גיא טל
צילום: משה בנימין
מעבר לים

כלכלנים בכירים מודאגים: החוב הממשלתי ברחבי העולם תופח ואין פתרון באופק

מאקרו: ההוצאות הממשלתיות עולות עקב השקעת יתר בשלושה תחומים, וההכנסות לא מדביקות אותן כשהצמיחה מאיטה. זו לא בעיה של מדינה מסוימת, אלא של העולם כולו. מהן הפתרונות? מיקרו: אם כבר הוצאות ממשלתיות עולות - למה לא להרוויח מזה?
גיא טל | (21)

את מרכז תשומת הלב התקשורתית של מפגש בכירי הבנקים המרכזיים בג'קסון הול תפס כרגיל הנאום של נשיא הפד' ג'רום פאוול. המאזינים האזינו ברוב קשב וניסו להבין מתוך הדברים מה כיוון הריבית מכאן והלאה. קצת פחות עניין ריכזו הדיונים האקדמיים שהתקיימו בוועידה ונגעו לנושאים כלכליים רחבים יותר. אבל ייתכן שאלו דווקא הדיונים החשובים והמשמעותיים ביותר שהתקיימו באותה וועידה.

בין השאר, בפיננשל טיימס הפנו זרקור לאחד מאותם דיונים אקדמאיים "משעממים" שהתרכז בנושא שייתכן שישפיע הרבה יותר על עתידן הכלכלי של כלכלות רבות ומרכזיות בעולם, וממילא על הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו, ילדינו ונכדינו - גודל הממשלה. 

בניגוד לשיח הפופליסטי המקובל שמקשר את המושג "ממשלה גדולה" למספר השרים, המושג הזה בעיקרו מתייחס לפעילות הממשלה מבחינת השקעה בתשתיות, שירותים וכו', ומשכך לרמת ההוצאה הממשלתית. מובן שמספר רב של שרים מעלה במקצת את פעילות הממשלה, לעיתים קרובות בצורה לא נחוצה, אבל תתכן גם ממשלה עם 7 שרים שהיא גדולה מאד – אם ההוצאות שלה הן גדולות ומשמעותיות, וממשלה עם 50 שרים שלא מוציאה כמעט כלום, כלומר ממשלה קטנה.

ממשלה גדולה עשויה להישמע כמו דבר טוב - יותר השקעה באזרחים - חינוך, בריאות, תשתיות, רווחה. למה לא? הבעיה היא כמובן שלממשלות אין בדרך כלל עץ כסף, ומי שמממן את כל הטוב הזה הוא האזרחים עצמם, שכן אם אתה לא סעודיה או נרובגיה, אז עיקר ההכנסות של הממשלה שלך הם המיסים ולא מרבצי נפט אינסופיים. לעיתים ישנן הכנסות נוספות מפעילות ממשלתית נושאת רווח, אך אלו על פי רוב זניחות. את הפער בין ההוצאות להכנסות משלימות הממשלות באמצעות גיוס החוב.

גיוס חוב הוא הגיוני כדי לממן צמיחה עתידית, אבל אם החוב מממן הוצאות שוטפות, המשמעות היא שאנחנו חיים על חשבון הילדים שלנו. כמו כן, כאשר החוב עובר גבול מסוים הוא הופך למעמסה עקב תשלומי הריבית הממשלתיים שהופכים לאחוז גבוה מדי מהתקציב. לכן ממשלה גדולה ללא צמיחה מתאימה מהווה בעיה יותר מאשר מלמדת על טוב ליבם ונדיבותם של הפוליטקאים.

מאז שנות השמונים, בהם שלטו ה"רייגניזם" בארצות הברית וה"טאצ'ריזם" בבריטניה, הקו השולט היה משמעת תקציבית. כלומר, שליטה בחוב הממשלתי על ידי הקטנת הממשלה עד כמה שניתן באופן שיאפשר הורדת מיסים זהירה או לפחות הימנעות מהעלאת מיסים. הצמיחה הצליחה על פי רוב לממן את החוב הממשלתי בקלות יחסית, ומדד החוב ביחס לתוצר נשאר בשליטה או אף קטן בהדרגה במקומות מסוים (כמו ישראל). לאחרונה המגמה הזו משתנה בצורה דרסטית. 

