טראמפ מודה - וול סטריט הובילה לחתימה על ההסכם
טראמפ הודה ממה הוא באמת פחד: לא מאיראן - אלא ממחיר הנפט ומהבורסה האמריקאית
דונלד טראמפ ניסה למכור את ההסכם עם איראן כהישג. הנפט ירד, הבורסה האמריקאית עלתה, ומצר הורמוז החל לחזור בהדרגה לפעילות. לכאורה, זה בדיוק הסיפור שטראמפ אוהב: עסקה, שווקים ירוקים, מחיר דלק שיורד, והצגה של עצמו כמנהיג שמסיים משברים במקום לנהל אותם.
אבל לפעמים ההסבר חשוב יותר מההסכם. בהתבטאויות האחרונות שלו, טראמפ חשף את מה שמבקריו טוענים כבר ימים: ההסכם נולד פחות מעמדת כוח אמריקאית, ויותר מפחד מפני זינוק מחודש במחירי הנפט ונפילה בוול סטריט לקראת בחירות האמצע. הוא דיבר על חשש ממיתון עולמי, על שוק שיכול היה לרדת בעוצמה חריגה, ועל רזרבות נפט שעלולות להיגמר בתוך שבועות. במילים אחרות, טראמפ הודה שאיראן הצליחה להצמיד את הבית הלבן לחבית נפט.
במשך חודשים הציג טראמפ קו נוקשה מול טהרן: איומים, חסימת יצוא, דיבורים על פגיעה בתשתיות אנרגיה, ודרישה לפתיחה מלאה של מצר הורמוז. להרחבה: טראמפ מאיים: נהרוס את מתקני הנפט של איראן אם הורמוז לא ייפתח. אבל כשהמחיר הכלכלי התחיל להגיע לצרכן האמריקאי, הטון השתנה. בנזין יקר הוא אחד המדדים הפוליטיים הרגישים ביותר בארה"ב. כל נהג רואה אותו בתחנה, כל משפחה מרגישה אותו בסל הקניות, וכל נשיא מכיר את הנזק שהוא עושה לאמון הציבור.
הורמוז הפך לקלף האיראני החזק ביותר משום שהוא יושב בדיוק על החיבור בין ביטחון, אינפלציה ופוליטיקה. דרך המצר עוברת כמות עצומה של נפט וגז, ושיבוש שם מייצר תגובת שרשרת: מחיר חבית עולה, דלק מתייקר, עלויות שילוח עולות, האינפלציה מתעוררת, הפד מתקשה להוריד ריבית, ומניות צמיחה מתחילות לרדת. זה אינו איום צבאי קלאסי. זה איום כלכלי שמגיע ישר לכיס של הבוחר האמריקאי.
ההסכם פתר את המחיר של היום - ויצר בעיה למחר
הבעיה של טראמפ היא שההסכם עשוי להיראות טוב בטווח הקצר, אבל לשדר מסר בעייתי בטווח הארוך. אם איראן מבינה שסגירת הורמוז או איום עליו מספיקים כדי להביא את ארה"ב להקלות, דחיית עימות או הארכת שיחות, היא קיבלה תמריץ להשתמש באותו כלי שוב. זה בדיוק החשש המרכזי של מתנגדי ההסכם: שמדובר בסוג של תשלום עבור פתיחת המצר, גם אם הוא עטוף בשפה דיפלומטית.
הטענה שלהם פשוטה. במקום להוכיח שאמריקה מסוגלת לפתוח נתיב ימי חיוני בכוח ימי ובקואליציה בינלאומית, הבית הלבן בחר במסלול שמעניק לאיראן זמן, כסף ומעמד. גם אם טהרן מקיימת חלק מההבנות בימים הראשונים, עצם המסגרת של המשך משא ומתן מעניקה לה כלי נוסף: למשוך זמן, לדרוש הקלות נוספות, ולאיים שוב על הורמוז בעוד 60 יום.
מבחינת שוקי ההון, ההסכם כבר עשה את העבודה הראשונית. הנפט ירד, החוזים עלו, ומדדי המניות קיבלו אוויר. אבל שוקי האנרגיה יודעים להבחין בין פתיחה רשמית של נתיב לבין חזרה מלאה לשגרה. ספינות, ביטוח ימי, מלאים, אספקה ותפוקה אינם חוזרים ביום אחד. להרחבה: הנפט נופל, אבל מצר הורמוז עוד רחוק מחזרה לשגרה. לכן גם ירידה במחיר החבית אינה סוף הסיפור, אלא בעיקר דחייה של המבחן הבא.
הוויכוח סביב ההסכם חושף גם שינוי עמוק במדיניות החוץ של טראמפ. בעבר הוא דיבר על לחץ מרבי, בידוד המשטר והחלשת איראן. עכשיו הוא מדבר על מנהיגים איראנים פרגמטיים יותר, על צורך לתת למתונים לנצח את הקיצוניים, ועל סיכוי להסדרה הדרגתית. זו שפה שמזכירה יותר את הגישה הדיפלומטית שאותה תקף במשך שנים.
הסיכון הוא שטראמפ מקריב הרתעה עבור רגיעה מיידית בשווקים. רגיעה כזאת יכולה לעזור לו פוליטית, במיוחד אם מחירי הדלק ממשיכים לרדת והבורסה נשארת גבוהה. אבל אם איראן תשתמש בכסף שייכנס אליה לחיזוק צבאי, לתמיכה בשלוחות אזוריות או לשיקום תוכנית הטילים, החשבון יגיע מאוחר יותר.
