רכשה דירה לבנה - ואחרי שהתגרש דרשה את הכסף

בוקר אחד, בשכונת מגורים שקטה בצפון הארץ, ניצבה אשה מבוגרת מול שער ברזל נעול של בית שבעבר ראתה בו השקעה, ואולי גם חלום שיבטיח לבנה התחלה טובה. מהצד השני של השער נמצאה כלתה לשעבר, האם של נכדיה, שחיה עם ילדיה בדירה שנרכשה, כך לטענתה של הסבתא, בכספה שלה. לא היה זה סכסוך רכושי רגיל; זה היה סיפור על אמון משפחתי, כוונות לא מנוסחות, ובסופו - משפט שבו ההיגיון המשפטי גבר על הרגש.

על פי פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, האם (התובעת) טענה כי רכשה מכספה האישי דירה עבור בנה, בזמן שהוא עוד היה סטודנט צעיר, לפני נישואיו. הדירה נרשמה על שמו בלבד, אך היא הבהירה שהדבר נעשה, "משיקולים אישיים ומשפחתיים בלבד". היא אף הציגה הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה כמה חודשים לאחר רכישת הדירה, וכן הוכחות לתשלומים מהחשבון האישי שלה: שלוש המחאות בסכום כולל של כ-192 אלף שקל ששולמו ישירות לכונס הנכסים.

לטענתה, הדירה הראשונה הושכרה לצדדים שלישיים, והיא עצמה היתה זו שגבתה את דמי השכירות. אלא שלאורך השנים, וגם לאחר שבנה התחתן, לא הושבו לה כספי ההלוואה, וגם לא הועברו לה כספי השכירות או החזקה כלשהי. כשבני הזוג (הבן וכלתו לשעבר) מכרו את הדירה ב-2020 תמורת 620 אלף שקל, הם השתמשו בכסף שהתקבל תמורתה לרכישת דירה חדשה, שנרשמה בחלקים שווים על שמם. לאחר הפרידה של בני הזוג, דרשה האם להשיב לה את מלוא התמורה על הדירה, בטענה שהיא שלה - רכוש פרטי מובהק שלא נועד להיות משותף.

הנתבעת (הכלה לשעבר) טענה כי התביעה הוגשה בתיאום מלא עם בנה, במטרה לנשל אותה מזכויותיה בדירת המגורים. היא הדגישה כי עוד לפני הנישואים, התגוררו השניים בדירה הראשונה ושילמו ביחד את החזרי ההלוואות. לדבריה, גם משפחתה שלה סייעה להם כלכלית, הן במתנות כספיות והן בתשלומים ישירים. היא הציגה ראיות לכך ששילמו ביחד את יתרת החובות, נטלו משכנתא חדשה בעת רכישת הדירה השנייה והעבירו הון עצמי - חלקו מחשבון הבנק של הנתבעת.

• ספרית העניקה דירה לעובדת, פיטרה אותה - האם המתנה תבוטל?
• נתן לאחיו קרקע במתנה, התחרט - ותבע אותו

השופטת גלית ביטון מרגלית קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח כי הדירה היתה רכוש פרטי ששייך לה בלבד. לא הסכם ההלוואה שנחתם חודשים לאחר הרכישה, לא המחאות ולא הרישום בלשכת המקרקעין שעמד על שם הבן – הספיקו כדי לשכנע שמדובר בנכס חיצוני למערכת הזוגית. לדברי השופטת בפסק הדין שפורסם, "אין מחלוקת כי מרבית התמורה עבור רכישת הדירה שולמה מהחשבון של התובעת... אך אין בכך די על מנת לרשום זכויות קנייניות. היה על התובעת להראות כוונה משפטית מובהקת לשמור את הנכס כנכס פרטי שלה – אך כזו לא הוכחה". עוד הוסיפה השופטת כי, "הכספים, גם אם מקורם בתובעת, נבלעו ברכוש המשותף של בני הזוג, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. אין אפשרות להפריד ביניהם כיום".

השופטת ציינה גם את ההתנהלות הפסיבית של האם לאורך השנים. היא לא דרשה את כספה במועד, לא רשמה שעבוד חדש על הדירה שנרכשה במקומה, ואף הסכימה לבטל את השעבוד על הדירה הישנה עם מכירתה. כל אלה פעלו לחובתה, ונראו בעיני בית המשפט כשתיקה שמעידה על ויתור, או לכל הפחות - קבלת המצב. השופטת ביטון מרגלית אף מתחה ביקורת על כך ש"שלוש שנים חלפו מאז בוטל השעבוד – ולא נעשה דבר. הנתבעת ובנה חיו בדירה, גידלו את ילדיהם, שילמו הוצאות – ואין זה סביר שהתובעת תתעורר רק עם הסכסוך המשפטי, ותדרוש לפתע את כל הסכום".

