הדיון בהתפתחות האבולוציונית של הבינה המלאכותית עבר לאחרונה מהשלב של "כמה ישתמשו?" לשלב של "מה המשאבים שנדרשים כדי לאפשר את השימוש השוטף בטכנולוגיה החדשה והמהפכנית הזו". הסחורות התעשייתיות תופסות בדיון הזה נתח הולך וגובר. די להביט בגרף של תעודת הסל COPX Global X Copper Miners ETF 1.66%   שכוללת את חברות כריית הנחושת הגדולות בעולם שעלתה ב 83% מתחילת השנה כדי להכיר בכך שההדף של המהפכה הטכנולוגית החדשה מגיעה למקומות רבים ורחוקים שחלקם היו נשכחים למדי במשך זמן רב.

בסוף 2025 שוק הסחורות התעשייתיות נראה פחות כמו עוד “סייקל” של ביקוש והיצע, ויותר כמו השתקפות של המציאות של הכלכלה הגלובלית. העולם גילה שוב שהחלק הפיזי של הצמיחה, מתכות, כימיקלים, ציוד חשמל כבד ותשתיות צומחת במקביל להתפתחות של הטכנולוגיה. אלא שכאן טמונה התזה המרכזית של האירוע הזה, שלא לומר מגה אירוע. לא די בכך שמדינה מסוימת מחזיקה באדמה נחושת, ליתיום או יסודות נדירים. הכוח האמיתי נמצא במקום שבו החומר עובר עיבוד והופך ליכולת תעשייתית שמספקת מוצר ביניים קריטי. מי ששולט ביכולת הזו, בזיקוק, בהפרדה, בטיהור ובייצור של חומרים מתקדמים, שולט בברז.

צוואר הבקבוק של העשור

כדי להבין למה זה הופך לצוואר הבקבוק של העשור, יש לבחון את המשאבים שנדרשים כדי לאפשר את השימוש והפיתוח של הבינה המלאכותית. דאטה־סנטרים הם מפעלים של חשמל וקירור. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומי (IEA), צריכת החשמל של דאטה־סנטרים צפויה יותר מלהכפיל את עצמה עד 2030. בארה״ב דאטה־סנטרים צפויים להסביר כמעט מחצית מצמיחת הביקוש לחשמל עד 2030. המשמעות היא שבכל פעם שמדברים על “עוד שכבת מודלים”, בפועל מדברים על תוספת של עוד שכבת כבלים, שנאים, לוחות חשמל, מערכות קירור ומים. כאשר מערכת כזו גדלה כל כך מהר, היא לא נתקעת במחסור בנחושת בלבד, היא נתקעת ביכולת העיבוד ובקצב אספקת הציוד הכבד שמחבר בין החשמל לבין החישוב. 

הנקודה הזו מסבירה למה נחושת הפכה שוב למדד הסנטימנט של הכלכלה הפיזית. העלייה החדה במחיר הנחושת (כמו גם במתכות תעשייתיות אחרות) הן עדות לכך שהשוק מתמחר את עלות ההרחבה של רשתות, תחבורה חשמלית ודאטה־סנטרים. אלא שכאן מגיע אחד האלמנטים הכי חשובים אשר ממחישים שהבעיה היא לא רק בסחורה, אלא בקיבולת התעשייתית. לשם דוגמה, זמני אספקה ממוצעים של שנאים לגנרטורי ענק הגיעו ברבעון השני ל 143 שבועות, לא רק בגלל הביקוש הגובר, אלא גם בגלל שבתוך ארה"ב אין די יכולת ייצור של שנאים. 

• על סוללות האגירה למרכזי מידע - ומי החברות המעניינות בתחום?
• אלמור: "מתמודדים על פרויקטים נוספים בתחום חוות השרתים"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לפי מקנזי, זה מסביר מדוע חיבורים לרשת מתארכים, פרויקטים נדחים, ולמה חברות ענק מוכנות לחתום על חוזי חשמל ארוכי טווח. כל זה יוצר חשש שמגבלות תשתית וזמינות הופכות לבעיה אסטרטגית. הגרף המצורף ממחיש את הבעיה. האתגר אינו הימצאות מחצבים נדירים, אלא העדר היכולת לייצר, לעבד ולשלח אותם. הגרף מתאר את שיעור הריכוזיות שמוחזק בידי סין בשלבים שונים של הייצור והעיבוד של כמה סחורות חיוניות.

