האלמנה היתה אמורה לחלוק בדירה עם 20 אחיינים - כך נפתרה התסבוכת
גבר ואשה שהיו נשואים וחיו ביחד 60 שנה עד לפטירתו של הבעל, לא הביאו ילדים לעולם. לפני מותו, ערך הבעל שתי צוואות: האחת מורישה לאשתו את כל העיזבון לרבות הדירה שבה חיו ביחד; השנייה, מעניקה לה לכאורה כספים וריהוט בלבד.
בשנה שעברה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואות סותרות זו את זו, ולכן יש לקיים את הצוואה השנייה בלבד, כשהמשמעות היא חלוקת הדירה בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל. בערעור שהוגש בעקבות כך לבית המשפט המחוזי בחיפה, שינו השופטים חננאל שרעבי (אב"ד), אספרנצה אלון ואריה נאמן את התוצאה, כשקבעו כי הצוואות משלימות זו את זו, כך שהדירה תישאר של האלמנה.
תחילת הפרשה במאי 1993, אז ערך המנוח את צוואתו הראשונה בפני נוטריון. בהתאם לצוואה זו, היורשת הבלעדית של כלל נכסיו היא אשתו, כשאחד מהאחיינים נקבע כ"יורש אחר יורש". שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1996, שב המנוח וערך צוואה נוספת בפני אותו נוטריון, אלא שהפעם הצוואה התייחסה רק לחלק מנכסי העיזבון – כספים בבנק ותכולת הדירה – והתעלמה מהדירה עצמה. כמו כן, סעיף היורש אחר יורש לטובת האחיין הושמט מהצוואה השנייה.
בדומה להסדר של יורש במקום יורש, גם בהסדר מסוג יורש אחר יורש מנסה המחוקק לאפשר למצווה לקבוע תנאים שיבטיחו כי צוואתו תגיע בדיוק למי שהוא חפץ בכך, גם אם יתרחשו אירועים כלשהם במשך הזמן. המצווה רשאי לצוות לשניים, כך שהשני יזכה אחרי שהראשון כבר ירש, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים: היורש השני יזכה אם היורש הראשון נפטר, או בהתקיים תנאי מסוים שאותו קובע המצווה, או כשמגיע המועד שאותו קבע בצוואתו - הכל לפי המוקדם ביותר. כדי למנוע שליטה אינסופית של המצווה על הדורות הבאים, ניתן לצוות בדרך זו לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הבאים בתור כבר נולדו בעת עשיית הצוואה.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ב-2013, אחרי 60 שנה של מגורים משותפים, הלך המוריש לעולמו. במסגרת ההליך למימוש עיזבונו, עתרו אלמנתו ואחיינו לקיים את שתי צוואותיו כמשלימות זו את זו, אלא שבאוגוסט האחרון דחה כאמור בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, מאחר שלשיטתו סעיף ההורשה המלא בצוואה הראשונה סותר את סעיף ההורשה החלקי בצוואה השנייה, ומשכך מדובר בצוואות שאין אפשרות לקיים את שתיהן בכפיפה אחת, אלא רק את האחרונה. המשמעות היתה שדירת המגורים תחולק בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל כיורשיו על פי דין (בהיעדר צוואה תקפה ביחס לדירה).
בדצמבר 2023 הגישו האלמנה והאחיין ערעור על פסק הדין, בניסיון נוסף לקיים את שתי הצוואות ביחד, והפעם הם הצליחו. השופט נאמן, שכתב את פסק הדין, קבע כי הנחת היסוד הגלומה בפסק הדין, שלפיה צוואה המורישה רק חלק מהעיזבון סותרת בהכרח לצוואה אחרת המעניקה את כלל העיזבון – היא מוטעית.
לדברי השופט, כשהוראת ההורשה של חלק מהעיזבון לא מתייחסת ליתר העיזבון, ניתן בהחלט לומר כי הוראת ההורשה של כלל העיזבון משלימה את אותו חלק ואינה מנוגדת לו. "במלים אחרות, הואיל והוראת ההורשה של הצוואה המאוחרת איננה קובעת שהאלמנה יורשת רק חלק מהעיזבון אלא הינה קובעת שהאלמנה יורשת חלק מהעיזבון ולגבי יתרת העיזבון הצוואה שותקת, אין כל הכרח לראות בצוואות כסותרות זו את זו ובהחלט ניתן לראותן כמשלימות זו את זו", כתב השופט נאמן בפסק דינו.
- ליקויים התגלו בדירה בת 50 - הקבלן והמשווק יפצו
- דיירת רחוב לשעבר תקבל מחיקת ריביות עבור חובותיה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?
השופט הוסיף כי אין היגיון בכך שהמנוח יבחר לנשל את אשתו מדירת המגורים שלהם, שאותה כינה בפסק הדין "היהלום שבכתר של התא המשפחתי", ולדבריו, בנוסף מטעם זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את שתי הצוואות כמשלימות. השופט הזכיר כי מדובר בבני זוג שלפי העדויות שנשמעו חיו באהבה משך עשרות שנים, ומשכך אין סיבה נראית לעין שלפיה בחלוף שלוש שנים בלבד מצוואתו הראשונה, יעשה המנוח סיבוב פרסה וידיר את רעייתו מהדירה תוך חלוקתה בין אחייניו הרבים.
לפיכך קבע השופט, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי שתי הצוואות יקוימו יחד כמשלימות אחת את השנייה. המשמעות של הפסיקה היא שהאלמנה תירש את מלוא העיזבון של בעלה המנוח לרבות הדירה, ואילו האחיין יירש את הדירה לאחר מות האלמנה.
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherהעליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת
המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות
בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב
בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.
המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.
ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.
"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"
העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.
- כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
- בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".
