההורים והם התנהלו כבעלים שלו לאורך כל השנים.

כן, במקרים מסוימים ניתן להוכיח נאמנות גם ללא מסמך כתוב - אם ישנן ראיות חזקות כמו עדויות חד-משמעיות, נסיבות חד-משמעיות, או התנהלות שמעידה על נאמנות בפועל. עם זאת, הוכחה כזו היא מורכבת, ונטל ההוכחה מוטל על התובע.

• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
• יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

מהי החשיבות של רישום פורמלי במקרקעין?

הרישום הפורמלי במרשם המקרקעין מהווה ראיה חזקה לבעלות על הנכס. בהיעדר ראיות סותרות, הרישום משקף את הבעלות החוקית, ובתי המשפט נוטים להסתמך עליו בקביעת זכויות הקניין.

האם ניתן לערוך הסכם נאמנות בעל פה?

באופן עקרוני, ניתן לערוך הסכם נאמנות בעל פה, אך הוכחתו בבית המשפט היא מאתגרת. בתי המשפט מעדיפים הסכמים כתובים וברורים, בייחוד כשמדובר בנכסים בעלי ערך כמו מקרקעין.

מה ההבדל בין נאמנות למתנה בהקשר של נכסים משפחתיים?

נאמנות מתייחסת למצב שבו נכס מוחזק על ידי נאמן לטובת נהנה, בהתאם לתנאי הנאמנות. מתנה, לעומת זאת, היא העברת בעלות מלאה על הנכס למקבל המתנה, ללא תנאים נוספים. ההבחנה בין השניים תלויה בכוונת הצדדים ובנסיבות המקרה.

בתיק אחר שהגיע באחרונה להכרעהבבית המשפט, עלתה שאלה משפטית מורכבת: האם הסכם ממון שנחתם בין בני זוג יכול לשמש כלי להורשת נכסים לאחר פטירת אחד מהם, או שמא יש צורך בצוואה נפרדת? המקרה עסק בזוג שכחודש בלבד לאחר שנישאו, הלך הבעל לעולמו בפתאומיות. עם מותו, פנתה האשה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאכוף את ההסכם ולהעביר את הדירה לרשותה, בהתאם למה שנקבע במסמך. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדתה, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי הסכם ממון אינו יכול להוות תחליף לצוואה. בני הזוג חיו יחדיו במשך כמה שנים, ובמהלך תקופת חייהם המשותפת חתמו על הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט. בהסכם נכלל סעיף שקבע כי במקרה של פטירת הגבר, תועבר הדירה לאשה. עם מותו, פנתה האשה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאכוף את ההסכם ולהעביר את הדירה לרשותה - בהתאם למה שנקבע במסמך. האשה טענה כי הסכם הממון מהווה מסמך משפטי מחייב שיש לכבדו. לטענתה, ההסכם משקף את רצונם של בני הזוג, והסעיף הקובע כי הדירה תועבר אליה לאחר מות בן הזוג משקף את כוונתם המשותפת. היא ציינה כי הסתמכה על הסעיף בהסכם כחלק מהביטחון הכלכלי שלה לעתיד, ולכן יש לקיים את ההתחייבות. בנוסף, מכיוון שלא נערכה צוואה נפרדת, אין אף מסמך אחר שמנוגד להוראות ההסכם.