פלשתינאים ניסו להבריח סיגריות בשווי של 9 מיליון שקל בתוך מכונות כביסה
שני תושבי הרשות הפלסטינית, אימאן שאהין וג'יהאד שאהין, בעלים ומנהל בחברה לייבוא וסחר במוצרי חשמל ביתיים, נעצרו בחשד לניסיון הברחה של עשרות אלפי פאקטים של סיגריות, באמצעות מכולה שהוצהר עליה כי היא מכילה מכונות כביסה.
השניים נעצרו במסגרת חקירה המנוהלת על ידי חקירות מכס ומע"מ תל-אביב והמרכז ויחידת סמים ומכס (יס"מ) בנמל אשדוד. לפי החקירה סכום המס שהיה נגרע מקופת המדינה כתוצאה מהברחה זו מוערך בכ-9 מיליון שקל.
על אף המצב הביטחוני ולאור החשיבות הגבוהה עוכבו החשודים בפעילות מיוחדת בחטמ"ר עציון שכללה כניסת צוותי חקירה חמושים ברכבים ממוגנים, החשודים הובאו לחקירה במשרדי היחידה אשר בסופה הובאו בפני בית משפט השלום בראשון לציון ושוחררו בתנאים מגבילים, וביניהם הפקדת מזומן על סך 100 אלף שקל כל אחד.
- מנורה נגד הרש"פ: תובעת אותה על רבע מיליארד שקל
- ישראל צריכה לדרוש ממדינות המפרץ והמערב לשאת בהוצאות המלחמה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המכולה בה נמצאו הסיגריות. צילום: דוברות רשות המסים
השניים הגישו לבית המכס בנמל אשדוד הצהרה על יבוא של 236 מכונות כביסה בשתי מכולות. על אף שהוצהר כי כל מכולה מכילה 118 מכונות כביסה, הבחינו החוקרים כי אחת מהמכולות שוקלת פי שלושה מהשנייה. בעקבות זאת נערכה בדיקה למכולות ונמצא כי באחת מהן נמצאו מספר קרטונים שהכילו מכונות כביסה בשורות הראשונות ומאחוריהן קרטונים רבים באותו גודל שהכילו סיגריות.

ההקלטות הכריעו: איש עסקים ישלם 5.5 מיליון ש' למנהל לשעבר
בית המשפט חייב איש עסקים ותיק לשלם פיצוי בסכום עתק למנהל הפרויקטים הבכיר שלו לשעבר, לאחר שזה הציג הקלטות סתר שבהן התחייב לו המעסיק לתגמולים כספיים נדיבים. בפסק הדין נקבע כי ההתחייבויות מחייבות גם בהיעדר הסכם כתוב, וכי התנהלות המעסיק היתה בחוסר תום לב.
השופט ביקר את ניסיונות ההתחמקות מהתשלום וקבע כי מדובר בהפרה ברורה של חובת תום הלב החוזית
פסק הדין בתיק הזה יעניין כנראה רבים בענף הנדל"ן המקומי. מנהל לשעבר, שבמשך שנים הוביל פרויקטים מורכבים ועתירי תקציב עבור החברה, ישב דרוך והמתין לשמוע אם מאבקו הממושך יישא פרי. מולו, איש העסקים הנתבע, דמות מוכרת בענף, נראה מתוח, מודע לכך שההכרעה במקרה הזה עשויה להיות יקרה במיוחד. השופט הקריא את ההחלטה לאט ובקול שקול - ובסיומה היה ברור: בית המשפט מקבל את גרסת התובע במלואה ומחייב את הנתבע לשלם לו 5.5 מיליון שקל.
הסיפור החל לפני כמה שנים, כשהמנהל הבכיר עזב את החברה בטונים צורמים וטען כי הובטחו לו בונוסים ותשלומים שונים שלא שולמו. לטענתו, במהלך פגישות עבודה סגורות נתן לו המעסיק הבטחות מפורשות לחלוק ברווחי פרויקטים מסוימים, ואף נקב בסכומים ובאחוזי חלוקה מדויקים. אלא שכשהוא ביקש לממש את ההתחייבויות, טען המעסיק כי, "מדובר בשיחות בעלמא" וכי לא נחתם כל הסכם מחייב. המנהל לשעבר לא ויתר, ובמהלך ההליך המשפטי הציג הקלטות סתר שתיעדו את השיחות האלה. ההקלטות, שהושמעו בבית המשפט, שימשו ראיה מרכזית וחיזקו את גרסתו.
בית המשפט בחן לעומק את טענות שני הצדדים, תוך שהוא נדרש לשאלת תחולתה של דרישת הכתב בדיני החוזים. השופט הזכיר בפסק הדין שפורסם כי, "דרישת הכתב נועדה למנוע סכסוכים ולהבהיר את מסגרת ההתחייבויות, אך אין לעשות בה שימוש כאמתלה להתנערות מהבטחות שניתנו והסתמכו עליהן בפועל". הוא הפנה לפסיקת בית המשפט העליון ולהלכת קלמר, שלפיה במקרים מסוימים ניתן להכיר בקיומו של חוזה מחייב גם ללא מסמך חתום, אם הוכחה כוונת הצדדים והסתמכותם על ההסכם בפועל. בנסיבות המקרה הנוכחי קבע השופט בהכרעתו כי, "מהעדויות ומההקלטות עולה בבירור כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, על אף שלא נחתם מסמך כתוב".
חובה לקיים התחייבות כספית שניתנה בהסתמך על יחסי אמון
עוד הדגיש בית המשפט את חשיבות עקרון תום הלב בקיום התחייבויות חוזיות. בפסק הדין צוין כי "תום הלב אינו מונח הצהרתי בלבד, אלא נורמה מחייבת החלה על כל שלבי ההתקשרות החוזית", וכי במקרה הנ"ל, "הנתבע פעל בחוסר תום לב משווע, כאשר התנער מהתחייבויותיו לאחר שהתובע כבר ביצע את חלקו בעסקאות". השופט ציטט הלכות קודמות שלפיהן יש חובה לקיים התחייבות כספית שניתנה בהסתמך על יחסי אמון, בייחוד כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, והדבר עשוי להצדיק התערבות שיפוטית רחבה ואף מתן סעד אכיפה חרף היעדר הסכם כתוב.
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הממצאים שהכריעו את הכף היה תוכן ההקלטות עצמן. שבהן נשמע איש העסקים אומר לתובע כי הוא "סומך עליו שימשיך להוביל את הפרויקט עד הסוף", ומבטיח לו "חלק של 10% מהרווחים נטו". הקלטה נוספת תיעדה שיחה שבה הנתבע ביקש מהתובע "לא לדאוג", והבטיח לו כי "הכסף שלך מובטח, אין צורך שנחתום עכשיו, נסדיר את זה בסוף". בית המשפט ראה בדברים אלה ראיה ברורה לכוונה ליצור התחייבות חוזית מחייבת, וקבע בהכרעת הדין כי "אין מדובר בהבטחות כלליות אלא בהתחייבויות קונקרטיות הניתנות לאכיפה".