בועידה בג'קסון הול, פרופסור בארי איכנגרין מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הביע דאגה ביחס למגמה הזו. אין סיבה לחשוב, לדבריו, שהממשלות יוכלו להתמודד עם החובות ההולכים ותופחים בעתיד הנראה לעין. לא מצד ההכנסות ולא מצד ההוצאות.

קיראו עוד ב"גלובל"

נציין, שכיום נטל החוב של הממשלות גבוה למדי, כירושה של תקופת הקורונה, בה מצד אחד ירדו ההכנסות הממשלתיות בחדות עקב עצירת הפעילות הכלכלית, ומצד שני ההוצאות עלו עקב עלויות בריאות גבוהות מהרגיל כמו גם מענקים וסיועים ושונים למגזר הפרטי והעסקי בסכומים חסרי תקדים. האם ניתן להתאושש מרמת החוב הזו? לא כל כך בקלות.

למרות, שנחיתה הרכה היא התרחיש המרכזי כעת, עדיין אנו מצפים להאטה כלכלית בארצות הברית, מה שבאופן טבעי אמור להביא לירידה בהכנסות הממשלה. באשר לשאר העולם המצב גרוע בהרבה. גרמניה כבר נמצאת במיתון, ושאר אירופה עם צמיחה חלשה, סין נראית רע מאד, יפן כבר עשורים שלא מציגה צמיחה משמעותית והעולם המתפתח לא ממש יכול להוביל צמיחה עולמית, והוא גם מושפע מהמצב בכלכלות הגדולות. המשמעות היא שאנו לקראת תקופה של צמיחה עולמית נמוכה יותר לאורך זמן. כלומר, גם במבט עולמי לא צפויה עליה טבעית ניכרת בהכנסות ממיסים.

מה עושים כשההכנסות מתכווצות? הפתרון הפשוט הוא קיצוץ מקביל בהוצאות, או לפחות לא להגדיל אותן. כלומר, ממשלה קטנה יותר. הבעיה היא שהטרנד הנוכחי הוא בדיוק הפוך – הממשלות הולכות ומגדילות את פעולתן, בעיקר בשלושה תחומים מרכזיים: בטחון, שינויי אקלים ודמוגרפיה. 

 

בטחון

מאז נפילת הגוש הקומניסטי בסוף שנות השמונים וירידת המתח הבין גושי ירדו בעקביות הוצאות הבטחון בעולם והכסף נותב לאפיקים אחרים. המגמה הזו נקברה קבורת חמור עם פלישת החייל הרוסי הראשון לאדמת אוקראינה, ונפתח מחדש מרוץ חימוש עולמי. אל המתח באירופה מצטרף זה שבמזרח בין סין לטיוואן (ושאר העולם), בעוד שאר המתיחויות הישנות במזרח התיכון, באפריקה, בחצי האי הקוריאני ועוד לא נפתרו מעולם. התוצאה היא הגדלה מאסיבית של תקציבי הבטחון.

 

בסוף 2021 פחות ממחצית מדינית גוש נאטו עמדו בדרישת הברית להוצאה של 2% מהתמ"ג על בטחון. מיד אחרי הפלישה הרוסית הודיע נשיא גרמניה על חתירה לעמידה ביעד ה-2% עד שנת 2024 ואליו הצטרפו מנהיגים נוספים באירופה. גם יפן, החוששת הן מסין הן מצפון קוריאה והן מרוסיה, תעלה את תקציב הבטחון ב-57%. המלחמה באוקראינה נתנה אף דחיפה ישירה לתעשיות הבטחוניות שמחדשות מלאים ומייצרות בקצב מוגבר כדי לספק את הדלק למרחץ הדמים הלא נגמר. נראה, שאנו עומדים בפני שנים ארוכות של עליה עקבית ומשמעותית בתקציבי הבטחון הממשלתיים.

