המדיטק בעיר חולון
צילום: יעל מש

עיריית חולון תפצה ביותר מ-230 אלף שקל בעלים של שני קוטג'ים

השניים תבעו את העירייה ואת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לאחר שלטענתם עיכבו את מתן טופס 4 לצמודי הקרקע שבנו, ועקב כך איבדו הכנסות משכירות עבורם. העירייה טענה כי העיכוב נבע מחריגות בנייה, ושמדובר בשיקול דעת מקצועי
עוזי גרסטמן | (1)

בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב באחרונה את עיריית חולון ואת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לפצות בסכום של יותר מרבע מיליון שקל בעלי קוטג'ים בעיר. הסיבה לפסיקה היא עיכוב שנמשך חודשים רבים במתן טופס 4, שמנע מהתובעים להשכיר את הבתים ולהרוויח עליהם כסף. סגן הנשיא אליהו בכר קבע כי ההתנהלות של העירייה והוועדה במקרה הזה היתה רשלנית.

שני התובעים הם בעלים של מחצית מקרקע בשטח של 486 מ"ר ברחוב שושנה דמארי, בשכונת קריית פנחס איילון בחולון. בשלהי 2011 ניתן לתובעים וליתר השותפים במקרקעין היתר בנייה להקמת בתים צמודי קרקע. לדברי התובעים, הם יזמו בניית שני קוטג'ים בסטנדרט גבוה ביותר וכדי להפיק מהם רווחים. בניית הקוטג'ים הסתיימה בתחילת 2013, אלא שרק כעבור חמש שנים, בינואר 2018, הוענק להם טופס 4 לאכלוס המבנים והשכרתם.

בתביעה שהוגשה לבית המשפט לפני חמש שנים, טענו בעלי הקוטג'ים שמניעת קבלת טופס 4 במועד מוקדם יותר, וחוסר האפשרות לאכלס את המבנים ולהפיק מהם רווחים, גרמו להם נזקים בסכום כולל של 2,614,253. הם ביקשו לחייב את העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה לפצות אותם בסכום זה.

מנגד, טענו הנתבעות כי הקוטג'ים נבנו מלכתחילה תוך ביצוע חריגות מהיתר הבנייה - מה שגרר את הצדדים להליכים משפטיים ממושכים. לדברי נציגי ההגנה, רק במאי 2017, במהלך ביקורת שערכה הוועדה המקומית במקום, נמצא כי בעלי הקוטג'ים הסדירו את החריגות ושהמבנים אכן תואמים להיתר.

עוד לטענת הנתבעות, בכל מקרה אין לייחס להן רשלנות בגין העיכוב במתן טופס 4, שכן הן פעלו לפי שיקול דעת מקצועי, ועומדת לצדן חזקת התקינות המנהלית - תקנה הקובעת שפעולות המינהל מתבצעות באופן תקין. בתוך כך, נטען כי אין קשר בין העיכוב במתן הטופס לבין הנזקים שבעלי הקוטג'ים טענו כי נגרמו להם.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופט בכר דחה בפסק הדין שפרסם את טענת בעלי הקוטג'ים, שלפיה כבר בפברואר 2013 היה צריך לתת להם טופס 4. הוא ציין כי אחד התובעים הודה בעצמו בחקירתו הנגדית כי באותו מועד המבנים לא עמדו בתנאי היתר הבנייה. מלבד הודאת התובע, נמצא כי גם בפועל באותה התקופה נרשמו לגבי הנכסים חריגות בנייה רבות, כמו ביטול שטחי גינון והפיכת מחסנים לחדרי כביסה.

לאור זאת, עלתה השאלה מתי היו הקוטג'ים ראויים לאכלוס והיה על העירייה להעניק לבעליהם טופס 4. נוכח הודאת הנתבעות כי במאי 2017 בוצעה הסדרה מלאה של חריגות הבנייה והתאמה של המבנים להיתר, השופט קבע כי יש לראות זאת כמועד שבו צריך היה לתת לתובעים טופס 4.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט בכר קבע כי ההתמהמהות של העירייה במתן הטופס מגיעה לכדי רשלנות. לדבריו, "לטעמי, לא היתה כל מניעה להעניק לתובעים את האישור המיוחל לו הם ממתינים בקוצר רוח שנים לא מבוטלות", מיד לאחר הסדרת חריגות הבנייה, כלומר מאי 2017. עבור שמונת החודשים ממועד זה ועד שהתקבל לבסוף טופס 4 בפועל, קבע השופט, על הנתבעות לפצות את בעלי הקוטג'ים, בעיקר בשל אובדן השכירות שנגרמה להם. לאור זאת, הוא קבע כי העירייה והוועדה המקומית יפצו את בעלי הקוטג'ים בסכום כולל של 233,830 שקל, ובנוסף ישלמו להם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף שקל.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט המחוזי בחיפה באחרונה בערעור שהוגש על ידי מוכרי דירה בעקבות חיוב שלהם בתשלום פיצוי לרוכשים, לאחר איחור של כחמישה חודשים במסירתה. בין היתר, טענו המוכרים כי מחירי הדיור נמצאים בעלייה מתמדת, כך שלא יכול היה להיגרם לרוכשים נזק כלשהו בשל העיכוב במסירה, באופן שיצדיק את חיובם בפיצוי של עשרות אלפי שקלים. הפרשה החלה ביוני 2019, אז חתמו הרוכשים על הסכם לקניית הדירה של המוכרים בקריית מוצקין. על פי ההסכם, המוכרים היו אמורים למסור את הדירה לרוכשים עד נובמבר 2019, ואולם בפועל היא נמסרה רק באפריל 2020, כלומר באיחור של כחמישה חודשים. במרץ האחרון קבע בית משפט השלום בחיפה כי בעקבות האיחור במסירה, המהווה הפרת חוזה יסודית, המוכרים צריכים לשלם לרוכשים את הפיצוי החוזי המוסכם, בסכום של 63 אלף שקל. המוכרים סירבו להשלים עם הכרעת הדין, והגישו לפני את הערעור הנ"ל למחוזי. לטענתם, בית המשפט טעה כשפסק לרוכשים את הפיצוי המוסכם, שכן הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מהעיכוב שנרשם במסירה. יתרה מכך, טענו המוכרים, מדובר בדירה שנקנתה על ידי הרוכשים להשקעה ונמכרה על ידם בתוך זמן קצר למשכירים, כך שלא היה יכול להיגרם להם נזק כלשהו בעקבות האיחור במסירה, מכיוון שמחירי הדירות בארץ רק עלו.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    איש פשוט 20/08/2024 10:44
    הגב לתגובה זו
    מבקש לוודא מעט נתונים ופירוט. במשך 5 שנים הפסיד כל אחד מבעלי הקוטג'ים כ - 1,300,000 ש"ח. (על פי כתב התביעה). מדובר על 60 חודשים ומכאן שממוצע חודשי להשכרת קוטג' בחולון הוא 20,000 ש"ח - השקעה נבונה ואשרי מי שיכול לשלם כזה סכום לפני עשור שנים !!!!
צוואה ירושה
צילום: Istock

אלמנה, צוואה ומצבה: כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה

בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי הסכם ממון וצוואה ברורים גוברים על טענות לשיתוף רכושי. אלמנה שנישאה בשנית ניסתה לקבל זכויות בדירה שירש בעלה השני ויתרות כספיות, ואף דרשה מילדיו מנישואיו הקודמים הוצאות קבורה, אך תביעתה נדחתה כמעט במלואה, תוך ביקורת חריפה על התנהלותה והאופן שבו הונצח המנוח על מצבתו

עוזי גרסטמן |

בערוב ימיו של המנוח, שנים לאחר שנישא בשנית וערך הסכם ממון מסודר ואף צוואה מפורטת, נדמה היה כי קווי הירושה והרכוש ברורים. אלא שלאחר פטירתו התברר כי הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. אלמנתו פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה וביקשה להצהיר על זכויות נרחבות בנדל"ן ובכספים, בטענה לשיתוף רכושי מכוח הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג. מנגד, עמדו שלושת ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, שטענו כי רצון אביהם היה ברור וחד־משמעי, וכי הצוואה וההסכם אינם מותירים מקום לפרשנות שהאלמנה מבקשת לאמץ.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט אורן אליעז, מציג תמונה מורכבת של יחסי משפחה טעונים, פרשנות חוזית קפדנית, ועימות חריף סביב שאלות של ירושה, כבוד וזיכרון. בסופו של יום קבע בית המשפט כי מרבית טענות האלמנה דינן להידחות, וכי אין לה זכויות בדירה שאותה ירש בעלה מהוריו, אין לה חלק בכספים שהיו בחשבונו הפרטי, ואף אין מקום לחייב את ילדיו בהוצאות הקבורה, בין היתר נוכח האופן שבו בחרה להקים את מצבתו.

הזוג נישא ב-1997, כשלכל אחד מהם היו ילדים מנישואים קודמים. כשנתיים לאחר מכן הם חתמו על הסכם ממון שאושר כדין בבית המשפט. בהסכם הוסדרו במפורש נכסים שהיו לכל אחד מהם ערב הנישואים, וכן נקבעו כללים לגבי הרכוש שייצבר במהלך החיים המשותפים. ב-2004 ערך המנוח צוואה, שבה ציווה את מרבית רכושו - ובכלל זה נכסי מקרקעין - לשלושת ילדיו, תוך שהוא מותיר לאשתו השנייה סכום של 100 אלף שקל ומכונית אחת.

