האלמנה היתה אמורה לחלוק בדירה עם 20 אחיינים - כך נפתרה התסבוכת
גבר ואשה שהיו נשואים וחיו ביחד 60 שנה עד לפטירתו של הבעל, לא הביאו ילדים לעולם. לפני מותו, ערך הבעל שתי צוואות: האחת מורישה לאשתו את כל העיזבון לרבות הדירה שבה חיו ביחד; השנייה, מעניקה לה לכאורה כספים וריהוט בלבד.
בשנה שעברה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואות סותרות זו את זו, ולכן יש לקיים את הצוואה השנייה בלבד, כשהמשמעות היא חלוקת הדירה בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל. בערעור שהוגש בעקבות כך לבית המשפט המחוזי בחיפה, שינו השופטים חננאל שרעבי (אב"ד), אספרנצה אלון ואריה נאמן את התוצאה, כשקבעו כי הצוואות משלימות זו את זו, כך שהדירה תישאר של האלמנה.
תחילת הפרשה במאי 1993, אז ערך המנוח את צוואתו הראשונה בפני נוטריון. בהתאם לצוואה זו, היורשת הבלעדית של כלל נכסיו היא אשתו, כשאחד מהאחיינים נקבע כ"יורש אחר יורש". שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1996, שב המנוח וערך צוואה נוספת בפני אותו נוטריון, אלא שהפעם הצוואה התייחסה רק לחלק מנכסי העיזבון – כספים בבנק ותכולת הדירה – והתעלמה מהדירה עצמה. כמו כן, סעיף היורש אחר יורש לטובת האחיין הושמט מהצוואה השנייה.
בדומה להסדר של יורש במקום יורש, גם בהסדר מסוג יורש אחר יורש מנסה המחוקק לאפשר למצווה לקבוע תנאים שיבטיחו כי צוואתו תגיע בדיוק למי שהוא חפץ בכך, גם אם יתרחשו אירועים כלשהם במשך הזמן. המצווה רשאי לצוות לשניים, כך שהשני יזכה אחרי שהראשון כבר ירש, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים: היורש השני יזכה אם היורש הראשון נפטר, או בהתקיים תנאי מסוים שאותו קובע המצווה, או כשמגיע המועד שאותו קבע בצוואתו - הכל לפי המוקדם ביותר. כדי למנוע שליטה אינסופית של המצווה על הדורות הבאים, ניתן לצוות בדרך זו לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הבאים בתור כבר נולדו בעת עשיית הצוואה.
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ב-2013, אחרי 60 שנה של מגורים משותפים, הלך המוריש לעולמו. במסגרת ההליך למימוש עיזבונו, עתרו אלמנתו ואחיינו לקיים את שתי צוואותיו כמשלימות זו את זו, אלא שבאוגוסט האחרון דחה כאמור בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, מאחר שלשיטתו סעיף ההורשה המלא בצוואה הראשונה סותר את סעיף ההורשה החלקי בצוואה השנייה, ומשכך מדובר בצוואות שאין אפשרות לקיים את שתיהן בכפיפה אחת, אלא רק את האחרונה. המשמעות היתה שדירת המגורים תחולק בין האלמנה ו-20 האחיינים של הבעל כיורשיו על פי דין (בהיעדר צוואה תקפה ביחס לדירה).
בדצמבר 2023 הגישו האלמנה והאחיין ערעור על פסק הדין, בניסיון נוסף לקיים את שתי הצוואות ביחד, והפעם הם הצליחו. השופט נאמן, שכתב את פסק הדין, קבע כי הנחת היסוד הגלומה בפסק הדין, שלפיה צוואה המורישה רק חלק מהעיזבון סותרת בהכרח לצוואה אחרת המעניקה את כלל העיזבון – היא מוטעית.
לדברי השופט, כשהוראת ההורשה של חלק מהעיזבון לא מתייחסת ליתר העיזבון, ניתן בהחלט לומר כי הוראת ההורשה של כלל העיזבון משלימה את אותו חלק ואינה מנוגדת לו. "במלים אחרות, הואיל והוראת ההורשה של הצוואה המאוחרת איננה קובעת שהאלמנה יורשת רק חלק מהעיזבון אלא הינה קובעת שהאלמנה יורשת חלק מהעיזבון ולגבי יתרת העיזבון הצוואה שותקת, אין כל הכרח לראות בצוואות כסותרות זו את זו ובהחלט ניתן לראותן כמשלימות זו את זו", כתב השופט נאמן בפסק דינו.
- ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
השופט הוסיף כי אין היגיון בכך שהמנוח יבחר לנשל את אשתו מדירת המגורים שלהם, שאותה כינה בפסק הדין "היהלום שבכתר של התא המשפחתי", ולדבריו, בנוסף מטעם זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את שתי הצוואות כמשלימות. השופט הזכיר כי מדובר בבני זוג שלפי העדויות שנשמעו חיו באהבה משך עשרות שנים, ומשכך אין סיבה נראית לעין שלפיה בחלוף שלוש שנים בלבד מצוואתו הראשונה, יעשה המנוח סיבוב פרסה וידיר את רעייתו מהדירה תוך חלוקתה בין אחייניו הרבים.
