כשמדובר בהפרת חוזה לתקופה קצובה, הצד המקיים יכול לתבוע פיצוי מהצד המפר המבוסס על ההפסד שנגרם לו בעקבות ההפרה.

במקרה בו המעסיק מפר את החוזה, חישוב הפיצוי מבוסס על שיעור השכר והנלווים עד לתום תקופת החוזה בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר בשקידה סבירה.

בע"ב 3008/01 שלומית עמיחי נ. מדינת ישראל (מיום 2.11.2004), נפסק כי הפיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה הינו בגין הפסד כספי בלבד. במקרה שנידון בפסק הדין, לתובעת לא נגרם הפסד כספי, שכן מעסיקתה לשעבר המשיכה לשלם לה את משכורתה במשך מספר חודשים לאחר הפרת החוזה, ובנוסף היא החלה לעבוד במקום עבודה חדש ומשכורתה לא נפלה משיעור משכורתה הקודמת.

לפיכך, במקרה המתואר לעיל הנזק בר הפיצוי שנגרם לרונית הוא הפסד שכר עד לתום תקופת החוזה, דהיינו שכר עבודה של 3 חודשים.

יצוין כי במקרה ובו הצד המפר את החוזה לתקופה קצובה הוא העובד, ולא המעביד, נראה כי המעביד יוכל לתבוע פיצוי מהעובד במידה ויוכל להוכיח כי עקב ההפרה נגרם לו נזק כספי, ושניתן לכימות, מעבר לרגיל, עקב עזיבתו הבלתי צפויה של העובד את מקום העבודה.