המועד האחרון להוצאת צו לפי סעיף 152 לפקודה
עמ"ה 1176/02 אולשטיין דן נ. פקיד שומה תל אביב - יפו 4 המערער עוסק בייצור ריהוט, ריפודו ומכירתו בקמעונאות. המערער נתבקש לתת "דין וחשבון על רכוש והתחייבויות" ליום 31.12.1993 וליום 31.12.1999, זאת בהתאם לסעיף 135(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה). המשיב ערך למערער השוואת הון בין שתי הצהרות ההון אשר הוגשו על ידו. מהשוואת שתי ההצהרות מצא המשיב הון לא מוסבר לכאורה, בסך 596,083 ₪. לאחר בחינת טענותיו של המערער, הוקטנו הפרשי ההון הבלתי מוסברים לסך של 554,106 ₪. הפרש זה, אשר לדידו של המשיב לא נתקבלו בגינו הסברים מספקים, הוסף להכנסתו המוצהרת של המערער לשנים שבנדון. עוד הוספו על ידי המשיב להכנסתו המוצהרת של המערער לשנים 1996 ו-1997, סכומים בסך של 15,384 ₪ ו- 5,341 ₪, בהתאמה, בגין הכנסות משכר דירה אשר לא דווחו. בנוסף התווספו להכנסתו המוצהרת של המערער לשנים 1997 ו-1998, סכומים בסך של 890 ₪ ו-3,380 ₪, בהתאמה, בגין הכנסותיה של רעיית המערער אשר אף הן לא דווחו. הטענה המקדמית טענתו הראשונה של המערער הינה טענה מקדמית, לפיה איחר המשיב במתן הצו בהמשך להשגתו של המערער. המערער טוען כי ההשגה שהוגשה על ידו למשיב נתקבלה בידי האחרון ביום 17.4.2001. לפיכך, על פי הפקודה, היה על המשיב לקבוע את שומתו בצו עד ליום 16.4.2002. לטענת המערער, הצו נכתב הלכה למעשה ביום 18.4.2002, דהיינו באיחור של יומיים. כל זאת טוען הוא על סמך מסמך פירוט הנימוקים לקביעת השומה, אשר בתחתיתו רשום התאריך 18.4.2002. המשיב טוען כי לא חרג מגדר הזמן הקבוע בפקודה. לטענתו, לפי סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הפרשנות), היום בו נסתיימה התקופה הקבועה בפקודה הוא ה-17.4.2002 ואולם יום זה היה שבתון ולכן נחתם המסמך ביום למחרת. הטענה העיקרית טענתו העיקרית של המערער הינה כי לא היה מקום לקביעות המשיב בגין הפרשי הון בלתי מוסברים. מתוך כך טוען המערער טענות בנוגע להכרת הפסדים מעסקו, גובה הוצאות המחייה שנקבעו לו על ידי המשיב, חישוב יתרות התחייבויות וספקים, תשלומים שלא הוכרו או חושבו שלא על פי תחשיבם הנכון וטענה באשר לנושא פחת שתבע והוכר בחלקו. המערער אינו חולק על תוספת ההכנסה בשל שכר דירה והכנסות בת הזוג. בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פסק הטענה המקדמית על פי סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, המועד בו היה אמור להסתיים הליך שיקול הדעת הינו המועד "ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע" - יום זה הוא ה-17.4.2002. ביום זה נחוג חג העצמאות, שהוא יום שבתון. לשון סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות ברורה היא ומנין יום השבתון אינו בא בכלל מנין השנה הקבוע בסעיף 152 לפקודה. המשיב עמד במועד הקבוע בפקודה. לפיכך, דינה של הטענה המקדמית להדחות. הטענה העיקרית מתנות מקרובי משפחה לטענת המערער, המשיב לא לקח בחשבון כי הוא נסמך על שולחנם של הוריו בשנים שבדיון. על