לפיכך קבע השופט, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי שתי הצוואות יקוימו יחד כמשלימות אחת את השנייה. המשמעות של הפסיקה היא שהאלמנה תירש את מלוא העיזבון של בעלה המנוח לרבות הדירה, ואילו האחיין יירש את הדירה לאחר מות האלמנה.

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

הערעור נדחה: ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו
שנים לאחר החשד שהוצבו מצלמות מהירות שהתגלו כלא תקינות, ובצל מחלוקות חריפות על עדויות מומחים מהולנד ועל התנהלות המשטרה, דחה המחוזי את ערעור המדינה וקבע כי לא ניתן להשאיר על כנו את כתב האישום בגין עדות שקר נגד ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים לשעבר. בית המשפט
התריע מפני תחושת אי־נוחות קשה שנוצרת מהתנהלות התביעה ושאל מדוע דווקא הוא הועמד לדין
בראשית 2023 קיבל אילן כרמית, ששימש בעבר ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים, את ההודעה הרשמית שהמדינה החליטה להגיש נגדו כתב אישום בגין מתן עדות שקר. עבור מי שהיה מצוי בלב סערה מתוקשרת סביב תקינות מצלמות המהירות מסוג א־3, זו היתה עוד נקודת מפנה בפרשה שלא חדלה מטלטלות. אלא שהמערכה המשפטית, שהסתעפה לשאלות של מקצועיות, מנהל תקין והוגנות מצד רשויות החקירה והתביעה, נחתמה השבוע בהחלטה חריגה ומשמעותית: בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המדינה, וקבע כי ביטול כתב האישום נגד כרמית ייוותר על כנו.
כדי להבין את משמעות ההחלטה יש לשוב לסיבוב הראשון, לפני כחצי שנה, כשבית משפט השלום ביטל את כתב האישום וקבע כי בחירת המדינה להעמיד לדין דווקא את כרמית, בעוד שמעורבים אחרים בפרשה לא הואשמו כלל, לוקה בפגם מהותי. השופטת קבעה כבר אז כי, "לכל הקורא את השתלשלות הדברים נוצרת תחושה קשה", וכי מדובר באפליה פסולה בהפעלת סמכות התביעה. כעת, בהרכב של שלושה שופטים, שב המחוזי אל הדברים והבהיר כי לאחר בחינה מעמיקה של כל החומר, "התחושה הקשה" אינה מתפוגגת אלא רק מתעצמת.
פסק הדין המחוזי פורש תמונה רחבה הרבה יותר מאשר המעשה הספציפי שיוחס לכרמית. הוא מחזיר את הקוראים שלו לראשית 2012, אל בדיקות התקינות של מערכת המצלמות, שם העיד כרמית כמומחה מטעם מכון התקנים לגבי ניסויים שנערכו בהולנד. חלק ניכר מהפרשה נגע לשאלה אם כרמית ידע והאם היה עליו לדעת שנציג מכון התקנים לא נכח בפועל בבדיקות שבוצעו בשטח. כרמית העיד כי התבסס על חומרים מקצועיים שנמסרו לו ועל דיווחים שקיבל, ובמשך תקופה ארוכה לא עלתה טענה נגד אמיתות דבריו. רק מאוחר יותר, בעקבות תהיות בתוך המשטרה, נפתחה חקירה פלילית בחשד שמסר עדות כוזבת.
ביהמ"ש לא הסתפק בבדיקת אמיתות דבריו של כרמית
פסק הדין מציין כי במרוצת השנים היו שינויי כיוון, הפניות חוזרות ונשנות מצד גורמי משטרה ופרקליטות, ובייחוד התכתבות פנימית ענפה בין גורמי המקצוע לבין נציגי המדינה בהולנד. וכך כתב בית המשפט בהכרעתו: "כבר ברבעון האחרון של 2016 היו ברשות המשטרה נתונים ברורים שלפיהם הדידמה - חוסר ההימצאות של נציג המכון בבדיקות - היתה ידועה ומבוררת". ובכל זאת, החקירה נגד כרמית לא נסגרה אלא התפתחה והלכה, עד שב-2023 הוחלט להגיש כתב אישום.
- נתפס במהירות של 190 קמ"ש - אבל זוכה בביהמ"ש
- החל מהשנה הבאה: כך תחלק המשטרה עוד אלפי דוחות לנהגים בישראל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית משפט השלום לא הסתפק בבחינת אמיתות התוכן של דבריו של כרמית, אלא התחקה אחר הדרך שבה התנהלה החקירה כולה. השופטת התריעה בהחלטתה מפני פגמים מהותיים שנפלו בהתנהלות המדינה וקבעה כי הכרעת הדין אינה יכולה לעמוד. כשניסתה המדינה לערער על מסקנה זו, מצא עצמו המחוזי נדרש לסוגיה מהותית הרבה יותר: לא רק אם כרמית טעה בעדותו, אלא האם כלל ניתן להעמידו לדין בנסיבות שבהן גופי האכיפה עצמם פעלו באופן שהצטייר בעיני בית המשפט כלא שוויוני.