 

דמוגרפיה

האוכלוסיה הולכת ומתבגרת, תוחלת החיים עולה בהתמדה ואילו שיעורי הילודה ברוב מדינות העולם, בוודאי המערבי, הולכים ויורדים. המשמעות היא שאחוז המבוגרים ביחס לצעירים גבוה יותר מבעבר. מבוגרים בפנסיה כבר לא מייצרים הכנסות אך כן מייצרים הוצאות – בעיקר בתחום הבריאות. כך יוצא שהמיסים של פחות ופחות צעירים ממנים יותר ויותר הוצאות בריאות של יותר ויותר מבוגרים. היחס בין אחוז המבוגרים מעל גיל 65 לאחוז הצעירים בין גיל 20 ל-64 צפוי לעלות מ-33% בשנת 2023 ל-36% בשנת 2027, ולהמשיך לעלות עד לשיעור מפחיד של 52% בשנת 2050.

העליה בהוצאות הבריאות הממשלתיות מתגברת לא רק במקומות כמו אירופה או קנדה בהן מרבית מערכת הבריאות היא ממשלתית, אלא גם בארצות הברית בה רוב מערכת הבריאות היא פרטית הממשלה מממנת תוכניות כמו מדיקייר שמיועדת בעיקר לאוכלוסיה המבוגרת, שכל הזמן מתרחבות למימון תחומים נוספים. אם המגמות הנוכחיות ימשכו נגיע בקרוב למצב שבו לא ניתן יהיה להמשיך עם הנוסחה הנוכחית שכן ההכנסות לא יספיקו לממן את מערכת הבריאות המתרחבת. הבעיה היא שבלתי אפשרי למכור לציבור את הרעיון שצריך לקצץ בהוצאות בריאות, כי הרי הבריאות זה הדבר הכי חשוב, לא? לכן תמיד יהיה משהו חשוב שצריך לממן, והשאלה מהיכן יבוא הכסף פחות עולה לדיון.

 

שינויי אקלים

קיים קונצנזוס רחב יחסית סביב העובדה שהאקלים משתנה. הקונצנזוס עדיין נשאר רחב למדי ביחס לאחריות של האדם לשינוי הזה, אבל הולך ומצטמצם ככל שהדבר נוגע לממדי האסון העתידי הצפוי, ובעיקר ביחס לפעולות שניתן לעשות כדי לשנות את המגמה הזו ואת יעילותם.

אסון או לא אסון, יעיל או לא יעיל, ממשלות מוציאות הון תועפות כדי להילחם בתופעה באמצעות השקעה במחקר ופיתוח של טכנלוגיות ירוקות, וכן סבסוד ומימון מעבר לאנרגיה ירוקה וכדו'. דוגמה בולטת לכך היא מדיניות ממשל ביידן לסבסוד תוכניות ירוקות שעבר בשנה שעברה. על פי התוכנית מוקצים מאות מיליארדי דולרים לסובסידיות או הפחתות מס לטובת ייצור ופיתוח עם אג'נדה ירוקה. ארצות הברית, כמובן, לא לבד במרוץ הזה, וגם באירופה מושקעים תקציבי עתק ממשלתיים בניסיון להילחם בשינויי האקלים.

שלושת הגורמים האלו כאן כדי להישאר ויגדילו באופן מתמיד את הוצאות הממשלה בעתיד הנראה לעין, בזמן שההכנסות, כאמור, לא מדביקות את הקצב. אז מה עושים? ישנם כמה פתרונות תיאורטיים, אף אחד מהם לא נראה שנמצא על השולחן, לפחות לבינתיים.

 

פתרון אפשרי ראשון הוא העלאות מיסים. הבעיה היא שכבר כיום נטל המס גבוה למדי במדינות המערב. נטל המס הממוצע במדינות ה-OECD עלה מ-24.9% בשנת 1965 ל-32.6% בשנת 1988. מאז הוא נשאר יציב יחסית, אך מאז הקורונה הוא חזר לעלות ובשנת 2021 הוא כבר הגיע ל-34.1%. כמו כן, בזמן של אינפלציה גבוהה יחסית והאטה כלכלית, יחד עם התפרצות פופליזם פוליטי כמעט חסרת תקדים, ההיתכנות הפוליטית להעלאת מיסים נוספת נראית אפסית.

 

פתרון אחר אפשרי הוא קיצוץ בשירותים האחרים של הממשלה, כלומר לא אלו הקשורים למגמות הדמוגרפיות, להוצאות הביטחון או לשינויי האקלים. הממשלות נוקטות בו במידה כזו או אחרת, עם קיצוצים שפחות מעוררים זעם ציבורי. אך גם הכיוון הזה כפתרון מקיף אינו נראה פשוט מבחינה פוליטית כלל ועיקר. הקיצוצים הנדרשים עמוקים מדי ואי אפשר לעשות אותם בסתר.

 

ישנם הקוראים לשנות את מערכת המס. מקריאות פופליסטיות למיסוי עשירים ועד הצעה למיסוי נכסים כמו קרקעות בצורה מאסיבית יותר או להעלאת מס רווחי הון. קשה לראות איך העמקת נטל המס עם מיסים יצירתיים אחרים, שמשמעותם הפשוטה היא הוצאת עוד כסף מאותם אזרחים באמצעות שמות אחרים, תוכל ליצור מהפכה אמיתית. שינוייים משמעותיים במערכת המס עלולים גם לגרום להשפעות מסדר שני שלא תמיד קל לחשוב עליהם מראש. על כל פנים, לא נראה ששינויים כאלו יוכלו להתמודד עם הבעיה בטווח הארוך, כי בסופו של דבר, כשסוחטים את הלימון עוד ועוד המיץ נגמר.

 

אז מה יש לנו? ההוצאות עולות, ההכנסות עולות פחות, אי אפשר להעלות את ההכנסות (העלות מיסים) אי אפשר כמעט לקצץ בהוצאות (קיצוץ שירותים). אל זה יש לצרף גורם נוסף שהתפתח בחודשים האחרונים: עליה בשיעורי הריבית, שמעלה משמעותית את התשלומים על החוב הקיים והחוב החדש שממשיך להיות מגויס.

כשאין פתרון קל לפעמים התוצאה היא שהפוליטקאים בוחרים הוא להשאיר את המצב ללא פתרון, כלומר פשוט נותנים לעניינים להמשיך להתגלגל באותו אופן. התוצאה הבלתי נמנעת היא חוב שהולך וגדל ביחס לתוצר. כלומר, אנחנו חיים כיום על חשבון הילדים והנכדים, אולי גם הנינים שלנו שיצטרכו לפרק את המוקש הזה, או שבאיזה שלב המערכת העקומה הזו תשבר ויווצר משבר כלכלי שיאזן את העיוותים בדרך הקשה. השאלה היא האם בשלב כשלהו יקומו פוליטיקאים אמיצים דיים ולא פופוליסטים שיוכלו לומר לציבור: אלו ההוצאות, אלו ההכנסות, אנחנו חיים על חשבון הנכדים שלנו, יש צורך בשינוי.

מיקרו: לרכוב על טרנד הבטחון

לפתור את בעית החוב הממשלתי הגלובלי כנראה נמצא שלא נצליח, אבל אנחנו יכולים לנסות להפיק משהו מן המגמה של עליית התקציבים הממשלתיים בתחום הבטחון. ישראל היא מובילה עולמית בתחום הייצור הבטחוני, אך רוב החברות הגדולות אינן ציבוריות.  אלביט מערכות -0.54% היא החברה הציבורית הבולטת בתחום, ואף נכנסה לרשימת חמש המניות המעניינות להשקעה של ביזפורטל. 

למי שמעוניין להיחשף באופן רחב יותר לתחום, שוק תעודות הסל האינסופי ברחבי העולם מציע מספר אופציות פשוטות ומעניינות. נציג שתיים מהן:

SPDR S&P AEROSPACE & DEFENSE ETF  עוקבת באופן כללי אחר מדד החלל וההגנה של S&P אבל למנהל התעודה יש חופש לבחור מניות נוספות בסכום שלא יעלה על 80% מנכסי התעודה. התעודה גובה 0.35% דמי ניהול. סך הנכסים בתעודה מגיע ל-1.6 מיליארד דולר ותשואת הדיבידנד היא כמחצית האחוז. החברה מחזיקה רק 31 ניירות שונים, אך באופן מפוזר יחסית שכן אף מניה לא עולה על 5% מנכסי הקרן. התשואה הממוצעת בשלוש השנים האחרונות מגיעה ל-14% וב-10 השנים האחרונות ל-13%. מתחילת השנה עלתה התעודה בכ-14%. 

