חוזה
צילום: FREEPIK

האלמנה היתה אמורה לחלוק בדירה עם 20 אחיינים - כך נפתרה התסבוכת

הבעל הותיר שתי צוואות, שבית המשפט לענייני משפחה בחר לראות בהן כנפרדות, ולכן השנייה ביטלה את הראשונה. אחרי שהגישה ערעור, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת האשה, וקבע כי הצוואות הן משלימות - ובכך פתר את הבעיה של האשה
עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה ירושה משפט

גבר ואשה שהיו נשואים וחיו ביחד 60 שנה עד לפטירתו של הבעל, לא הביאו ילדים לעולם. לפני מותו, ערך הבעל שתי צוואות: האחת מורישה לאשתו את כל העיזבון לרבות הדירה שבה חיו ביחד; השנייה, מעניקה לה לכאורה כספים וריהוט בלבד.

בשנה שעברה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואות סותרות זו את זו, ולכן יש לקיים את הצוואה השנייה בלבד, כשהמשמעות היא חלוקת הדירה בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל. בערעור שהוגש בעקבות כך לבית המשפט המחוזי בחיפה, שינו השופטים חננאל שרעבי (אב"ד), אספרנצה אלון ואריה נאמן את התוצאה, כשקבעו כי הצוואות משלימות זו את זו, כך שהדירה תישאר של האלמנה.

תחילת הפרשה במאי 1993, אז ערך המנוח את צוואתו הראשונה בפני נוטריון. בהתאם לצוואה זו, היורשת הבלעדית של כלל נכסיו היא אשתו, כשאחד מהאחיינים נקבע כ"יורש אחר יורש". שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1996, שב המנוח וערך צוואה נוספת בפני אותו נוטריון, אלא שהפעם הצוואה התייחסה רק לחלק מנכסי העיזבון – כספים בבנק ותכולת הדירה – והתעלמה מהדירה עצמה. כמו כן, סעיף היורש אחר יורש לטובת האחיין הושמט מהצוואה השנייה. 

בדומה להסדר של יורש במקום יורש, גם בהסדר מסוג יורש אחר יורש מנסה המחוקק לאפשר למצווה לקבוע תנאים שיבטיחו כי צוואתו תגיע בדיוק למי שהוא חפץ בכך, גם אם יתרחשו אירועים כלשהם במשך הזמן. המצווה רשאי לצוות לשניים, כך שהשני יזכה אחרי שהראשון כבר ירש, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים: היורש השני יזכה אם היורש הראשון נפטר, או בהתקיים תנאי מסוים שאותו קובע המצווה, או כשמגיע המועד שאותו קבע בצוואתו - הכל לפי המוקדם ביותר. כדי למנוע שליטה אינסופית של המצווה על הדורות הבאים, ניתן לצוות בדרך זו לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הבאים בתור כבר נולדו בעת עשיית הצוואה.

ב-2013, אחרי 60 שנה של מגורים משותפים, הלך המוריש לעולמו. במסגרת ההליך למימוש עיזבונו, עתרו אלמנתו ואחיינו לקיים את שתי צוואותיו כמשלימות זו את זו, אלא שבאוגוסט האחרון דחה כאמור בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, מאחר שלשיטתו סעיף ההורשה המלא בצוואה הראשונה סותר את סעיף ההורשה החלקי בצוואה השנייה, ומשכך מדובר בצוואות שאין אפשרות לקיים את שתיהן בכפיפה אחת, אלא רק את האחרונה. המשמעות היתה שדירת המגורים תחולק בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל כיורשיו על פי דין (בהיעדר צוואה תקפה ביחס לדירה).

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בדצמבר 2023 הגישו האלמנה והאחיין ערעור על פסק הדין, בניסיון נוסף לקיים את שתי הצוואות ביחד, והפעם הם הצליחו. השופט נאמן, שכתב את פסק הדין, קבע כי הנחת היסוד הגלומה בפסק הדין, שלפיה צוואה המורישה רק חלק מהעיזבון סותרת בהכרח לצוואה אחרת המעניקה את כלל העיזבון – היא מוטעית.

לדברי השופט, כשהוראת ההורשה של חלק מהעיזבון לא מתייחסת ליתר העיזבון, ניתן בהחלט לומר כי הוראת ההורשה של כלל העיזבון משלימה את אותו חלק ואינה מנוגדת לו. "במלים אחרות, הואיל והוראת ההורשה של הצוואה המאוחרת איננה קובעת שהאלמנה יורשת רק חלק מהעיזבון אלא הינה קובעת שהאלמנה יורשת חלק מהעיזבון ולגבי יתרת העיזבון הצוואה שותקת, אין כל הכרח לראות בצוואות כסותרות זו את זו ובהחלט ניתן לראותן כמשלימות זו את זו", כתב השופט נאמן בפסק דינו.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט הוסיף כי אין היגיון בכך שהמנוח יבחר לנשל את אשתו מדירת המגורים שלהם, שאותה כינה בפסק הדין "היהלום שבכתר של התא המשפחתי", ולדבריו, בנוסף מטעם זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את שתי הצוואות כמשלימות. השופט הזכיר כי מדובר בבני זוג שלפי העדויות שנשמעו חיו באהבה משך עשרות שנים, ומשכך אין סיבה נראית לעין שלפיה בחלוף שלוש שנים בלבד מצוואתו הראשונה, יעשה המנוח סיבוב פרסה וידיר את רעייתו מהדירה תוך חלוקתה בין אחייניו הרבים.

לפיכך קבע השופט, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי שתי הצוואות יקוימו יחד כמשלימות אחת את השנייה. המשמעות של הפסיקה היא שהאלמנה תירש את מלוא העיזבון של בעלה המנוח לרבות הדירה, ואילו האחיין יירש את הדירה לאחר מות האלמנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.

עוזי גרסטמן |

בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.

הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.

למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".

הנאמנת: חוסר תום לב של החייב

ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.

בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.

רשות המסים
צילום: רשות המסים

רשות המסים תפצה אדם שקיבל שלוש דרישות תשלום שגויות

תושב ירושלים שנקנס בעשרות אלפי שקלים לאחר שנתפס עם שעוני יוקרה בנתב"ג, שילם את הקנס המנהלי במלואו אך המשיך לקבל מכתבי דרישת תשלום - שלוש פעמים ברציפות, ואף שהוא יצר קשר כל פעם כדי לוודא שאין חוב. לדבריו, הדבר גרם לו לחשש תמידי מהרשויות ולעוגמת נפש משמעותית. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי יש לפצותו בסכום כולל של 900 שקל בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו, והוסיף הוצאות משפט בסכום של 1,000 שקל

עוזי גרסטמן |

זה התחיל באירוע לא שגרתי בקיץ שעבר, כששניאור זלמן גליס נכנס לישראל דרך נתב"ג ובמטען שלו נמצאו שעוני יד בשווי שעולה בהרבה על הסכום הפטור מהצהרה. כפי שקורה במקרים כאלה, העניין הועבר לטיפול של אגף המכס והמע"מ, וב-28 ביוני 2023 קבע הממונה על התפיסות כי גליס יחויב בקנס מינהלי בסכום כולל של 27,429 שקל. לאחר דין ודברים עם הרשות, הופחת הקנס ל-25,215 שקל. גליס לא ערער על עצם החיוב, שילם את הקנס ואף קיבל אישור במייל שלפיו התשלום נקלט. אלא שמכאן התחילה מסכת מתישה ומתסכלת מבחינתו - קבלת דרישות תשלום חוזרות ונשנות, עלאף שהתשלום כבר בוצע.

הפרשה לא התנהלה בצורה חלקה כבר משלב התשלום עצמו. גליס שילם את סכום הקנס באמצעות העברה בנקאית בינלאומית (SWIFT) ב-5 באוקטובר 2023, אך זמן קצר לאחר מכן קיבל הודעה מרשות המסים שלפיה ההעברה בוטלה. הוא נדרש לשלוח מחדש את האסמכתא, ורק ב-26 באוקטובר הוא קיבל אישור סופי במייל לפיו שהקנס שולם. בכתב ההגנה העלתה הרשות את האפשרות שהתקלה הראשונית גרמה לשיבושים המאוחרים יותר. מנגד, גליס טען כי לא בוצע שום ביטול בפועל, וכי האישור שהעביר נותר אותו מסמך לכל אורך הדרך.

אלא שגם לאחר שהנושא נסגר לשביעות רצונה של הרשות, גליס קיבל שלוש דרישות תשלום נוספות. הראשונה נשלחה ב-17 בינואר 2024 וכללה דרישה לשלם לא פחות מ-37,623 שקל - הסכום המקורי בתוספת פיגורים. גליס פנה מיד לרשות במייל ושאל: "קיבלתי מכם מכתב בדואר כאילו אני לא שילמתי את הקנס?". למחרת הוא קיבל תשובה כי מדובר בתקלה מערכתית, ואף הופנה לסעיף במכתב שבו נאמר במפורש: "אם שילמת הקנס, ראה הודעה זו כמבוטלת". גליס הודה על ההבהרה.

אחרי המכתב השלישי - הוא פנה לתביעות קטנות

ואולם בכך לא תמה הסאגה. מכתב שני הודפס ב-4 בפברואר 2024 ובו שוב נדרשה ממנו יתרת הקנס כאילו היא לא שולמה כבר, ובתוספת של אותה תוספת פיגורים. גם הפעם פנה גליס במייל וביקש הבהרה, ואף התלונן על חוסר הסנכרון במערכות - ואיים בהגשת תביעה. הרשות השיבה למחרת כי, "אני מטפלת מול הנהלת לביטול. כמו כן ראה סעיף 4 למכתב", אך למרות ההבטחות קיבל גליס גם מכתב שלישי - הפעם ב-2 במרץ - שבו צוין סכום שונה: 13,869 שקל בלבד, לאחר שהריבית שנוספה במכתבים הקודמים נהפכה לקרן ועליה חושבה ריבית נוספת. לאחר המכתב השלישי, החליט גליס לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.

בתביעתו טען גליס כי עצם קבלת מכתבי הדרישה החוזרים גרמה לו נזקים נפשיים של ממש. "חוסר ודאות, חוסר מנוחה, טרחה מיותרת, והשפעה מתמשכת על איכות החיים ושלוותו של התובע", כתב בכתב התביעה. הוא אף ציין כי עד היום לא קיבל קבלה פורמלית על התשלום, אלא רק הודעת מייל - דבר שהגביר את תחושת חוסר הביטחון. לדבריו, הוא חשש כי ייעצר אם ינסה להיכנס שוב לישראל. עוד טען לרשלנות מנהלית, להפרת חובת ההגינות של רשות ציבורית ולעוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין.