נהג מונית הוא עובד שכיר לעניין הזכאות לקבלת דמי אבטלה

ב"ל 27308/14 משה הרוש נ' המוסד לביטוח לאומי   בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע פסק כי נהג מונית הוא עובד שכיר לעניין הזכאות לקבלת דמי אבטלה, למרות ששכרו נקבע באופן גלובלי. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים התובע עבד כנהג מונית אצל מר יעקב אסולין מיום 1.5.2010 עד חודש דצמבר 2013 ללא חוזה העסקה בכתב. שכרו היה שכר גלובלי חודשי קבוע, שעות העבודה של התובע השתנו ועמדו על חמש עד שבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. המונית שבה נהג התובע היא בבעלות מר אסולין. התובע לא הגיש דוח שעות נוכחות ולא נדרש להגישו. התובע הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי אבטלה, אשר נדחתה מהטעם שלשיטת הנתבע התובע לא עבד כשכיר שמעבידו היה חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורו ולפיכך לא צבר את תקופת העבודה הנדרשת כתקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה. לשיטת הנתבע לא התקיימו יחסי "עובד-מעביד" בין התובע לבין מר אסולין, ולכן לא ניתן להכיר בתקופה זו כתקופה שבה היה מבוטח בביטוח אבטלה. לטענת הנתבע בסעיף 3 לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב-1972 (להלן: "הצו"), ובתוספת השנייה לצו נקבע כי נהג מונית ייראה כעובד עצמאי בכל תנאי העסקה ובלבד שגמול העבודה אינו משתלם על בסיס יחידת זמן. בענייננו, התובע השתכר שכר חודשי גלובלי קבוע ללא קשר למספר השעות שעבד בפועל, שכר אשר השתנה מדי חודש. לפיכך שכרו של התובע אינו משולם לפי יחידת זמן ומכאן שהוא עצמאי. דיון בענייננו – שכרו של התובע שולם כשכר גלובלי חודשי קבוע ללא קשר למספר השעות שעבד בפועל ומכאן שאין חולק כי לפי הקבוע בתוספת השנייה לצו התובע, הוא נחשב כביכול לעובד עצמאי. ואולם בכך לא תם הדיון והשאלה שיש לבחון ושעליה נסבה המחלוקת בתיק זה עניינה בפרשנות סעיף 3 סיפה לצו הקובע "ובלבד שמתקיימים לגביו תנאי ההגדרה של עובד עצמאי בסעיף 1 לחוק". לטענת התובע, סעיף 3 לצו והתוספת השנייה מפנים לסעיף 1 לחוק ועל כן הוא אינו מוגדר כעצמאי על פי סעיף 1 לחוק. לטענת הנתבע, אין לבחון אם העובד הוא עובד עצמאי על פי סעיף 1 לחוק וזאת נוכח קיומו של הצו אשר קבע הסדר ספציפי ולפיו נהגי מוניות ייחשבו עובדים עצמאיים. כבר עתה יצוין כי אין לקבל את הפרשנות שנתן הנתבע לסעיף 3 סיפה לצו, פרשנות השוללת כליל מנהג מונית את האפשרות לנסות להוכיח כי התקיימו בעניינו יחסי עבודה. ברי כי בסעיף 3 סיפה לצו ביקש המחוקק לסייג עובדים אשר נחשבים, לכאורה, עצמאיים על פי הקבוע בתוספת השנייה לצו, כאשר אופי עבודתם בפועל הוא של שכיר. מהסיפה של סעיף 3 לצו לפיו אותם עובדים המועסקים בסוג העבודה ובתנאי העבודה כמפורט בתוספת השנייה ייחשבו לעובדים עצמאיים "ובלבד שמתקיימים לגביו תנאי ההגדרה של עובד עצמאי" ובעת שהגדרת "עובד עצמאי" קובעת כי עובד עצמאי הוא מי שאיננו "עובד" – למדים אנו כי מבוטח שעונה להגדרת עובד על פי המבחנים הנהוגים במשפט העבודה, על אף שהוא מועסק בסוג העבודה ובתנאי העבודה כמפורט בתוספת השנייה לצו – לא יסווג כעובד עצמאי מכוח הצו. לפיכך, קיומם של יחסי עובד מעביד לעניין חוק הביטוח הלאומי ייבחנו לפי הכללים הקבועים במשפט העבודה. בענייננו, מעובדות המקרה עולה כי התובע עונה להגדרת המושג "עובד" לפי המבחנים שנקבעו במשפט העבודה. כך, בעובדות המקרה נקבע כי התובע עבד כנהג מונית אצל יעקב אסולין, למשך כשלוש שנים וחצי, כי שולם לתובע שכר חודשי עבור עיסוקו כנהג מונית, כי שעות העבודה של התובע, הגם שהשתנו, נעו בין חמש לשבע שעות עבודה יומיות בימים ראשון עד חמישי וכי המונית שעבד בה התובע שייכת למעסיקו – אסולין. לפיכך יש לקבל את התביעה.   תוצאה התביעה התקבלה. הנתבע חויב בהוצאות בסך 2,700 ש"ח. בבית המשפט: האזורי לעבודה בבאר שבע לפני: כב' השופטת אורלי סלע ניתן ביום: 16.3.2015     <center>>