עמ"ה 1016/00 פכר אהרון נ. פקיד שומה רחובות

עניינה של החלטה זו בטענת המשיב כי אין המערער זכאי לקיזוז חובות אבודים, לכאורה, שנוצרו בעיסוקו כמלווה בריבית, וזאת משום שלא ניהל בעיסקו ספרי חשבונות. במונח "חובות אבודים", הכוונה לסכומים שהלווה המערער ואשר הוא טוען כי אין כל סיכוי לגבותם חזרה, קרן וריבית.

המערער הורשע בבית משפט השלום ביום 24.2.2003, בביצוען של עבירות לפי הוראת סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה). בית משפט השלום קבע כי המערער הלווה כספים לפחות ל-25 לווים והשכיר דירות בהיקפים גדולים, המגיעים כדי עסק ומשלח יד וכי לא דווחו סכומי הכנסה גבוהים למשיב. נקבע כי לא דווחו אף הפסדים שמקורם בתביעות כספיות לגביית חובות שלא צלחו.

לטענת המערער, נמסר לו על ידי המשיב, כי בשל סעיף 33(ג) לפקודה, כיוון שלא ניהל ספרים, אין להתיר לו את אובדן קרנות ההלוואה וזאת אף במידה ויוכחו.

המערער מבקש להתיר לו לתקן את נימוקי ערעורו, על ידי הוספת הטענה כי נגרמו לו הפסדים מחובות אבודים, דהיינו, שקרנות הלוואה שנתן, לא הוחזרו לו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק

טענותיו של המערער, טענות חדשות הן, שלא הועלו עד עובר למועד ההוכחות. לא זאת בלבד, אלא שטענות עובדתיות חדשות הן. אין ספק כי עובדות אלו, בדבר אובדן קרן הלוואות שניתנו על ידי המערער, היו ידועות לו. זאת ועוד, עד למועד הגשת כתבי הטיעון לגבי סוגיית סעיף 33(ג) לפקודה, לא הוגשו למשיב כל ראיות התומכות בנטען על ידי המערער.

שלב הדיון בערעור מס הכנסה אינו שלב בראשיתי, אלא מהווה הוא המשך לדיונים שהתקיימו קודם לכן אצל פקיד השומה. בהיעדר נסיבות חריגות, נישום אינו רשאי להעלות, וזאת לראשונה, טענה עובדתית שלא נטענה מזה כבר ולו בשלב ההשגה.

המערער לא העמיד סיבה ראויה, או כלל, לאי העלאת הטענות האמורות בדיונים קדם לערעור זה מול המשיב. די בכך כדי לדחות את הבקשות.

גם בבחינה של טענות המערער לגופן, עולה כי דינן להדחות. סעיף 33 לפקודה נוקט בעמדה כי הנישום החייב בניהול חשבונות ואינו עושה כן, או עושה כן באופן שלא עולה בקנה אחד עם הדין, אינו יכול להיתפס בזכויותיו מבלי שעמד בחובותיו.

חוב אבוד הוא חוב שנרשם כהכנסה והפך חוב רע וזאת על פי השיטה המצטברת. לו היה מנהל המערער ספריו בשיטה המצטברת, הרי שהריבית שאבדה לדבריו בשל אי יכולתו לגבותה למשל, היא בבחינת "חוב אבוד", במובחן מריבית שאבדה בשיטת המזומן, אשר לא נרשמת כהכנסה עד שלא נתקבלה.

אולם בענייננו, אין עסקינן בהכנסה האבודה כי אם בקרן ההלוואה. אובדנה של הקרן, קרי, מעברה מ"נכס" ל"חוב" במובן החשבונאי, אינו שונה בשיטה המצטברת אל מול שיטת המזומנים. בשניהם המדובר ב"הוצאה".

על אובדן הקרן חל סעיף 33(א) לפקודה ולא סעיף 33(ג) לפקודה. אין להתערב בשיקול דעתו של פקיד השומה שלא להתיר הוצאה זו. לא בשל כך שאין הוא רשאי להתיר ההוצאה, אלא שסירובו להתיר ההוצאה, בלא צל ראיה המגבה טענה זו, על רקע התנהלות המערער, סירוב מוצדק הוא. מה גם שהמערער לא העלה את טענת אובדן הקרן במועד כדין, מבלי ליתן סיבה מספקת.

כאשר אין ניהול ספרים כלל, אין דרך להתחקות לא אחר ההכנסות ולא אחר ההוצאות. כאשר בוחר נישום שלא לנהל פנקסים ולא לדווח אודות הכנסותיו, מביא הוא בחשבון מכלול סיכונים וביניהם שלא יותרו הוצאות, בפרט ככל שאלו לא מוכחות כדבעי. אין בכך כדי שלא לנסות ולהתחקות אחר ההכנסה החייבת לאשורה, אלא ששעה שנישום בא בגדר סעיף 33(א) לפקודה, מוטלת עליו חובה יתרה להוכיח את הוצאותיו.

במקרה זה, לא רק שהמערער לא עמד בחובה זו, אלא שנמצא ממצא ברור בקשר עם כך על ידי בית המשפט שדן בתיקו הפלילי. משכך, אין מקום להעלאת הטענות העובדתיות הללו עתה ובהכרח אין מקום לתקן את נימוקי הערעור בקשר עם כך.

הבקשה נדחתה. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

ניתן ביום: 1.12.2005 בפני: כב' השופט א. מגן.

ב"כ המערער: עו"ד גיורא עמיר; ב"כ המשיב: עו"ד רותי דה שליט מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי).