האלמנה היתה אמורה לחלוק בדירה עם 20 אחיינים - כך נפתרה התסבוכת
גבר ואשה שהיו נשואים וחיו ביחד 60 שנה עד לפטירתו של הבעל, לא הביאו ילדים לעולם. לפני מותו, ערך הבעל שתי צוואות: האחת מורישה לאשתו את כל העיזבון לרבות הדירה שבה חיו ביחד; השנייה, מעניקה לה לכאורה כספים וריהוט בלבד.
בשנה שעברה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואות סותרות זו את זו, ולכן יש לקיים את הצוואה השנייה בלבד, כשהמשמעות היא חלוקת הדירה בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל. בערעור שהוגש בעקבות כך לבית המשפט המחוזי בחיפה, שינו השופטים חננאל שרעבי (אב"ד), אספרנצה אלון ואריה נאמן את התוצאה, כשקבעו כי הצוואות משלימות זו את זו, כך שהדירה תישאר של האלמנה.
תחילת הפרשה במאי 1993, אז ערך המנוח את צוואתו הראשונה בפני נוטריון. בהתאם לצוואה זו, היורשת הבלעדית של כלל נכסיו היא אשתו, כשאחד מהאחיינים נקבע כ"יורש אחר יורש". שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1996, שב המנוח וערך צוואה נוספת בפני אותו נוטריון, אלא שהפעם הצוואה התייחסה רק לחלק מנכסי העיזבון – כספים בבנק ותכולת הדירה – והתעלמה מהדירה עצמה. כמו כן, סעיף היורש אחר יורש לטובת האחיין הושמט מהצוואה השנייה.
בדומה להסדר של יורש במקום יורש, גם בהסדר מסוג יורש אחר יורש מנסה המחוקק לאפשר למצווה לקבוע תנאים שיבטיחו כי צוואתו תגיע בדיוק למי שהוא חפץ בכך, גם אם יתרחשו אירועים כלשהם במשך הזמן. המצווה רשאי לצוות לשניים, כך שהשני יזכה אחרי שהראשון כבר ירש, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים: היורש השני יזכה אם היורש הראשון נפטר, או בהתקיים תנאי מסוים שאותו קובע המצווה, או כשמגיע המועד שאותו קבע בצוואתו - הכל לפי המוקדם ביותר. כדי למנוע שליטה אינסופית של המצווה על הדורות הבאים, ניתן לצוות בדרך זו לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הבאים בתור כבר נולדו בעת עשיית הצוואה.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ב-2013, אחרי 60 שנה של מגורים משותפים, הלך המוריש לעולמו. במסגרת ההליך למימוש עיזבונו, עתרו אלמנתו ואחיינו לקיים את שתי צוואותיו כמשלימות זו את זו, אלא שבאוגוסט האחרון דחה כאמור בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, מאחר שלשיטתו סעיף ההורשה המלא בצוואה הראשונה סותר את סעיף ההורשה החלקי בצוואה השנייה, ומשכך מדובר בצוואות שאין אפשרות לקיים את שתיהן בכפיפה אחת, אלא רק את האחרונה. המשמעות היתה שדירת המגורים תחולק בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל כיורשיו על פי דין (בהיעדר צוואה תקפה ביחס לדירה).
בדצמבר 2023 הגישו האלמנה והאחיין ערעור על פסק הדין, בניסיון נוסף לקיים את שתי הצוואות ביחד, והפעם הם הצליחו. השופט נאמן, שכתב את פסק הדין, קבע כי הנחת היסוד הגלומה בפסק הדין, שלפיה צוואה המורישה רק חלק מהעיזבון סותרת בהכרח לצוואה אחרת המעניקה את כלל העיזבון – היא מוטעית.
לדברי השופט, כשהוראת ההורשה של חלק מהעיזבון לא מתייחסת ליתר העיזבון, ניתן בהחלט לומר כי הוראת ההורשה של כלל העיזבון משלימה את אותו חלק ואינה מנוגדת לו. "במלים אחרות, הואיל והוראת ההורשה של הצוואה המאוחרת איננה קובעת שהאלמנה יורשת רק חלק מהעיזבון אלא הינה קובעת שהאלמנה יורשת חלק מהעיזבון ולגבי יתרת העיזבון הצוואה שותקת, אין כל הכרח לראות בצוואות כסותרות זו את זו ובהחלט ניתן לראותן כמשלימות זו את זו", כתב השופט נאמן בפסק דינו.
- בקרוב? ההחלטה שעלולה לעלות למדינה מאות מיליונים
- עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
השופט הוסיף כי אין היגיון בכך שהמנוח יבחר לנשל את אשתו מדירת המגורים שלהם, שאותה כינה בפסק הדין "היהלום שבכתר של התא המשפחתי", ולדבריו, בנוסף מטעם זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את שתי הצוואות כמשלימות. השופט הזכיר כי מדובר בבני זוג שלפי העדויות שנשמעו חיו באהבה משך עשרות שנים, ומשכך אין סיבה נראית לעין שלפיה בחלוף שלוש שנים בלבד מצוואתו הראשונה, יעשה המנוח סיבוב פרסה וידיר את רעייתו מהדירה תוך חלוקתה בין אחייניו הרבים.
