סטלה קורין-ליבר מסכמת שבוע: הנגיף שהטריף את העולם סידר לבנקים שנה חלומית

 

איזה וירוס נפלא! 2021 היתה שנה מדהימה לבנקים. נשברו שיאי הרווח. לאומי 0% עם 6 מיליארד, פועלים 0% עם כמעט 5 מיליארד, דיסקונט 0% 2.77 מיליארד, מזרחי טפחות 0% 3.2 מיליארד, כפול משנה קודמת. מה קרה? קורונה. כשהתחיל המשבר לפני שנתיים, הסגרים ודממת הקניות, הבהלה המקומית והעולמית היתה גדולה מאוד. הבנקים ביצעו הפרשות ענק להפסדי אשראי כדי להתכונן לקטסטרופה שהכל דיברו בה אז: פשיטות רגל המוניות. אנשים ועסקים ביקשו אז להקפיא הלוואות בהיקף של מעל 150 מיליארד שקל. אבל עם הזמן, הממשלה נחלצה לסיוע אדיר ממדים, שולמו דמי אבטלה למועסקים שהוצאו ממקומות העבודה שלהם, ניתנו מענקים לכל סוגי העסקים. המשק הוחזק על מכונת הנשמה שקלית  – והמשבר הכלכלי עבר בשלום. עובדה: כ-90% מההלוואות ההן נפרעות היום כסדרן. ואז הגיעה 2021. הבנקאים בינם לבינם אמרו: טוב, הפרשנו הרבה, בואו נחזיר... אז הם החזירו, והרווחים גאו וגאו. במקביל לזה, בחסות הקורונה, יכלו הבנקים להאיץ מהלכים של התייעלות, בלי הפגנות ובלי ביקורת ציבורית ופוליטית. ומובן שיש להוסיף לתוצאות גם את חגיגת מחירי הנדל"ן, ביקושי השיא למשכנתאות הולכים ומתעצמים, כמו גם אשראי לחברות הבנייה, גם לבורסה היה מה להוסיף כאן.  בלחש מודים מנהלי הבנקים שהקורונה היא הדבר הכי טוב שקרה להם מזה שנים רבות, רק חבל שהם עצמם לא יכולים ליהנות מהשפע הזה. בימים אחרים, לפני חוק הגבלת השכר לבכירים בפיננסים, הם היו מתחלקים ברווחים, כל אחד היה גורף 8, 10, ויותר מיליון שקל בשנה (כך היה כאן הרבה שנים בעבר). אז מי ייהנה מהרווחיות המופלאה הזו? העובדים בבנקאות צפויים ליהנות מתוספת של פלוס מינוס 2 משכורות, וגם בעלי המניות שייהנו מדיווידנדים (הפועלים אמנם הודיעו שלא יחולק דיווידנד בגין הדוחות האחרונים בגלל האשראי הגבוה מדי לנדל"ן, אבל בעלי המניות כבר קיבלו ברבעונים קודמים). ראוי לציין כמה בעלי מניות גדולים בבנקאות שייהנו במיוחד מדיווידנדים שופעים: צדיק בינו מהבינלאומי, משפחת ורטהיים ומשפחת עופר במזרחי טפחות, ואולי גם קצת משפחת אריסון שנשארה עם איזשהו עודף החזקה. מה יקרה בשנת 2022? בחישוב יחסי לשנת 2021 יהיה אולי קשה, אבל  הריפוד כבר עבה ומחמם.

חופשה נעימה. השבוע, ד', יצאו 120 חברי הכנסת ל"חופש פסח". עד 8 במאי. 59 ימים. הם הושבעו ב-6 באפריל 21'. אחרי 4 חודשים, ב-8 באוגוסט, יצאו לפגרת קיץ של כחודשיים. חזרו למליאה ב-3 באוקטובר, ועכשיו, 9 במרץ, הם ממש-ממש עייפים ומותשים. מוכרחים לנוח קצת.

