פעם אחר פעם עולה על סדר היום חוק ההטרדות המיניות שחוקק לפני כעשר שנים. עינינו הרואות, הטרדות מיניות מתרחשות בדרך כלל עם ידוענים. מה עוד למדנו עליהן? התיקים מתחילים גדולה-גדולה ומסתיימים בשקט מופתי.

המטרידים ששמם נוקה לא תובעים בדרך כלל את המתלוננות הגם שלטענתם מדובר בתלונות שווא. המתלוננות מצידן, לרוב לא נלחמות על טענתן ולא עוררות בדרך כלל ליועץ המשפטי, נגד סגירת התיק במשטרה, כפי שהחוק מתיר להן. מאז פרשיית קצב, אולי בגללה, הפכו כל המעורבים למוטרדים.

ההרשעה היחידה: נשיקה

החוק רע, בשל הפרשנות שלו ועוד יותר בגלל היישום שלו. ההטרדה היחידה שהצליחה לצלוח את כל הדרך מהחקירה ועד ההרשעה היא נשיקה. הטרדה מינית מהרף הכי תחתון, כשגורמים רבים עסקו באופן בלתי פרופורציונלי בהרשעתו של חיים רמון. כל שאר המטרידים בפוטנציה והמוטרדות לכאורה יצאו חבולים ומדוכדכים מהפרשיות שהוזכרו מעלה.

הנשים נחלשו מהחוק הזה כי הן יוצאות בו שקרניות או מגזימניות. הן נופלות בפרטים קטנים, מסרבות לעימותים, מואשמות בכך שלא פנו בזמן אלא רק לאחר הרבה מאוד שנים. אומרים שדירבנו אותן להגיש תלונות. בסוף זו "מילה מול מילה", ללא עדים נוכחים.

גם גברים עוברים טראומה

הגברים, גם כשהם מזוכים או התיקים נגדם נסגרים, עוברים טראומה ופגיעה במוניטין. הם חיים בצל הפתגם הידוע ש"אין עשן בלי אש" ולא יכול שככה סתם וגו'. הם נפגעים מהקלות הבלתי נסבלת שבה יכולה מישהי לטעון נגדם טענה, נכונה כמעט או כמעט לא נכונה, כדי שחייהם, נשותיהם, ילדיהם, הקריירות שלהם והשם שצברו – ייכנסו לטלטלה ארוכה.

אם החוק פוגע בנשים וגורם להן להתחרט על כך שפנו מלכתחילה ולנאשמים לעבור חוויות משפילות שבסופן זיכוי שטעמו מר, אפשר לקבוע שהחוק כשל, שהחוק הזה מטריד את כל המעורבים בו ולא נותן הגנה לאף לא אחד מהם.

ראוי היה, בחלוף עשר שנים, לעשות בו רה-אירגון. ראוי היה ללמוד מכל המקרים שאירעו באחרונה. מספר רוויזיות ממש צועקות לשמיים. אחת מהן היא הצורך לקיים את מה שכתוב בספר החוקים ולא ממומש – קיום דיון, בסוג זה של תיקים, יום אחר יום עד סיום המשפט. כך ורק כך נבטיח שעינוי הדין למתלוננות מחד ולחשודים מאידך יהיה קצר, ממצה ומהיר ולא ידרוש רענון זיכרון אחרי שנים ארוכות. זה ממילא כתוב בחוק בתי המשפט אך השופטים לא ממהרים לעבוד על פי החוק הזה. יש לאלצם לשפוט יום אחר יום עד הכרעת הדין.

הגיע הזמן שנשים ישלמו פיצויים על תלונת שווא

השינוי צריך לחזק את ההרתעה מפני תלונות שווא, על ידי קביעה כי מתלוננת שגרסתה הופרכה תשלם, אוטומטית, ללא הוכחת נזק, פיצוי לחשוד על הנזקים. כיום אין עושים דבר למתלוננות-סרק והדבר פוגע לא רק בנאשמים-לרגע אלא גם באמון שניתן למתלוננות עתידיות אחרות. אדם המתלונן על רעהו בתלונת שווא חייב לדעת שיש תג מחיר הפגיעה באדם ובזבוז הזמן למדינה, לבתי המשפט, למשטרה.

למה צריך להכתים אנשים כמו רמי הויברגר ללא סיבה?

כשם ששמן של המתלוננות חסוי ותמונתן לא ידועה, ראוי שגם שמו של הנאשם יהיה חסוי, הגם שהוא דמות ציבורית ידועה. איני מדבר על נשיא המדינה או בעל תפקיד ציבורי אחר כמו שר המשפטים. אדם כזה גם אי אפשר להעלים בדרכו למשפט. אך מה טעם היה בפרסום שמם של רמי הויברגר, זאב רווח ואדם שוב כולם זכו שתיקם ייסגר ולא הוגש נגדם כתב אישום? למה היו צריכים לעבור השפלה ציבורית, בשעה שהמתלוננות נגדם, שעל פניו בדו את הסיפור לדעת המשטרה, מוגנות?

חשש גדול הוא כי אלמלא יעבור החוק סדרת תיקונים ברוח המוצעת כאן, הוא יוכל להמשיך לשמש כמקור לסיפורים עיתונאיים טובים, על חשבון המוניטין של אנשים מפורסמים. הבלחות לרגע של חשדות, הנמוגות כעבור מספר חודשים, תוך הותרת צלקות אצל החשודים. פגיעה נקמנית במעסיק או בדרן, ללא חשבון ובידיעה שאין דין ואין דיין. וכך דווקא החוק הוא שימשיך להטריד.