תבע לפנות את שלושת בניו מבתיהם - מה קבע השופט?

מה קורה כשאב מבקש לזרוק את שלושת בניו מהבתים שהם מתגוררים בהם כבר עשרות שנים? פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת, על ידי השופט מחמוד שדאפנה, חושף סכסוך משפחתי כואב שהגיע עד לכותלי בית המשפט, ויצא משם עם תוצאה חד-משמעית נגד האב.

התובע, בן 67, הגיש תביעה לסילוק שלושת בניו ממקרקעין בכפר בצפון הארץ. לטענתו, הוא הבעלים של המקרקעין מכוח צוואת אביו המנוח, שקיבלה צו קיום צוואה ב-2010. האב טען שבנה את הבתים מכספו, נתן לילדיו רשות שימוש בחינם בהם בתנאי שידאגו לו בזקנתו, ולאחר שהם לא עשו זאת, הוא רשאי לבטל את ההרשאה ולפנותם.

"כנהוג במגזר הערבי", טען האב, "הוא שם את כל כספיו וחסכונותיו לטובת ילדיו ובניית בתים עבורם, הכל מתוך הסכמה שבעת זקנה, ילדיו הנתבעים ידאגו לרווחתו ויעזרו לו בהוצאות הכלכלה". במקום זאת, הוא טען, הבנים ונשותיהם "מקללים, מגדפים, ויורקים עליו ופונים אליו במלות גנאי".

אלא שבית המשפט לא השתכנע - לא מטענות הבעלות, לא מטענות הבנייה, ולא מהתיאור הקשה שצייר האב. השופט שדאפנה פתח בקביעה משמעותית: האב כלל אינו רשום כבעלים של המקרקעין. אף שצו קיום הצוואה ניתן עוד ב-2010, המקרקעין נותרו רשומים על שם האב המנוח - הסבא. יתרה מכך, בצוואה עצמה נפלה טעות במספר תעודת הזהות של התובע, מה שמקשה על השלמת הרישום.

• ניצל את הוריו, העביר לעצמו שתי דירות - וכעת ישלם
• האחים חילקו ביניהם דירות - העירייה דרשה כסף
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אבל הבעיה המרכזית של האב היתה עמוקה הרבה יותר: בית המשפט קבע שהרשות להתגורר במקרקעין ניתנה לנתבעים לא על ידי האב, אלא על ידי הסבא המנוח, עוד בחייו. הנתבע השני, הבן הבכור, הציג תצהיר מתנה מהמנוח מ-1998, שלפיו הסבא העביר לו את הזכויות בבית. התובע ניסה לטעון שהתצהיר מזויף, אך עדויות של שני עדים, שאחד מהם עורך דין, הפריכו את הטענה הזו לחלוטין. השופט ציין כי אחד העדים היה "עד ניטראלי שאין לו כל אינטרס במחלוקת", ועדותו היתה "אמינה, ישירה, הגיונית ולא היו בה סתירות כלל וכלל". גם עבור נתבע הראשון נמצא היתר בנייה על שמו, מ-1999 - עוד לפני שמות המנוח. השופט קבע כי "התובע לא יכל לתת את הרשות" לבנו, "שכן במועד זה המנוח היה עדיין בחיים ולתובע לא היו כל זכויות במקרקעין".

ומה לגבי הטענה שהאב הוא זה שבנה את הבתים? גם כאן קרסה גרסת התובע. השופט קבע כי "לא עלה בידיו להוכיח כי עבודות הבנייה של הבתים נעשו על ידו". התובע לא הביא אף עד מטעמו - לא בעלי מקצוע ולא ספקים. מאישור ביטוח לאומי שהוא עצמו צירף עלה שהוא עבד רק תקופות קצרות, ומ-2006 הוא כלל לא מופיע כעובד. "השכל הישר וההיגיון אומר כי מעבודה לא רצופה לא ניתן היה לחסוך כספים אשר יספיקו לבניית כל הבתים", כתב השופט.

הנתבעים, לעומתו, הביאו שורה ארוכה של עדים: קבלן בניין שהעיד שהבנים שילמו לו, ספק חומרי בניין שאישר שהבנים רכשו ממנו את החומרים, ואיש שעזר במימון ואישר שהכספים הגיעו מהבנים. אמנם חלק מהעדים אישרו שגם האב שילם חלק קטן מהעלויות, אך בית המשפט קבע כי "מרבית התשלומים עבור בניית הבתים של שלושת הנתבעים מומנו ושולמו מכספיהם של הנתבעים".

• הותר לפרסום: עומר זיו מואשם בהימור בפולימרקט על "עם כלביא"
• בזק תשלם 75 מיליון שקל בפשרה בייצוגית על טעויות בדוחות בזק בינלאומי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הקרקע הופקעה ב-1954, התביעה הוגשה ב-2024 ונדחתה על הסף

גם טענת ההתנהגות המחפירה נדחתה. האב לא הביא אף עד לתמוך בטענה זו - לא את אשתו, ולא את שאר ילדיו. "אף אחד מילדיו לא בא להעיד ולתמוך בגרסת התובע", ציין השופט, תוך שהוא מזכיר את ההלכה הקיימת לגבי אי-זימון עד רלוונטי.

בשורה התחתונה, השופט קבע כי "עדותו של התובע לא היתה אמינה, נתגלו בה סתירות רבות", בעוד עדויות הנתבעים היו "אמינות, ישרות וישירות". התביעה נדחתה על הסף. למרות הדחייה, בית המשפט בחר שלא לפסוק הוצאות משפט נגד האב, וזאת "על מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, ומתוך תקווה כי הצדדים ישכילו להגיע להסכמות". השופט אף פנה אל הצדדים בקריאה ישירה להגיע לפשרה, "וביתר שאת, כאשר עסקינן בבני משפחה שמתגוררים בבניין אחד, וככל הנראה ימשיכו להתגורר בו גם בעתיד".