INVESCO AEROSPACE & DEFENSE ETF משקיעה לפחות 90% במדד SPADE בתחום ההגנה. היא גובה דמי ניהול גבוהים יותר של 0.58% ומנהלת כ-2 מיליארד דולר. שיעור הדיבידנד הנוכחי הוא כ-0.6%. מתחילת השנה השיאה התעודה 9.55% אך הממוצע השנתי בשלוש השנים האחרונות מגיע כבר ל-17% ובעשר השנים האחרונות ל-14%. בואינג מהווה 7.4% מנכסי התעודה, ונורת'רופ 6.2% ולוקהיד מרטין עוד 6.1%. אלביט היא האחזקה ה-17 בגודלה של הקרן עם 2.23% מהנכסים. 

תגובות לכתבה(21):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 16.
    המגיב 06/09/2023 20:20
    הגב לתגובה זו
    יצרני התרופות, ויצרני המכשירים הרפואיים, מעלים מחירים בצורה לא פרופורציונלית, ואף אחד לא עוצר אותם.
  • 15.
    לרון 06/09/2023 17:46
    הגב לתגובה זו
    בהרצאות ארכאיות,1977,סטפק ואילך?ההיסטוריה כמובן היתה ובאשר לעתיד שאלו את אלטשולר.....אולי?!?!?!
  • 14.
    לרון 06/09/2023 17:30
    הגב לתגובה זו
    הבטחונית/תעופתית לא תימשך עוד זמן רב,כשהמלחמות מעבר לאוקראינה לא כ"כ "מתפתחות"
  • 13.
    לרון 06/09/2023 17:24
    הגב לתגובה זו
    ומה עם ניצול הגז בים התיכון ליד מדינה מטורללת שלא יודעת לנצל משאביה אשלגן,גז,התפלה וכדו'
  • 12.
    הרפורמה המשפטית - הסיבה למצב הכלכלי בארה"ב ובעולם כולו (ל"ת)
    קומי ישראל 06/09/2023 16:46
    הגב לתגובה זו
  • 11.
    בכל הבעיות הכלכליות בעולם - אשמה הרפורמה המשפטית (ל"ת)
    אחים לנשק 06/09/2023 16:26
    הגב לתגובה זו
  • 10.
    פתרון:לא לעשות כלום,לתת להכל לדאוך ולביטקוין להחליף הכל (ל"ת)
    כלכלן 06/09/2023 15:59
    הגב לתגובה זו
  • 9.
    ביטול ה gold standard = חיסול הציוויליזציה המערבית (ל"ת)
    88 06/09/2023 14:21
    הגב לתגובה זו
  • 8.
    חיים 06/09/2023 14:01
    הגב לתגובה זו
    אם יילחמו בהון השחור, אפשר לפתור את המחסור בהכנסות מדינות העולם
  • 7.
    להשקיע בבורסה בת'א רווח מובטח (ל"ת)
    דוד 06/09/2023 13:36
    הגב לתגובה זו
  • 6.
    יש מכונת הדפסת דולארים?אז מה הבעיה (ל"ת)
    בבר שבעים שנה בבורסה 06/09/2023 12:57
    הגב לתגובה זו
  • לרון 06/09/2023 17:25
    הגב לתגובה זו
    בגז בים,במשאבי ים המלח
  • 5.
    אלי 06/09/2023 12:51
    הגב לתגובה זו
    נכון לעדכן כרגע את היעד ל 3 אחוזי אינפלציה. אינפלציה גבוהה זה פויה , אבל הלו תתעוררו , גם ריבית של 5.5-6 אחוזים זה פויה ורע מאד לכלכלה העולמית. הריבית הריאלית היא אי שם באמצע.
  • 4.
    תבזבזו פחות אולי ? חשבתם על זה? (ל"ת)
    ברי 06/09/2023 12:42
    הגב לתגובה זו
  • איך? אנחנו חייבים לממן את מחאת השמאל (ל"ת)
    State Department 06/09/2023 16:47
    הגב לתגובה זו
  • 3.
    צחי 06/09/2023 12:26
    הגב לתגובה זו
    הריבית הגבוהה מעצימה את החוב האמריקאי. התנהלות חסרת אחריות ובקורת אפסית. בושה וחרפה.
  • 2.
    1929 כאן !!! אוטוטו מתחיל בארה"ב ובעולם כולו !!! (ל"ת)
    דן 06/09/2023 12:26
    הגב לתגובה זו
  • 1.
    אלי 06/09/2023 12:16
    הגב לתגובה זו
    הדרך הנוספת שנוסתה בעבר היא להביא לשחיקת החוב הנומינלי ע"י אינפלציה
  • אל פני העתיד 06/09/2023 12:52
    הגב לתגובה זו
    הפתרון המוצע במדינות אירופה הוא אינדוקטרינציה להמתות חסד מרצון בגיל 80.
  • דן 06/09/2023 12:47
    הגב לתגובה זו
    עכשיו , רק מפולת קולוסאלית שתקרה בוודאות תעזור !!!!
  • לרון 06/09/2023 13:59
    קנה פוטים או פוטין
פיטר לינץ
צילום: PAT greenhouse - GLOBE STAFF
דבר הגורו