לאחר פטירתו ב-2020 ניתן צו לקיום הצוואה, ללא כל התנגדות מצד האלמנה. ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוגשה התביעה, שבה ביקשה האלמנה להצהיר כי רבע מהזכויות בדירה מסוימת - שהם מחצית מזכויותיו של המנוח - שייכות לה. הדירה, שהתברר, נתקבלה בירושה על ידי המנוח מהוריו, ונרשמה על שמו בלבד. עוד דרשה האלמנה מחצית מיתרות חשבונות הבנק, רישום המכונית על שמה, תשלום של 100 אלף שקל בהתאם לצוואה, וכן החזר של כ-10,400 שקל בגין מחצית מהוצאות הקבורה והאבל.

האלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות

בית המשפט בחן בראש ובראשונה את שאלת הזכויות בדירה. נקודת המוצא היתה רישום המקרקעין, המהווה ראיה חותכת לבעלות. אלא שהאלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות, וכי לפי הסכם הממון כל רכוש שנצבר במהלך הנישואים, כולל ירושות, הוא רכוש משותף. השופט אליעז דחה את הטענה הזו מכל וכל. הוא קבע בפסק הדין שפורסם שההסכם כולל הוראות ברורות, שלפיהן שיתוף רכושי חל רק על נכסים שיירשמו על שם שני בני הזוג. סעיף 5 להסכם, כך נקבע, מבהיר כי שותפות נוצרת כשהרכוש "יירשם על שם הצדדים", בין אם בלשכת רישום המקרקעין ובין אם במקום רישום אחר.

ירושה (דאלי)ירושה (דאלי)

צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

אב משותק, צוואה דרמטית ובן אחד שמקבל את הכל: בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ביטל צוואה שנחתמה כמה שבועות לפני פטירת האיש, וקבע כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על אדם חולה וסיעודי, תוך נישול אשתו ויתר ילדיו

עוזי גרסטמן |

מעטים הם המקרים שבהם מסמך בן עמודים ספורים מצליח לטלטל משפחה שלמה, אבל זה בדיוק מה שעשתה צוואה אחת שנחתמה בסוף חייו של אב לשמונה ילדים. צוואה קצרה, שנחתמה ימים ספורים לאחר אשפוז ממושך ובשעה שמצבו הרפואי של המצווה היה קשה ביותר, קבעה כי בן אחד בלבד יירש את כל רכושו. אשתו, אם ילדיו, שהיתה נשואה לו קרוב ל-50 שנה וטיפלה בו במסירות, מצאה את עצמה מודרת לחלוטין. כך גם שבעת ילדיהם הנוספים. שנים לאחר מכן, ולאחר הליך משפטי ארוך, קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כי הצוואה מבוטלת.

בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן על ידי השופט אורן אליעז, נקבע כי לא רק שנפל פגם חמור בהליך קיום הצוואה, אלא שהוכח כי הצוואה עצמה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הבן שזכה בה. השופט אף לא הסתיר את חוסר האמון שחש כלפי גרסתו של אותו בן, שלפיה אביו - שהיה באותו הזמן משותק בחצי גופו, סיעודי, חלש ומרותק ברוב שעות היום למיטתו - הגיע בכוחות עצמו למשרד עורכי הדין כדי לחתום על הצוואה שלו.

המנוח, כך עולה מהראיות, נפגע בתאונה קשה ב-2013, ומאז היה מרותק לכסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות קשות. מסמכים רפואיים, ובייחוד דו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי, תיארו אדם שזקוק לעזרה כמעט בכל פעולה יומיומית: קימה, רחצה, אכילה, שימוש בשירותים ועוד. בדו"ח נכתב כי המנוח “חלש מאוד, אפיסת כוחות, משותק ומרותק למיטה”, וכי אינו מסוגל להזעיק עזרה אם ייקלע לסכנה.

למרות זאת, טען הבן כי האב הגיע לבדו, בכסא הגלגלים החשמלי שלו, למשרד עורך הדין ששבו נערכה הצוואה. לדבריו, הצוואה אף נחתמה בחצר המשרד, משום שלא ניתן היה להכניס את הכסא פנימה. הטענה הזו עוררה ספק כבד אצל בית המשפט. “קשה לקבל את תיאור העובדות אותו מציע המשיב”, כתב השופט בהחלטתו, והוסיף כי לא ברור כיצד אדם שמתקשה לקום ממיטתו, שאינו יוצא מביתו ואף נזקק לכך שרופא משפחה יגיע אליו - חוצה לבדו רחובות וכבישים ומגיע למשרד של עורך הדין.

מדוע נדרש הסכם מתנה אם ממילא הבן קיבל את כל הרכוש

שלושה ימים בלבד לאחר חתימת הצוואה, חתם המנוח גם על מסמכים נוספים, שלפיהם הוא מעביר במתנה את זכויותיו בדירה לבן ולרעייתו. גם הפעולה הזו עוררה תהיות: מדוע נדרש הסכם מתנה, אם ממילא נערכה צוואה שמקנה לבן את כל הרכוש? ומדוע בצוואה הבן הוא היורש היחיד, ואילו בהסכם המתנה מצורפת גם רעייתו? השאלות האלה, ציין בית המשפט בפסק הדין שפורסם, נותרו ללא מענה.