הטוען כי הפרש שבין הצהרות הון אינו תולדה של רווח עסקי החייב במס, מוטל הנטל להוכיח ולשכנע בצדקת טענתו זו. דברים אלו יפים אף למקרה בו לא נפסלו ספריו של הנישום, כבערעור זה. נישום הטוען לקבלת מתנות ו/או הלוואות מקרובי משפחתו כהסבר לגידול הונו, נושא בנטל כבד מכרגיל. לא די בטענות בעלמא כי אם בראיות פוזיטיביות ואובייקטיביות המאששות את טענותיו. במקרה זה המערער לא הוכיח את טענותיו. לו רצה המערער, יכול היה להציג ראיה או להביא מי מנותני התמיכה הנטענים לשם עדות. אי הבאת עדות זו ו/או ראיה כנדרש, יוצרת הנחה כי לו הובאה אותה ראיה הרי שהיתה פועלת כנגד בעל הדין אשר נמנע מלהביאה. התחייבויות לספקים המערער טוען כי יש להפחית מהפרשי ההון הבלתי מוסברים, כפי שנקבעו על ידי המשיב, סך של 400,000 ₪, עקב התחייבויות לספקים. על המערער לדווח ואף לאחר מכן, בשלב ההשגה, להביא מסמכים המאששים את טענותיו בנוגע להתחייבויות מול ספקים ואף הוכחת תיקי ההוצאה לפועל. עליו להציג אסמכתאות להוכחת החובות עצמם, מועד היווצרותם, סכום קרן החוב, זהות בעלי החוב וטיבם ומהותם של החובות הנטענים - האם עסקיים הם או שמא פרטיים. בכך לא עמד המערער. מעיון בתיקו אצל המשיב עולה כי המסמכים שהוגשו על ידו הינם מסמכים כלליים על חובות שלא ידוע מתי נוצרו וכלפי מי. עוד עולה כי לא הומצאו למשיב כל הספרים, למרות שהמערער נתבקש להמציאם. חישוב הוצאות המחיה טוען המערער כי המשיב ידע שעסקו מפסיד ובכל זאת חישב את הוצאות המחיה שלו על פי טבלאות מחיה גבוהות. לטענתו, טבלאות החישוב לפיהן היה אמור המשיב לערוך את הוצאות מחייתו הינן טבלאות 6-5 ולא טבלאות גבוהות מהן. קיימים שלושה צמדי לוחות, כאשר לוחות 5-6 הינם טבלאות בסיסיות הכוללות צריכה בסיסית בלבד. בלוחות אלו נעשה שימוש כאשר מצטרף אליהן טופס הצהרת רמת חיים. בעניננו לא הומצא למשיב טופס רמת חיים ולפיכך ביסס המשיב את רמת מחייתו של המערער על דרך הביניים - בין טבלאות 3-4 לטבלאות 5-6, לפי מספר הנפשות במשפחת המערער. בבוחרו בדרך ביניים זו נהג המשיב בסבירות ואין מקום להתערב בשיקול דעתו. הפסדי העסק וקיזוזם לטענת המערער, חייב היה המשיב לקזז את הפסדי העסק מהפרשי ההון הבלתי מוסברים, על פי סעיפים 28(א) ו-33(ב) לפקודה. המשיב טען כי סיבת אי הקיזוז הינה סעיף 33 לפקודה. אולם סעיף זה עוסק באי קיזוז לנישום, אשר בשנת המס הנדונה לא ניהל פנקסים קבילים. פנקסיו של המערער לא נפסלו. במקרה דנן, ספרי המערער לא נפסלו אולם דו"חותיו אינם נובעים מספרים אלו ודי בכך שבחר שלא לכלול בהם את ההכנסות מדמי שכירות והכנסות בת הזוג, מה גם שהוספה הכנסה בשל הפרש הון בלתי מוסבר. שעה שמצאנו כי תכלית סעיף 33 הינה הרתעתית בעיקרה בצד תכלית מעשית, בשל אי היכולת במצב דברים זה להגיע אל שומת האמת, הרי שיש לדחות את טענת המערער כי אין לעשות שימוש בסעיף. הערעור נדחה. המערער חויב בהוצאות בסך 2,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. ניתן ביום: 10.7.2005 בפני: כבוד השופט א. מגן. ב"כ מערער: עו"ד ד. ביטן.
