"אם כיפת ברזל כל כך יעילה, מה הטעם בהסלמה ובהרג חפים מפשע?". "אם יש לך מגן ביצים שהיה סופג 90% מהכאב, אז אפשר להמשיך ולבעוט לך בביצים בלי שתגיב?".

2 הציוצים הנ"ל הם דוגמא קטנה לזירת המאבק הדיגיטלית בין ישראל ותומכיה לחמאס ונאמניו. שני הצדדים מקדישים משאבים לזירת הלוחמה הפסיכולוגית ומייחסים לה חשיבות כמעט כמו לבניית מנהרה או הריסתה, תלוי באיזה צד של הגדר אתם.

השימוש באמצעי שכנוע לא אלימים לא חדש, וכמו בכל מלחמה טובה, מקורו בדת - המילה Propaganda הוכנסה לז'רגון כבר במאה ה-17 כשמו של ארגון שסייע לכנסיה הקתולית לגייס מאמינים.

בחלוף השנים ובעקבות התעמולה הנאצית, ריככו את המושג ל-Public Diplomacy, ובמדינת ישראל הצעירה תעמולה הפכה להסברה - כלי שכוחו הובן ונוצל היטב על ידי ראשי הישוב הסוציאליסטים. עם השנים התפתחו היכולות והשתכללו השיטות, אבל עדיין נזהה מעורבות של שלושה קהלים עיקריים: בית, אויב וחוץ.

מתמודדים לא רק מול החמאס, אלא גם מול הצנזורה

כמובן שמדובר בחלוקה גסה ולכל קהל ישנן תתי קבוצות כמו עיתונאים, חיילים, אזרחים ומקבלי החלטות, כאשר לכל קהל מנסים להתאים את המסרים ואת דרכי ההפצה המתאימים ביותר: משימוש בתקשורת המקומית או הזרה, דרך הפצת עלונים מהאוויר ועד שיחות טלפון והפצת סרטונים ביוטיוב. אם נתבונן בזירה המקומית, נזהה שלושה כוחות עיקריים: דובר צה"ל ומשרד החוץ, פת"ח וחמאס ויוזמות מקומיות או בין לאומיות (בעד או נגד ישראל/חמאס). וזה בלי מילה על אל ג'זירה ורוני דניאל.

דובר צה"ל ומשרד החוץ מתמודדים לא רק מול החמאס, אלא גם מול הצנזורה, וואטסאפ ומגבלות נוספות, בין השאר, חוסר היכולת להציג תמונות קשות כפי שנוהג החמאס. מפרשת המרמרה חלפו כבר ארבע שנים ונראה שלקחים הופקו: זמן התגובה מהיר יותר אחרי הבנה שכל מפגין או חייל עם סמארטפון הם פיגוע הסברתי שרק מחכה להתרחש (עדן אברג'יל, סרטון המקפלות ודוד הנח"לוואי מהתקופה האחרונה).

במערכה הנוכחית, מלבד עלונים, שיחות טלפון ונוהל הקש בגג, נוקטים בקו אסרטיבי המתייחס להישגים, לפחות לפי צה"ל: איומי החמאס, כמות השיגורים/יירוטים ותקיפות צה"ל. המסרים מלווים בעיצובים נקיים ובליווי צילומי התקיפה של חיל האוויר בשחור לבן - קיבלנו מלחמת היי טק. המסרים יפים ומשכנעים (בעיקר את המשוכנעים), אבל אף אינפוגרפיקה לא תעמוד מול תמונות בצבע של הרס וילדים שנהרגו בתקיפת צה"ל/חמאס.

ביקור CNN במנהרת החמאס - הצלחה לא מבוטלת

ומה עושה משרד החוץ בצינורות הדיפלומטיים? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שהרבה, עם הקרדיט הבינ"ל היחסי להמשך הפעילות. וולף בליצר מה-CNN מבקר במנהרת חמאס היא הצלחה לא מבוטלת. העמוד "ישראל תחת אש" נותן מענה מהיר וחופשי יותר ועכשיו נשאר לשכנע את שאר העולם שאנחנו בסך הכל מתגוננים ואת הציבור הפלסטיני שהחמאס מזיק לבריאות.

חמאס ופת"ח: קליפ החמאס "קום תעשה ביגועים" אולי יהפוך ללהיט של קיץ 2014, אבל חוץ מאתנחתות קומיות על שגיאות בתחביר, החמאס הצליח להגיע אל העורף ובגדול. השתלטות על תדרי השידור של ערוץ 2 ו-10, ושתילת מסרים בסגנון אל מנאר של החיזבאללה, הלחיץ לא מעט ישראלים.