לפיכך קבע השופט, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי שתי הצוואות יקוימו יחד כמשלימות אחת את השנייה. המשמעות של הפסיקה היא שהאלמנה תירש את מלוא העיזבון של בעלה המנוח לרבות הדירה, ואילו האחיין יירש את הדירה לאחר מות האלמנה.
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
אשה שנישאה לפני יותר מ-50 שנה ועזבה את הבית לאחר שטענה להתעללות נפשית מתמשכת, ביקשה לחייב את בעלה במזונות ובמדור זמניים. לטענתה, היא יצאה מהבית “עם נייר וארנק בלבד” והחלה חיים חדשים הרחק ממנו. הבעל טען שמדובר בעלילת שווא שנועדה להצדיק מעבר לצפון ודרישת
מזונות. השופט בחן את הטענות, את מכתב העזיבה החריג ואת מצבם הכלכלי - והכריע
באוגוסט האחרון, לאחר יותר מ-50 שנות נישואים, לקחה אשה את תיקה ויצאה מבית המשפחה בחדרה. לא היה זה צעד רגעי או גחמה פתאומית; לפחות כך היא טענה בבקשה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה. לדבריה, במשך שנים היא נשאה לבדה תחושת מועקה, פחד ושחיקה רגשית, עד שהגיעה לנקודת שבירה. “יצאתי ואני לא חוזרת, כבד את החלטתי”, כתבה לבעלה בהודעה שנשלחה זמן קצר לאחר שעזבה. היא תיארה יציאה כמעט טקסית, “עם נייר וארנק בלבד”, ועם תחושת חירות שלא הכירה שנים ארוכות. כעת, כשהיא חיה בצפון בדירה שכורה, ביקשה האשה שבעלה - שממנו התרחקה פיזית ונפשית - ימשיך לפרנס אותה עד הגירושים.
מנגד, הבעל מצייר תמונה אחרת: אדם בן 77, נכה צה"ל, שננטש לפתע על־ידי אשתו אחרי חיים של שקט, תמיכה ושיתוף, לטענתו. בין הטענות הקשות שהעלו שני הצדדים, עמד בית המשפט בפני השאלה המורכבת: האם על גבר שכבר אינו חי עם אשתו, לאחר שהיא זו שעזבה את הבית ומצהירה שאינה חוזרת, להמשיך ולשאת במזונותיה? פסק הדין מספק הצצה נדירה לדילמות שבין סכסוך זוגי מתמשך לבין עקרונות יסוד בדין העברי, ובעיקר למקום שבו מסתיימת החובה הזוגית ומתחילה עצמאות כלכלית.
הצדדים נישאו ב-1971 וחיו יחד רוב חייהם הבוגרים. שלושת ילדיהם כבר בוגרים, והזוג חי בבית משותף עד ה-21 לאוגוסט 2024 - היום שבו האשה עזבה את הבית מבלי לשוב. בכתב התביעה תיארה את נסיבות עזיבתה כצעד שננקט אחרי “שנים של התעללות נפשית ואלימות מילולית”, כלשונה. לדבריה, בעלה שלט בכל היבט בחייה: מהמפגשים החברתיים ועד השימוש בכספים המשותפים. היא טענה כי נאלצה להסתיר ממנו את כתובת דירתה החדשה מחשש לביטחונה.
האשה טענה גם כי המשיב נהנה מפנסיה מכובדת וקצבת נכות, בעוד שהיא מתקיימת מקצבאות בלבד ונדרשת להיעזר באמה כדי לשלם שכירות. לדבריה, במשק הבית המשותף נצברו סכומים נכבדים, כולל מט"ח בכספת ויתרות בחשבון הבנק של הבעל, אך אין לה גישה לכספים. בפנייתה לבית המשפט היא ביקשה לחייב את הבעל במזונות זמניים בסכום של 10,800 שקל בחודש, בטענה כי הוא מחויב, לפי הדין העברי, לפרנס את אשתו עד למועד הגט. עוד טענה האשה כי היא זכאית למזונות שיקום גם לאחר הגירושים, עד לחלוקת הזכויות הפנסיוניות.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- האשה חזרה בה: “אוהבת את בעלה ומבקשת שלום בית”
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"עלילת דם", “תלונת שווא” ונטישה לא מוסברת
הבעל דחה מכל וכל את טענותיה של אשתו. הוא תיאר מערכת יחסים אחרת לחלוטין: זוגיות רגילה, יציבה, נטולת אלימות. לדבריו, אשתו עברה בחודשים האחרונים “שינוי לא מובן”, החליטה לפרק את הבית ועזבה ללא סיבה אמיתית. לדבריו, הוא זה שנפגע ומשלם את המחיר. הוא טען כי תלונת האלימות שהגישה נגדו היתה תלונת שווא, וכי גם בית המשפט בדיון על צו ההגנה לא התרשם שהאשה מצויה בסיכון, אך בחר להשאיר את הצו על כנו משיקולים טכניים. עוד הוא הוסיף כי האשה חיה בסך הכל מכספיה שלה, נהנתה מחיי חברה, ואף הצטרפה אליו לטיולים ולפעילויות - עד שלפתע נטשה. מבחינתו, האשה היא זו שמרדה, פעלה בזדון, הביאה למעצרו שלא בצדק ונטשה אותו לעת זקנתו.