ביטחון שרשרת האספקה 

יש אנלוגיה בין המצב שבו ארה"ב ומדינות המערב מוצאות עצמן כעת למצב שבו הן היו עם פרוץ הקורונה. חוסר היכולת לענות על עלייה חדה בביקושים בשל היעדר אמצעי ייצור. מה היתה התשובה לסיטואציה הזו? החל תהליך של העתקת מוקדי ייצור בעידוד הממשלות מהמזרח לעבר מוקדי הביקוש. תהליך שניתן לכנות אותו “רנסנס תעשייתי”. אחרי הקורונה המערב הפנים ששרשראות אספקה “יעילות” הן לא בהכרח “עמידות”. מאז, ההיגיון הזה רק הועצם. אם ישנה תלות רבה בנקודה אחת בעולם שמרכזת עיבוד/הפרדה/זיקוק, אז גם הימצאות המשאב בתוך המדינה אינו מבטיח את השימוש בו. לכן מדיניות תעשייתית מתחילה לתרגם את הסיסמה של “ביטחון שרשרת אספקה” למשהו קונקרטי, בניית קיבולת עיבוד במערב, גם אם זה יקר, גם אם זה דורש שנים, וגם אם זה מחייב שינוי רגולטורי.

• ישראל מפגרת במרוץ ה-AI? באמת?
• שתי זריחות בטיסה אחת: הפרויקט השאפתני של קוואנטס האוסטרלית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מניות קטנות - הזדמנויות גדולות

הסיבה השנייה היא כלכלית פשוטה: המקום שבו נוצר רוב הערך אינו בהכרח במכרה אלא בחוליה האמצעית ובתעשיות המשך. כאן ארה״ב נכנסת בעמדת פתיחה נוחה יחסית. שוק הון עמוק שמסוגל לממן CAPEX בהיקף גדול, יש לה יתרון אנרגטי, היצע גז, תשתיות, יכולת פיתוח מקורות וייצור ציוד, אוטומציה ובקרה. כל אלו נתמכים בתמריצים ממשלתיים שהחלו עוד בתקופת ביידן. חוק התשתיות האמריקאי (IIJA/BIL) מאשר מסגרת של כ-1.2 טריליון דולר, כולל כ-550 מיליארד דולר של השקעות ותוכניות “חדשות”. בנוסף, משרד האנרגיה מפעיל תכנית ייעודית לחיזוק וגמישות רשת החשמל (GRIP) בהיקף של 10.5 מיליארד דולר.

 כלומר, עוד לפני גל הדאטה-סנטרים, כבר היו בארה״ב תמריצים ושורת תקציבים שמכוונים לשדרוג רשתות, גשרים, תחבורה, ומערכות אנרגיה. AI יש חשיבות לחדד את ההשפעה של התהליכים הללו על כלכלת ארה״ב. רנסנס תעשייתי כזה הוא לא רק “עוד תעשייה”. הוא משנה את מבנה ההשקעות במשק. עלייה ב-CAPEX משמעה יותר עבודות הנדסה, הקמה, ציוד כבד, מכשור, מערכות חשמל וקירור, כימיה תעשייתית, לוגיסטיקה ותחזוקה. זה מייצר מעגל שניוני חזק סביב כל מתקן עיבוד חדש או מפעל ציוד רשת נוצרים ספקים, קבלני משנה, שירותים מקצועיים, הכשרות מקצועיות, ותעסוקה אזורית. בהסתכלות מאקרו ארוכת טווח, זה יכול לשפר פריון (כי תשתית טובה יותר ותעשייה יעילה יותר הן בסיס לצמיחה). אבל בטווח הביניים הוא גם עלול להעלות לחצים אינפלציוניים: כשכולם בונים במקביל, מחיר העבודה המיומנת, זמני האספקה, ומחירי התשומות נוטים לעלות. זו “אינפלציה תעשייתית” שלא נובעת מחימום צרכני אלא ממגבלות קיבולת.