לזה אפשר להוסיף את הודעת ה-PUSH שנשלחה בשמה של אפליקציית עיתון "הארץ" ושימוש מושכל בוואטספ להפצת מסרים דיס-אינפורמטיביים, כמו טילים שפגעו במפעלים הכימיקלים בחיפה, שיצרו בהלה ודאגה. איום שעת ההפצצה המדויקת לתל אביב גרר אף הוא תגובות מבודחות, אבל הצליח לייצר לחץ בעורף.

דווקא סרטוני הווידאו משיגים אפקט הפוך, כאשר רבים משתעשעים משיבושי השפה וההפקה הירודה. אסור לשכוח את הפת"ח שלא מפספס הזדמנות ומפרסם עשה ואל תעשה ברשתות החברתיות, למשל: לא לפרסם תמונות של רעולי פנים ולהקפיד על המסר "בתגובה לתוקפנות הישראלית". הצד הפלסטיני אימץ בצדק או שלא את תדמית האנדרגדוג העדיפה תמיד על הצד החזק (ולאו דווקא המנצח) ומשחרר תמונות קשות לצפייה ועוד יותר למענה ראוי.

החיילים כבר מתקלחים בקולה ומתנגבים בבמבה

יוזמות פרטיות: "המצב" מוציא מאיתנו את המיטב עם תרומות לחיילים שכבר מתקלחים בקולה ומתנגבים בבמבה, אבל ברשת המנגינה קצת אחרת. בפייסבוק לא משחררים נתונים לגבי כמות ה"אינפרונדים" (unfriend), אבל רמת הסובלנות לדעות שונות יורדת מהר יותר ממספר המנויים של ''הארץ''. יש גם מי שמנצל את המצב להגדיל קצת את השורות/לייקים עם פנייה למכנה משותף סוחט לייקים.

בולטים הם גופי תקשורת ופוליטיקאים שיכולים לתרץ רלוונטיות, מותגים מסחריים קצת פחות, ובכלל, כשהתותחים רועמים, עדיף לשתוק. יעיד על זה טוב מכולם דני דנון, ואיתו עשרות עובדים ערבים שפרסמו סטטוסים אנטי ישראליים ומעסיקיהם עומדים עכשיו באיומי חרמות (הכי קיץ 2011).

מנגד השמאל מאתר פוסטים מתלהמים ועושה "שיימינג" לכותביהם. אפילו מגדל השן האקדמי מפרסם מעין אזהרה/המלצה לסגל להימנע מפרסום פוסט מיותר. עם יוזמות פחות ניציות המתמקדות בהסברה (ודיווח לפייסבוק על עמודים מסיתים), אפשר למנות אינספור פעולות לאיסוף תרומות לחיילי צהל, גברים או נשים חשופים עם כיתוב התומך בצה"ל, Stand For Israel המאפשר לכל הדיוט לשתף עם העולם הסברה, משרדי פרסום עם הצעות יצירתיות ובעיקר אכפתיות ותרפיה קבוצתית לכולנו. המרכז הבינתחומי אפילו מפעיל מרכז הסברה הפועל בהתנדבות ומציג זווית אישית על החיים בישראל נוכח המלחמה.

מנגד, פעילים פרו פלסטינים נקטו במספר יוזמות וצעדים שנועדו לא רק להסביר לעולם את הצד שלהם, אלא ניסיון לערער ולפגוע בחוסן העורף הישראלי. מעבר לתקיפה בלתי פוסקת על אתרים ישראליים (הסייבר של ביבי), השתלטו על עמודי תוכן פופולריים בפייסבוק. סטטוסים מצייצים, דודו אהרון ודומינוס פיצה - החלו לפתע להפיץ מסרים אנטי ישראליים. אבל היו אלה העמודים הפיקטיביים הלועגים לחייל הנעדר אורון שאול שהצליחו להפר את השלווה שלי לפחות.

לסיום, בעוד שני הצדדים מחפשים את תמונת הניצחון, ברשת מסתפקים בניצחונות קטנים. סרטון הסברה מוצלח שמגיע לצפיות רבות על ידי קהל לא ישראלי ומנגד תיעוד הרס של שכונה או פגיעה בבלתי מעורבים. רוב הפעילות היא תומכת לחימה ומנסה להצדיק את מחירה הכבד. אנחנו צריכים לזכור, שבכל אינטראקציה עם התקשורת הקלאסית או החדשה, נופצץ לא רק מהאוויר או מתחת לאדמה, אלא גם במסרים.

הכותב הוא מנכ"ל feed media ומרצה לשיווק דיגיטלי (הדברים הם חלק מהרצאה בשם "תולדות הסכסוך המקוון)