פיטר לינץ' - "המניות הטובות ביותר לקנות הן אלה שאף אחד לא שמע עליהן עדיין"

ב-1977, בגיל 33, לינץ' קיבל את ניהול קרן מג'לן של פידליטי, שהיתה אז קרן קטנה יחסית עם 18 מיליון דולר בלבד. במשך 13 השנים הבאות הוא הפך אותה לקרן הגדולה בעולם, עם 14 מיליארד דולר מנוהלים. לדבריו, "הדבר החשוב ביותר הוא לא כמה אתה צודק אלא כמה אתה מרוויח כשאתה צודק"

עמית בר |

הוא נולד ב-19 בינואר 1944 בניוטון שבמסצ'וסטס. פיטר לינץ' גדל במשפחה אירית-אמריקאית ממעמד הביניים. אביו, תומאס לינץ', היה פרופסור למתמטיקה בבוסטון קולג' ונפטר מסרטן כשפיטר היה רק בן 10. המוות המוקדם של האב אילץ את המשפחה להתמודד עם קשיים כלכליים, ופיטר החל לעבוד כנער סבל במועדון גולף יוקרתי כדי לעזור בפרנסת המשפחה. דווקא שם, במועדון הגולף, הוא נחשף לראשונה לעולם ההשקעות דרך שיחות ששמע בין אנשי עסקים עשירים.

לינץ' למד היסטוריה בבוסטון קולג' ואחר כך עשה MBA בוורטון. הוא שירת שנתיים בצבא כקצין ארטילריה בקוריאה ובווייטנאם. ב-1966, בזמן שעדיין היה סטודנט, הוא התמחה בפידליטי כאנליסט קיץ. המנהלים בחברה התרשמו ממנו והציעו לו משרה קבועה אחרי הצבא. הוא התחיל כאנליסט מתכות וכימיקלים, ובהדרגה התקדם בחברה.

במהלך לימודיו, לינץ' השקיע את כל חסכונותיו, בסכום כולל של 1,000 דולר, במניית חברת תעופה בשם קטנה. המניה עלתה מ-7 דולרים ל-33 דולר בתוך שנה וחצי בזכות מלחמת וייטנאם שהגבירה את הביקוש להובלת מטענים צבאיים. הרווח הזה מימן את כל לימודי התואר השני שלו. באופן  אירוני, הוא הרוויח מהמלחמה שבה נלחם מאוחר יותר כחייל.

ב-1977, בגיל 33, לינץ' קיבל את ניהול קרן מג'לן של פידליטי, שהיתה אז קרן קטנה יחסית עם 18 מיליון דולר בלבד. במשך 13 השנים הבאות הוא הפך אותה לקרן הגדולה בעולם, עם 14 מיליארד דולר מנוהלים. התשואה השנתית הממוצעת שלו היתה 29.2% - כמעט כפול מהתשואה של מדד S&P 500. מי שהשקיע 1,000 דולר בקרן ביום שלינץ' קיבל אותה היה מחזיק 28 אלף דולר ביום שבו פרש.