ומה לגבי אירופה ושאר המערב? הסיפור דומה אך עם אילוצים שונים. באירופה קיימת הכרה רשמית בצורך להקטין תלות, והדבר התרגם לחקיקה שמציבה יעדים מדידים ל-2030: חלק מינימלי לעיבוד בתוך האיחוד, לצד יעדים לכרייה ולמיחזור ומגבלת תלות במדינה שלישית אחת. ישנה גם רשימת “פרויקטים אסטרטגיים” ויש ניסיון לקצר זמני היתרים, כולל יעד של כ-15 חודשים לפרויקטי עיבוד/מיחזור. אירופה פועלת תחת מחיר אנרגיה תנודתי יותר, רגולציה סביבתית קשוחה יותר, ומבנה פוליטי שמקשה לפעמים על האצה אחידה. אלא שהמציאות "מאלצת" את אירופה לפעול מהר ובגמישות, כפי שקורה למשל בתחום הביטחוני.

ברמה הגלובלית, הרנסנס התעשייתי במערב צפוי לשנות את יחסי המסחר והכוח בשלושה מישורים. הראשון הוא מישור ההשקעות. אם המערב בונה קיבולת עיבוד, הוא מושך אל תוך גבולותיו השקעות שנשפכו בעבר למדינות שבהן העלות הסביבתית “זולה” יותר. השני קשור במחירים. מעבר לשרשרת אספקה עמידה יותר עשוי להיות יקר יותר, ולכן חלק מהדיסאינפלציה של תקופת הגלובליזציה עלול להיחלש. השלישי הוא מישור הגיאופוליטיקה. כאשר מדינות מגבילות סחר בחומרי גלם קריטיים ומדיניות תעשייתית הופכת לכלי אסטרטגי, תנודתיות ותקריות מדיניות הופכות לחלק מהמחיר. ה-IEA מציין שיותר ויותר מדינות משתמשות במדיניות תעשייתית ומגבלות סחר סביב מינרלים קריטיים, ושמספר מגבלות הסחר על חומרים אלה עלה משמעותית לאורך השנים.

הביקוש הכפול

המסקנה ההשקעתית היא שהסיפור אינו “להמר על מכרה”, אלא להבין מי מרוויח מהרחבת קיבולת במערב. מי שבמרכז הם לא רק כורי המתכות, אלא גם יצרני ציוד רשת (שנאים, כבלים, מערכות חלוקה), חברות הנדסה והקמה, חברות תהליך וכימיה תעשייתית, פתרונות מים וקירור, ואפילו מיחזור ומתכות משניות, כל מי שיושב בדיוק על החולייה שבה צוואר הבקבוק הופך להזמנה. כאשר הרנסנס התעשייתי מתרחש במקביל לגל תשתיות שכבר תוקצב (במיוחד בארה״ב), מתקבלת סביבה שבה חברות התשתית עשויות ליהנות מביקוש כפול: מצד אחד “מדינה” שמחדשת נכסים ומקשיחה סטנדרטים של עמידות רשת, ומצד שני “שוק” שמממן קיבולת מחשוב חסרת תקדים ודורש חיבורי חשמל בקצב שלא ראינו בעבר.

בשורה התחתונה, סוף 2025 מסמן מעבר מתזה של “עולם דיגיטלי” לעולם שבו הדיגיטל מכפיל את העולם הפיזי. צוואר הבקבוק האמיתי אינו במחסור גיאולוגי בלבד, אלא ביכולת עיבוד ובציוד ביניים והתגובה ההגיונית של המערב היא לבנות מחדש את החולייה הזו בבית. אם זה יימשך, ארה״ב יכולה לצאת מהתהליך עם בסיס תעשייתי עמוק יותר, פריון גבוה יותר ותשתית חזקה יותר אך גם עם תקופה ביניים של לחצי קיבולת ומחירים גבוהים יותר. אירופה ושאר כלכלות המערב צפויות להצטרף, כל אחת בקצב ובמבנה שלה, מתוך אותו היגיון. בעולם של AI וחשמול, ריבונות תעשייתית אינה סיסמה, היא תנאי לצמיחה. לכן, אנחנו מגדילים את החשיפה לחברות תשתית שפועלות בשלל תחומים, בין אם אלו הקמת גשרים, דאטה סנטרים או הקמת מכרות חדשים. במקביל, אנחנו מגדילים את החשיפה לחברות כרייה שצפויות להמשיך וליהנות מעלייה במחירי הסחורות כתוצאה מהביקוש הרב.