העובדות

------------

הגברת יוליה פובולוצקי (להלן: "העובדת") החלה את עבודתה בשירותיה של בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "המעסיקה") בשנת 2000 וביום 01.01.03 העובדת נקלטה בשירותיה של המעסיקה כעובדת בחוזה מיוחד, בתחום התכנות כעובדת HR.

בחודש ינואר 2007 נערכה שיחה בין העובדת לבין מנהלה הישיר ובה הוסבר לה כי בעקבות חוות דעת חיוביות וכן בעקבות השינוי האירגוני הצפוי היא עתידה להתקדם. בחודש אפריל 2007, העובדת הועברה למחלקת תשתיות, בהתאם לבקשתה.

ביום 15.12.07 העובדת ילדה ויצאה לחופשת לידה, כאשר במהלכה היא שמרה על קשר עם המחלקה וסייעה בביצוע העבודה. העובדת שהתה בהתאם לבקשתה בחופשה שנתית עד ליום 29.02.08, כאשר בפירוט הסיבה צוין "המשך חל"ד".

בעקבות השינוי הארגוני שבוצע במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2007, ביום 15.12.07 העובדת זומנה לפגישה דחופה, למרות מחלת בנה, שהתקיימה ביום 03.01.08 ובמסגרתה נמסר לה על סיום העסקתה החל מיום 15.02.08 בכפוף לעריכת שימוע.

ביום 03.02.08 קיבלה העובדת זימון לשימוע הנושא תאריך 27.01.08 ובו צוין כי סיבת השימוע הוא שינוי ארגוני וצמצום כ"א, בעקבות זאת פנה בא כוח העובדת אל המעסיקה וביקש לדחות את השימוע היות וסיבת השימוע לא פורטה כראוי וכן כי העובדת בחופשה עד ליום 01.03.08 אשר הוארכה בשל מחלה בת שבועיים.

בהתאם לכך נדחה מועד השימוע ליום 21.02.08 וכן הוסבר כי פיטורי העובדת נעשו לאחר שהעובדת דורגה אחרונה במחלקתה ע"פ מדדים של יכולת ונחיצות בתפעול מערכות קיימות.

בתגובה לכך בא כוח העובדת פנה שוב וביקש לקבל את הערכות מנהליה של העובדת במקביל לדחיית השימוע לצורך בחינת המידע החדש שנתקבל. בו ביום השיבה המעסיקה כי השימוע יידחה ליום 24.02.08 וכי דירוג העובדת הינו דירוג יחסי אשר אינו נמצא בכתובים, אך למרות זאת השימוע יידחה ליום 24.02.08.

בא כוח העובדת הגיש עמדה כתובה וטען, כי בהיעדר מסמכים ונוכח החיפזון אין העובדת יכולה להתמודד עם הטענות שמועלות נגדה. כמו כן צוין, כי טענת המעבידה לצמצומים הינה טענת סרק היות והיא מגייסת עובדים ולכן מדובר בשימוע שבוצע שלא כדין, ככל הנראה עומדת ברקע סיבה אחרת.

ביום 24.02.08 התקיים שימוע אשר לאחריו העובדת השלימה את טענותיה בכתב וביום 27.02.08 הוחלט על פיטורי העובדת ומועד סיום העסקתה נקבע ליום 31.03.08.

לטענת העובדת פיטוריה בוצעו שלא כדין שכן ההחלטה על פיטוריה התקבלה בטרם עריכת השימוע וכי היא פוטרה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון") וכן בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים").

עוד נטען, כי היא זכאית לפיצוי משום שלא ניתנה לה האפשרות לערוך אירוע פרידה מחבריה לעבודה וכן בגין מחיקת חומר אישי מהמחשב של המעבידה בסך של 50,000 ש"ח.

פסק הדין

------------

לעניין הליך השימוע, בית הדין דחה את טענותיה של העובדת וקבע כי בפגישה עם מנהל המחלקה ניתנה לעובדת הודעה על עריכת השימוע בעקבות צמצום כוח אדם וכי ההחלטה על פיטורי העובדת התקבלה לאחר הליך של שקילה.

בית הדין דחה את טענתה של העובדת לפיטורים בניגוד לחוק השוויון, כי מאחורי פיטוריה של העובדת עמדו המסקנות של מנהליה של העובדת כי יש לוותר עליה. עם זאת נקבע, כי נפלו כשלים בפיטוריה של העובדת שלא היה מן הראוי שיתקיימו אך אין בהם כדי לבטל את פיטוריה וכל עוד לא הוכח שמדובר בשיקולים זרים, בית הדין לא יתערב בהחלטת המעסיק.

לאור האמור לעיל בית בדין דחה את טענתה של העובדת כי ההחלטה לפטרה נגעה להריון או להיותה הורה או לכל שיקול פסול אחר כאמור בחוק השוויון.

בית הדין דחה את טענתה של העובדת לפיטורים בניגוד לחוק השוויון.

לעניין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים, העובדת לא פוטרה בתקופה שבה היא מוגנת, אי ידיעתה של העובדת אין בכוחו כדי להוביל למסקנה שונה, מדובר בפיטורי צמצום והצורך בהם אינו נעוץ בטעמים אישים של העובדת.

לעניין פיצוי בגין אי מן הזדמנות להיפרד מחבריה לעבודה, טענה זו נדחתה על ידי בית הדין משלא הוכח כי העובדת ביקשה לערוך אירוע פרידה ו/או כי בקשה זו נדחתה וכן כי לא הייתה כל מניעה שהעובדת תיכנס למשרדיה של המעבידה להבדיל מכניסה למחשבי המעבידה.

לעניין מחיקת החומר מן המחשב לא היה חולק כי לפני תום יחסי העבודה המעבידה סגרה לעובדת את ההרשאות למחשב המעבידה דבר אשר הוביל למחיקת כל החומר אשר היה על המחשב ובכלל גם החומר האישי. על סמך האמור לעיל בית הדין קבע, כי על המעבידה לשלם לעובדת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח וזאת משום שהמעבידה לא חלקה על נחיצות הנוהל לסגירת הגישה ומחיקת החומר מן המחשב כדי להבטיח שהמידע הסודי לא יועתק וכדי לצמצם סכנה למחשבים ולמידע בפיטורים.

עם זאת, יש להבחין בין סגירת המשתמש במחשב לבין מחיקת החומר מן המחשב כאשר לא נאסר על העובדת לשמור חומר אישי על המחשב על מחשבי המעבידה. ולכן היה על המעבידה בטרם ביצוע הפעולה לשמור את החומר ולהתריע תוך כדי התרת שהות בטרם המחיקה על מנת שתוכל לגבות את המידע האישי.

בית הדין קבע כי העובדת לא הרימה את נטל ההוכחה לגרימת הנזק הממוני יחד עם זאת היה מקובל על ידי בית הדין כי מחיקת המידע האישי גרר עוגמת נפש ולכן הוחלט על פיצוי בסך של 5000 ש"ח.