פיצוי בגין עוגמת נפש מאת מעביד - אין חבות במס

מאת: ארז שגיב, עו"ד (רו"ח)*; משרד עורכי דין פורת, שגיב, שלומי

הוראות פקודת מס הכנסה אינן ממסות "עושר" אשר נצמח לאדם במסגרת פרטית, שכן ברוב המקרים הכנסות כאמור אינן חלק מבסיס המס. לאחרונה, הבהיר זאת השופט מגן אלטוביה בעמ"ה 1146/03, דוידוביץ אברהם ואסתר נ. פ"ש נתניה**, כאשר נדרש להכריע בסוגיה האם פיצוי ששילם מעביד לעובדו במסגרת הסדר פשרה שנחתם ביניהם, לאחר מאבק משפטי, בשל עוגמת נפש שנגרמה לעובד בגין פיטוריו, חייב הוא במס כהכנסת עבודה אם לאו.

הנישום טוען כי החלק הארי של הסכום שנקבע בהסדר הפשרה השתלם כפיצוי נזיקי שאינו מימוני, לרבות פיצוי בגין עגמת נפש, ואלה אינם חבים במס, בעוד פקיד השומה סבור כי הסכומים כולם מהווים הכנסה חייבת במס ולא ניתן להפריד בין חלקיו.

הנישום הועסק בחברה ישראלית ופוטר מעבודתו, לדעתו שלא כדין. פיטורין אלה גרמו לו נזק בריאותי, עגמת נפש ופגעו בשמו הטוב. על אלה תבע הנישום את מעבידתו ובתביעתו כלל גם סכומים שהיא חבה לו במסגרת יחסי עובד ומעביד שנוצרו בינם.

במהלך המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים הושג הסדר כולל וממצה ונחתם הסכם פשרה, לפיו התחייב המעביד לשלם לנישום סכומים בגין מספר מרכיבים ובהם: הפרשי שכר, ביטוח מנהלים וקרן השתלמות, הוצאות שעמד בהן בניהול התובענה בבית דין לעבודה, נזקי גוף ונפש, עוגמת נפש, פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין המקצועי שלו, דמי הסתגלות וכן הפרשי הצמדה וריבית בגין אלה.

החברה שילמה את התשלומים כולם לנישום ודיווחה על מלא הסכום כשכר עבודה, בעוד הנישום מצידו הגיש דו"חות ובהם דיווח על חלק מהתמורה, בין השאר על זו המיוחסת לעוגמת נפש, כהכנסה פטורה ממס. בתמורה לתשלום האמור, נשללה מהנישום הזכות לתבוע בנזיקין את החברה ולמעשה נסתם הגולל על מכלול טענותיו.

בית המשפט קבע, כי ראשי הנזק הכלולים בהסכם הפשרה רחבים מאילו שבכתב התביעה ואין להקיש מלשון כתב התביעה לגבי טיב התשלום בקשר עם נזקי הנישום. על כך הוסיף, כי אין המדובר בפיצוי בגין מניעת רווחים או כטובת הנאה שביחסי עובד ומעביד כלשון סעיף 2(2) לפקודה. ומכאן המסקנה, כי תקבול זה בהגדרה הוא ללא מקור ולכן כיוון שאינו חלק מבסיס המס, כלל אינו חייב במס.

יחד עם זאת, ניתן לציין כי אף אם התקבול היה מסווג כהכנסה, מה שאינו תואם את הוראות הפקודה ואת תכלית החקיקה, הרי שגם אז היה חל על אותו תקבול סעיף 9(7) לפקודה הפוטר כל סכום הון שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או חבלה, וזאת לרבות חבלה נפשית.

הטענה לחיוב תקבול כאמור נשללת מכל וכל וזאת גם מן הטעם שאין לראות את התשלום שקיבל העובד כויתור על "נכס" ועל כן אין לחייבו כאילו "ויתר" מכוח הוראת סעיף 88 לפקודה. וגם אם נאמר שב- "נכס" עסקינן, אזי יהא הוא נכס בשימוש אישי ולכן ממועט הוא מהגדרת נכס ולפיכך אין חיוב במס רווח הון בעת מכירתו.

וכמובן, הפרשי ההצמדה והריבית הנלווים לפיצוי, צריכים שיהיו פטורים אם סכום הקרן פטור, שהרי הם "נצבעים" בצבע הקרן, בבחינת "הטפל הולך אחרי העיקר". כך, הואיל והקרן אינה חבה במס או פטורה ממס, כמתואר לעיל, גם הפרשי ההצמדה והריבית הנלווים לה, יהיו פטורים או שלא יחוייבו.

אם כך, בפן המהותי, מכל בחינה שהיא, אין לחייב במס תקבול המשתלם כפיצוי בגין עוגמת נפש, ואולם במקרה דנן, כעולה מתוך הדיון בבית המשפט, הבסיס לשלילת הפטור על ידי פקיד השומה לא היה בשאלה האם פיצוי כאמור פטור או חייב, שכן לדעתי אין ספק בכך כי הוא אינו חייב, אלא באי יכולתו של פקיד השומה לפצל בין ראשי הנזק עליהם קמה התביעה, ובמיוחד מורכבים עוד יותר דברים אלה כאשר התגבשו כאחד לתוך הסכם פשרה.

פקיד השומה סבר איפוא, כי כתב התביעה מעיד על כך שהפיצוי ששולם לנישום, אינו אלא פיצוי אחד כולל הנובע מיחסי עובד מעביד שבינו לבין החברה, וזאת בפרט על רקע ביצוע התשלום במסגרת הסדר שנעשה בתיק התובענה בבית הדין לעבודה.

זאת ועוד, גובה הפיצוי הגבוה ואי גיבויו בחוות דעת ובתחשיבים מעידים מבחינתו שאין מדובר בתשלום עבור עגמת נפש, דבר שבהכרח אינו נכון שהרי לפחות חלק מהתשלום היה כזה כיוון שכך הגדירו אותו בהסכם הפשרה.

בית המשפט פסק, כי הסדר הפשרה סתם את הגולל על מכלול הטענות שהיו לנישום כלפי החברה ובכלל זה טענות בקשר עם פגיעה בשמו הטוב ועגמת נפש מרובה. יחד עם זאת, הוא היה תמים דעים עם פקיד השומה כי הסכום הוא גבוה מדי בשביל לראותו בכללותו כפיצוי נזיקי לא ממוני. מהסדר הפשרה עולה שהוא כולל הן פיצוי כללי בגין עגמת נפש ושאר הנזקים להם טען הנישום והן תשלום דמי הסתגלות. מטבע הדברים, כדרכם של הסדרי פשרה, הרי הסכום מבטא רק חלק מהסכום שתבע כדמי הסתגלות בשל פיטוריו.

בהקשר זה, תחם בית המשפט מכוח הסמכות הנתונה בידו את חלק הפיצויים השייך לעוגמת הנפש וקבע כי