החיים האישיים שלו סבלו מההצלחה המקצועית. לינץ' עבד 90-80 שעות בשבוע, ביקר במאות חברות בשנה וקרא אינספור דו"חות. אשתו קרולין, שעמה התחתן ב-1968 ויש להם שלוש בנות, כמעט שלא ראתה אותו. ב-1990, בשיא הצלחתו ובגיל 46 בלבד, הוא הודיע על פרישה. הסיבה הרשמית היתה רצון לבלות יותר זמן עם המשפחה, אבל היו גם שמועות על בעיות בריאות מהלחץ הכבד. "כשהילדים שלי היו קטנות, פספסתי יותר מדי רגעים חשובים. לא רציתי לפספס את שנות הנעורים שלהן", הוא אמר.

טראמפ מחייךטראמפ מחייך

טראמפ: תפסיקו לדווח רבעונית

בפוסט שפרסם ב-Truth Social, קורא נשיא ארה״ב לבטל את חובת הדיווח הרבעוני של חברות ציבוריות ולהסתפק בדיווח חצי-שנתי; לטענתו, בכפוף לאישור ה-SEC, שינוי כזה יציב את החברות האמריקאיות בעמדה תחרותית יותר מול סין, יחסוך כסף ויאפשר למנהלים להתמקד בניהול במקום ביעדים קצרי טווח

רן קידר |
נושאים בכתבה טראמפ SEC

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הצהיר כי יש לבטל את חובת הדיווח הרבעוני של חברות ציבוריות בארה"ב ולהסתפק בדיווח פעמיים בשנה. בפוסט שפרסם ברשת החברתית שלו, Truth Social, הסביר טראמפ כי השינוי, בכפוף לאישור רשות ניירות הערך האמריקאית (SEC), עשוי לחסוך עלויות לחברות, להפחית את העומס הרגולטורי ולאפשר להנהלות להתמקד בניהול אסטרטגי של עסקיהן במקום במרדף אחר עמידה ביעדים קצרי טווח. 

טראמפ השווה בין המודל האמריקאי, הנשען על דיווחים רבעוניים (טפסי 10-Q) ועל דוח שנתי מלא (10-K), לבין סין, שלדבריו מתכננת את מהלכיה העסקיים לטווחים של 50-100 שנה. "לא טוב שחברות אמריקאיות נאלצות לרדוף אחרי מספרים רבעוניים במקום לחשוב לטווח ארוך," כתב. הוא ציין כי מעבר לדיווח חצי-שנתי יעניק לחברות גמישות, יפחית את ההוצאות הניהוליות ויאפשר להן לתכנן לטווח רחב יותר.


כיום, חובת הדיווח הרבעוני נועדה להבטיח שקיפות לציבור המשקיעים, לספק מידע פיננסי עדכני ושוויוני, ולחזק את אמון השוק. ה-SEC מבהירה כי הדיווחים התכופים נועדו ליצור "מגרש משחקים שוויוני" בין משקיעים פנימיים לחיצוניים. עם זאת, טראמפ הדגיש כי הניסיון הבינלאומי מצביע על כך שניתן לוותר על החובה, היות ובאיחוד האירופי ובבריטניה כבר בוטלה חובת הדיווח הרבעוני, וחברות נדרשות להציג דו"חות חצי-שנתיים ושנתיים בלבד, במטרה לעודד תכנון ארוך טווח. 

המהלך של טראמפ עשוי להשפיע דרמטית על מבנה שוק ההון האמריקאי: מצד אחד, הוא עשוי להקל על חברות ולהקטין את הלחץ התקשורתי והפיננסי סביב כל רבעון; מצד שני, הוא עלול לפגוע בשקיפות ובזרימת המידע למשקיעים ולגרום לחשש מפני עלייה בפערי מידע ובסיכון למשקיעים הקטנים. מומחים מדגישים כי בעוד שחברות גדולות יכולות לנהל תקשורת ישירה עם שוק ההון גם ללא דיווח רבעוני, עבור חברות קטנות ובינוניות שקיפות שוטפת היא קריטית למשיכת הון ואמון משקיעים. הצעת טראמפ מגיעה על רקע העובדה שהוא עצמו מחזיק בשליטה ברשת Truth Social, שהפכה לחברה ציבורית ב-2024 באמצעות מיזוג עם SPAC. בכך עולה השאלה האם ליוזמה יש גם אינטרסים עסקיים ישירים, לצד הרצון המוצהר לשנות את כללי המשחק בוול סטריט.