נושא קריטי מבחינה ציבורית שיצטרכו לדון בו אחרי המנוחה נוגע ל"תוספת הרמטכ"ל" שאושרה בממשלה בלחץ ואיומים של בני גנץ. מדובר בדרישתו להלבין את התוספת לפנסיה על פי שיקול דעתו האישי של הרמטכ"ל, שאושרה בשנת 1962, עבור 2%-3% מהפורשים בגיל הפנסיה הצה"לי 43-45, אבל זרמה עם הזמן, באופן לא ממש חוקי, ל-98% מהפורשים. שאלה ראשונה ומרכזית היא האם ח"כים ושרים שנגועים לכאורה בניגוד עניינים ראוי שישתתפו בדיונים ובהצבעות.                            יש לדעת: בממשל הנוכחי יש מספר מכובד של במיל' שנהנים מהזרמה כספית ממשלתית כפולה. שכר חודשי של שר או ח"כ נע בסביבות כ-45,000 שקל ועוד פנסיה תקציבית צבאית, על פי ותק השנים, שמתחיל בגיל 18, ועוד מיני תוספות ידועות ואפשר גם לא ידועות, כולל אותה תוספת הרמטכ"ל.               לפני כמה חודשים אסף וחשף ערוץ 14 (אז ערוץ 20) את מקבץ הנתונים הנוגעים להכנסה הציבורית השנייה. יש לציין כי מדובר בשכר ברוטו, לא ברור כמה מס משלמים כל אחד ואחת על סך ההכנסות, או תכנוני המס הפרטיים שלהם. בכל מקרה, הכל-הכל כספי ציבור. ואם מישהו הגיע לגיל הפרישה הרשמי – גברים ונשים – נוספים גם גמלאות הגיל של הביטוח הלאומי. ברשימה נמצאים אנשים ממפלגות שונות. הנה הם: בני גנץ, לשעבר רמטכ"ל, מקבל במקביל לשכר שר הביטחון, גם פנסיה תקציבית של סביבות 70,000 שקל. יואב גלנט ויאיר גולן, אלופים במיל', עוד 55,000 שקל לחודש. אלעזר שטרן, גם אלוף במיל', 44,000. אורנה ברביבאי, אלופה במיל', 40,000. באותה עת היה ברשימה גם היועץ המשפטי, אלוף במיל' אביחי מנדלבליט, עם פנסיה תקציבית מקבילה לשכרו בגובה 40,000 שקל. נחמן שי, תת אלוף במיל', מקבל תקציבית של 38,000 שקל. מתן כהנא, אל"מ במיל', 34,000 שקל. עומר בר לב - עוד 30,000 שקל. מירי רגב, תת אלוף במיל', מקבלת עוד 28,000 שקל. אפשר להוסיף את ח"כ יואב קיש ששוחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף וגם להוסיף מקבילים לשכר ולפנסיות התקציביות הצבאיות: מיקי לוי ויואב סגלוביץ, מקודם ניצבים במשטרה שמקבילים לדרגות ולפנסיית אלוף, אבי דיכטר, קודם ראש השב"כ, שככל הידוע צמוד לשכר ולפנסיה של הרמטכ"ל, גם רם בן ברק שהיה משנה לראש המוסד שעל פי הערכות צמוד בשכר ובפנסיה לסגן הרמטכ"ל. כך הגענו לקבוצה גדולה של פוליטיקאים בעלי זכות הצבעה שיש אפשרות שהם נגועים בניגוד עניינים ולצידם מי שהיה יועץ משפטי באותם תנאים, שלא נגע ולא הכריע בעניינו של אותו ניגוד אינטרסים.  

אז מי "האיש החזק בממשלה"? 39% מתושבי המדינה לא יודעים. המכון לדמוקרטיה פרסם ביום ד' את סקר "מדד הקול הישראלי". בין התייחסות למלחמת רוסיה-אוקראינה ומצבה של ישראל נשאלו 753 אישה ואיש מכלל האוכלוסייה הבוגרת מי לדעתם האיש החזק בממשלה. כאמור, ל-39% לא היתה תשובה. היתר בחרו כך: שר האוצר ליברמן עם 18%, אחריו מנסור עבאס עם 14%, אז בא בנט עם 12% ולפיד עם 9%.       5.   "יום האישה". שבוע "חגיגות". הנה כמה עניינים מבדחים/ מרגיזים של ציניות וניצול לרעה שאולי לא הבחנתן/ם בהם בלהט הקרמים שחולקו, בעבוע הספא וקשקושי ה"העצמה".  

