החיטה היא אחד מסוגי התבואה הראשונים שלמד האדם לגדל, עוד לפני כעשרת אלפים שנה, לפי הערכות הארכיאולוגים. לחם האפוי מחיטה היה המאכל העיקרי של המצרים הקדמונים שבעמק הנילוס כבר בשנת 5000 לפני הספירה. גידול החיטה ללחם התפשט לעמק הפרת ולהודו בסביבות שנת 4000 לפני הספירה, לסין בסביבות שנת 2500 לפני הספירה ולאיים הבריטיים בסביבות שנת 2000 לפני הספירה.

בתרבויות של אירופה ומערב אסיה התבססו על החיטה כמוצר המזון העיקרי, בניגוד לאנשי המזרח הרחוק שניזונו בעיקר מאורז. לאמריקה הביאו הספרדים את החיטה בשנת 1520, כשכבשו את מקסיקו, והמתיישבים האנגלים בווירג'יניה החלו לגדל אותה בארצות הברית בתחילת המאה השבע-עשרה. כיום החיטה משמשת כמאכל העיקרי ב-43 מדינות, שליש מאוכלוסיית כדור הארץ תלויה בחיטה כמרכיב עיקרי במזונה.

הפופולריות של החיטה נובעת מהכמות הגדולה של גלוטן – החלבון האחראי לאלסטיות הנחוצה לאפיית לחם – שהיא מכילה ביחס לדגנים אחרים. אף על פי שקיימים יותר מ-30,000 סוגי חיטה, שלושת הסוגים העיקריים הם חיטה קשה, חיטה רכה וחיטת דורום. החיטה הקשה עשירה בחלבון (10%-14%) ונותנת קמח עשיר בגלוטן, דבר העושה אותה מתאימה במיוחד לאפיית לחם. החיטה הרכה מכילה פחות חלבון (6%-10%), כך שהקמח שלה מכיל פחות גלוטן והיא מתאימה לאפיית מוצרים רכים כמו עוגות וביסקוויטים. חיטת דורום מכילה אמנם אחוז גבוה של גלוטן, אבל אינה מתאימה לאפייה, אם כי מהקמח שלה מכינים פסטות מעולות.

גידולי החיטה מתאימים לאזורים יבשים וקרירים, אבל אפשר להצמיח חיטה בסוגי קרקע שונים ובאקלימים שונים, אף שלא באזורים טרופיים לחים. רוב החיטה בעולם נזרעת בעונת הסתיו; בחורף החיטה כמעט אינה צומחת; אך היא צומחת במהירות באביב, וגרעיני החיטה מגיעים לבשלות לקראת הקציר שבתחילת הקיץ.

רוב החיטה בעולם משמשת כמאכל לבני אדם, אולם בשנת 2005 שימש כ-15% מיבול החיטה בעולם להזנת בעלי חיים, מכיוון שנוצר עודף של חיטה מאיכות גרועה.

המדינות יצרניות החיטה המובילות בעולם הן סין – 96 מיליון טון בשנת 2005 (15.3% מכלל הייצור העולמי באותה שנה, שהסתכם ב-626 מיליון טון), הודו – 72 מיליון טון, ארצות הברית – 57, רוסיה – 46, צרפת – 37, קנדה – 26, אוסטרליה – 24.5 וגרמניה – 24 מיליון טון.

ארצות הברית היא יצואנית החיטה המובילה בעולם – 25 מיליון טון בשנת 2005, אחריה אוסטרליה – 17 מיליון טון, קנדה – 16, האיחוד האירופי – 13, ארגנטינה – 8 ורוסיה – 5 מיליון טון.

מצרים היא יבואנית החיטה העיקרית בעולם – 7.5 מיליון טון בשנת 2005, אחריה ברזיל – 6 מיליון טון, יפן – 5.7, אלג'יריה – 5.5 ואינדונזיה – 4.6 מיליון טון.

ארצות הברית הולכת ומצמצת את השטח שהיא מקצה לגידול חיטה: מ-88 מיליון אקר בשנת 1982 ל-58 מיליון אקר בשנת 2006. הסיבות לכך הן מעבר לגידול תירס וסויה, גידולים רווחיים יותר ושיפור בתפוקת החיטה ליחידת שטח. הבצורת בדרום אוסטרליה – יצואנית החיטה מספר שתיים בעולם – בסתיו 2006 גרמה לירידה חדה בתפוקת החיטה שלה: ההערכה היא שייצור החיטה באוסטרליה בשנת 2006 ירד ל-16.5 מיליון טון מ-24.5 מיליון טון שייצרה בשנת 2005. כל הגורמים האלה הורידו את מלאי החיטה בעולם לרמתו הנמוכה ביותר מאז שנת 1988 – לרמה של כ-120 מיליון טון. בהתאם עלה מחיר החיטה לרמתו הגבוהה ביותר מזה עשר שנים.

מחיר החיטה עלה מ-2.97 דולר לבושל (בושל חיטה – 60 פאונד או 27.2 ק"ג) ב-28 בנובמבר 2005 ל-5.42 דולר לבושל ב-16 באוקטובר 2006, עלייה של 82.5%. מאז ירד מחיר החיטה ל-4.68 דולר לבושל ב-19 בינואר 2007, תיקון של 13.7%. מחיר החיטה נע בתחום שבין 1.20 דולר לבושל ל-2.50 דולר לבושל בשנים 1956 עד 1972; עם עליית מחיר הסחורות בשנת 1974 הגיע מחיר החיטה ל-5.82 דולר לבושל בפברואר 1974, מחיר המקביל ל-25 דולר לבושל בדולרים של היום מתואמים לאינפלציה. מאז ועד היום נע מחיר החיטה בתנודות חריפות בתחום שבין 2.50 ל-5.50 דולר לבושל, כשאת המחיר קובע היחס שבין רמות המלאי לצריכה, היחס הזה עמד על 21% בארצות הברית בסוף שנת 2006.

התחזית לשנים הקרובות היא שהצריכה העולמית תעלה על הייצור בכ-10 מיליון טון לשנה, כך שרמת המלאי העולמית, העומדת על 120 מיליון טון, תוסיף ותרד. לעומת זאת, לפי כלכלנים באוניברסיטת קנזס – שבה מגדלים כמות ניכרת מהחיטה שבארצות הברית – חקלאים באזור כבר הגיבו למחירי החיטה הגבוהים בהגדלה דרמטית של שטחי גידול החיטה. לפי גורמים אלו, מחירי החיטה צפויים לעלות בטווח הקצר בגלל ירידת המלאי, אבל הגידולים החדשים יגדילו את המלאי ויורידו את מחיר החיטה.

ובשבוע הבא: למי שמאמין שמחיר החיטה יוסיף לעלות ומחפש דרך להשקיע בו – אסביר כיצד עושים זאת.

*מאת: אריה גורן - אנליסט גלובלי בפרגון, מערך ניהול השקעות חו"ל של כלל פיננסים בטוחה.

*הערה: אין לראות בכתבה המלצה לרכישה או למכירה של חיטה.