בעולם ההשקעות מערכת היחסים שבין הניסיון שנצבר בעבר לבין יישומן של החלטות לגבי העתיד מורכבת ביותר. קחו למשל את המצב הכלכלי הנוכחי בארה"ב. מומחים רבים טוענים ש"חוזרים ל 1929".

1929 כידוע סימלה את התחלת המשבר הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, משבר שנמשך 6 שנים והסתיים בשנת 1935. מאז הצליחה ארה"ב לצאת מאותו משבר נכתבו אלפי מחקרים וספרים, הופקו עשרות סרטי קולנוע ואין ספור תוכניות טלביזיה ולבטח מאות אלפי הרצאות הוגשו על התקופה ההיא והנה, כמעט 80 שנה מאוחר יותר, חוששים שמשבר דומה עומד לפתחה של ארה"ב. האירוניה הגדולה ביותר היא שהאיש שאין שני לו בעולם בידע והבנת אותה התקופה, הנגיד האמריקאי הנוכחי, ד"ר בן-שלום ברננקי, הוא שמוביל את כלכלת ארה"ב היום.

מה כל זה בעצם אומר? שאי אפשר להימנע מלחזור על אותן טעויות? שלא לומדים משגיאות העבר? האם כל גאוני הכלכלה שקמו לעולם מאז המשבר ההוא, קיינס, סמואלסון, פרידמן ואחרים, לא הצליחו לפתח מודלים שימנעו חזרה ל – 1929?. לא. העובדה שמשברים כלכליים חוזרים על עצמם למרות הצטברות הידע הכלכלי אומרת שאי אפשר להימנע מטעויות. במילים פשוטות זה אומר שאצל בני אנוש תאוות הבצע חזקה בהרבה מההיגיון.

חשוב להבין שמקור הדיבורים על "חזרה ל 1929" הוא בוול סטריט, בתקשורת הפיננסית וצריך לכן לבחון את הנושא עם גרגיר של מלח. מחזוריות כלכלית אינה מתחילה ואינה מסתיימת בשוק ההון אלא במערכת שווי המשקל שבכלכלה. הצריכה בארה"ב יורדת לא בגלל וול סטריט אלא בגלל סיבות כלכליות אובייקטיביות שרק אחת מהן היא הבורסה. למרות מערכת היחסים הסמביוטית בין שוק ההון לכלכלה המשפט, "משבר קשה בוול סטריט יביא למיתון כלכלי" אינו נכון כי נהפכות בו היוצרות. המשבר הכלכלי המתקרב או הגאות הכלכלית שבפתח הם שיוצרים את השינויים בבורסה.

הנושא שאנחנו רוצים לדון בו הוא, "מדוע אנחנו, המשקיעים, שחשופים לכל האינפורמציה הכלכלית ומקבלים את כל הנתונים הדרושים על מנת להחליט לא עושים שום דבר בנידון?". מזה כמעט שנה וחצי כל העולם ודודתו מדברים על מיתון בארה"ב. כולם יודעים שמיתון בארה"ב זה משבר גלובלי וכולם יודעים שמיתון בארה"ב זה משבר בבורסה כי החברות, שעד כה נסחרו בהערכות גאות תעבורנה להיסחר בהערכות שפל ולא צריך להסביר מה זה אומר.

כלומר, ההיגיון אומר שמזה כשנה וחצי ניתנת ההזדמנות "לצאת בזמן", לפני שמתחילה בבורסה ההתדרדרות מבשרת המיתון והמשקיעים לא מנצלים את האופציה הזו למרות שבדיעבד ברור להם שהיו יכולים לנצל האופציה אם רק היו רוצים. זה נשמע אומנם מטורף, שמשקיע שיודע שהבורסה עומדת ליפול ממשיך להישאר בה אבל זו העובדה. רוב המשקיעים שמודעים למשבר מתקרב לא מוכרים מניותיהם וגם על הנושא הזה נכתבו אלפי מחקרים.

רוצים דוגמה? בבקשה. במהלך המחצית השנייה של 2006 הונפקו, במחירי שיא, מניותיהן של בתי השקעה גדולים וקרנות הון פרטיות, מגולדמן זאקס (סימול: GS) ועד לקבוצת בלאקסטון (סימול: BX). אין זה סוד שגופים כאלו ממהרים להנפיק כאשר נראה להם שהגאות בבורסה בשיאה, כך זה היה תמיד.

כאשר הונפקה בלאקסטון, קרן ההון הפרטית המובילה בעולם, ביולי 2006, כתבנו שמאז ומעולם הנפקות כאלו סימנו את "סוף עונת השוורים". כל ותיקי השוק הזהירו אז שאם סטפן שוורצמן, "מר בלאקסטון" יוצא לציבור זה הסימן הטוב ביותר שיש לצאת מהבורסה. איך כתב אז ג'ושוע ליפטון במגזין פורבס? "היו זמנים, עד קרוב להנפקתה של בלאקסטון, שסטפן שווארצמאן הרצה סביב העולם מדוע לא כדאי להנפיק לציבור. טענתו הייתה ששווקים ציבוריים אינם מעניינים כי הם מעריכים חברות הערכת יתר ואז הנפיק, לפי 31 דולר המניה, שווי של כ – 9 מיליארד (היום 3.5 מיליארד)". כמה ימים לאחר מכן כתב ריץ' דופריי, כתב ה FOOLS, על "הסכנה שבהנפקות קרנות ההון הפרטיות" והזהיר מפורשות שזה הסימן הטוב ביותר לשינויי כיוון בבורסה. יותר מכך, כל המומחים יגידו לכם שסימנים לשינויים בבורסה מלווים, תמיד, במומנטום חזק מעלה וזה בדיוק מה שקרה לאחר "סימני בלאקסטון".

באופן תיאורתי, מישהו כמונו, עם וותק של עשרות שנים בשוק ההון, היה צריך לזעוק, בסוף 2006 ובמהלך 2007, "חברה, לנצל העליות ולברוח, זה המומנטום שלפני הצלילה" והיה מספיק זמן לעשות זאת שהרי אפילו המדד הסולידי של ה-500 S&P עלה ביותר מ-25% בין קיץ 2006 לקיץ 2007.

מדוע אם כך, אנחנו, בעלי הניסיון העצום, לא יצאנו מכל ההשקעות במניות בקיץ 2007? שאלה טובה שבאמת אין לנו תשובה עליה וגם לא תהיה לנו תשובה בסיבוב הבא שללא ספק יהיה דומה מאוד לסיבוב הנוכחי.