1. "במלוא הדרה". "עיר שווה". הכריזו השלטים הוורודים שעטפו את תל אביב. אבל במציאות כך נראית העירייה שרון חולדאי עומד כבר 24 שנים בראשה: כ-900 רחובות קרויים על שם גברים, 65 שמות נשים. בסוף השנה הוכרזו 16 שמות חדשים: 3 בלבד של נשים, לפני חודש הוחלף שם "גשר יהודית" ל"גשר יצחק נבון".
2. חברת החשמל הודיעה בחגיגיות לפני שנה על 'שינוי תודעתי מגדרי': פרסום משרות המבוקשים בלשון נקבה, ואז התוספת "המשרה מיועדת לגברים ונשים...". במציאות של אחת החברות הממשלתיות הגדולות ביותר: פחות מ-20% נשים מועסקות, הרבה-הרבה פחות נשים מנהלות.  
3. "להיפטר מערכים ארכאיים ומשפילים... זכויות נשים הן אבן בוחן לכל זכויות האדם בחברה". כך הצהיר שר הבריאות ניצן הורוביץ בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה (12/21). במציאות: מספר הסטודנטיות לרפואה מתקרב ל-60%  מהכיתות ומספר הרופאות והרופאים זהה -  אבל מתוך 33 בתי החולים רק 6 מנוהלים על ידי נשים. מנהלות מחלקה: בין 20% ל-30%,  יותר בבתי חולים במרכז, פחות בפריפריה. 
4. הבורסה לני"ע יצאה ב"קול קורא" לבחינת "פרסום דוחות אחריות תאגידית והגדלת אחוז הנשים בדירקטוריונים". במציאות: בדירקטוריון הבורסה בראשות אריק שטיינברג יושבות 2 נשים לצד 4  גברים.  
5. אחרי שחודשים הקפיד להדגיש שהוא פועל למינוי אישה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – עד שאכן נבחרה בחירתו, ואחרי שעד היום הוא מתגאה בזה שבשנתיים, 2006-2008, כשהיה יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת טיפל ב-26 חוקים "לקידום לנשים", מתמהמה שר המשפטים גדעון סער בשחרור מחסום-הגבריות-האחרון שמביא למצב בו שיעור הדירקטוריות בחברות הציבוריות עומד על 24% (במדינות היחס 35%-45%), ורק 5% יו"ריות. לכך נדרש השר לאמץ אחת מהצעות החוק לשינוי סעיף 239 (ד) לחוק החברות, בו נקבע כי במידה ובמועד מינוי דירקטור חיצוני כל חברי הדירקטוריון הם בני מין אחד, יהיה הדירקטור החיצוני הממונה בן המין השני. מה שכמובן מיישר את הדרישה החוקית לדירקטורית אחת בלבד (בפועל איכשהו נבחרת אחת מנשות משפחת השליטה).   
6.  השבוע הוצגו לממשלה שהוגדרה "הכי נשית שהיתה כאן" (9 שרות) המלצות הצוות שקבע עקרונות לגיבוש "התוכנית הלאומית לקידום שוויון מגדרי". יופי! תודה! אבל - החלטה 2331 "קידום שוויון מגדרי והטמעת חשיבה מגדרית" התקבלה בישיבת ממשלה ביום 14.12.2014. זמן קצר אחרי כן מונה  צוות בינמשרדי רחב במיוחד, כמעט כל משרדי הממשלה וארגונים חברתיים, מאז הוא יושב, ויושב ויושב... מעל 8 שנים.
7. "איש עובד אישה עובדת", קראו הפרסומים הגדולים שרכשה ההסתדרות לכבוד יום האישה. 16 מזכ"לים, לימים יו"רים, היו שם מאז ההקמה ב-1920 – אבל עד היום לא התמודדה אפילו לא גברת אחת. הסתדרות העובדים, בתיחכומה המגדרי, הפרידה גברים מנשים כבר אז, כשהקימה את "מועצת הפועלות" שלימים הפכה לנעמ"ת – נשים עובדות ומתנדבות.
8. חברת כיסאות הצטרפה לזרם הרדוד ופרסמה: "כיסא מנהלות". "לכבוד יום האישה השנה, החלטנו שהגיע הזמן לעשות מעשה ולשנות את הגדרת כל הכיסאות שלנו לכזו שרואה את כולן וכולם...". ברצינות?