בסופו של דבר נדחתה תביעתה של האם, והיא חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 שקל. פסק הדין הזה מציב גבול ברור בין רצון טוב לבין כוונה משפטית מחייבת, ובין מעורבות משפחתית לכלכלת הילדים, לבין מה שבאמת אפשר להוכיח בבית המשפט. "היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי הדירה היתה שלה", כתבה השופטת בהכרעת הדין שלה, והוסיפה כי, "גם אם תרמה כספים, אלו נטמעו בתוך התא המשפחתי – והפכו, פשוטו כמשמעו, למשותפים". במלים אחרות, יש כאן מסר ברור לכל הורה שחושב לסייע לילדיו כלכלית: אם אינכם רוצים שהכסף "ייבלע", דאגו להסכם ברור, בזמן אמת. אחרת גם רכוש "שלכם" עלול להפוך לרכוש "של כולם".

• נתפס במהירות של 190 קמ"ש - אבל זוכה בביהמ"ש
• הודה בסיוע להעלמת חצי מיליון שקל - וירצה עבודות שירות
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

מה הייתה יכולה האם לעשות אחרת כדי לשמור על זכויותיה בדירה?

על פי נימוקי השופטת, היה על האם להבטיח את זכויותיה בצורה משפטית פורמלית: לרשום משכון מייד עם רכישת הדירה, לנסח הסכם ברור עם בנה, ובעיקר להבטיח שהרישום בטאבו יכלול אזכור לבעלותה או לזכויותיה. העובדה שלא עשתה זאת, ואף המתינה שלוש שנים כדי לבטל את המשכון ולתבוע את הכסף - החלישה בסופו של דבר באופן משמעותי את טענותיה.

האם הסכם ההלוואה שנחתם בינה לבין בנה נחשב הסכם תקף?

לא ממש. בית המשפט קבע כי אף שהוצג הסכם הלוואה, שנחתם כמה חודשים לאחר הרכישה, לא היתה בו התחייבות משפטית של הבן לרשום את הדירה על שם האם. ההסכם נתפש כמסמך למראית עין, שלא מומש בפועל. כמו כן, לא ננקטו צעדים אקטיביים לגבות את ההלוואה, והאם לא דרשה תשלומים לאורך השנים.

למה בית המשפט הדגיש שהכספים "נבלעו" בתוך הרכוש המשותף?

המושג "נבלעו" מבטא את הלכת הפסיקה בישראל, שלפיה כשכספים חיצוניים (כמו כסף מהורה) מעורבבים בתוך רכוש משותף - כך לדוגמה ברכישת דירה משותפת לזוג - הם נהפכים לחלק מהרכוש המשותף אם אין כוונה ברורה ומוכחת לשמור עליהם כפרטיים. במקרה זה, האם לא הוכיחה כוונה כזו.

האם יש משמעות לעובדה שהדירה נרכשה לפני הנישואים?

על פניו כן. פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה בכך שנכס שנרכש לפני הנישואים עשוי להיחשב נכס נפרד. ואולם בפועל, כשנעשה בו שימוש זוגי (כמו מגורים משותפים), משולבים בו כספים של שני בני הזוג, או שהוא נמכר ומומר בנכס חדש משותף - המשמעות המקורית של "נכס קודם" נחלשת.

מה התוקף של עזרה כספית מהורים לבני זוג צעירים?

מבחינה משפטית, אם הורה רוצה לשמור על בעלות או זכות חזרה על כספים שהועברו לבן/בת זוג או לשניהם, עליו להבהיר זאת בהסכם כתוב, ולקחת אמצעי ביטחון משפטיים. ללא אלה, בתי המשפט נוטים לראות בעזרה הזו מתנה, ובמקרים רבים היא נבלעת בתא המשפחתי ולא ניתנת להשבה.

במקרה אחר, שהוכרע בפברואר 2024, אם העבירה לבתה וחתנה משק במושב ציפורי. בהמשך נהפכה האם לפושטת רגל. בעקבות כך היא תבעה את המתנה בחזרה. שופט בית המשפט המחוזי בנצרת יוסף בן-חמו קבע כי המתנה תישאר אצל הבת והחתן. אך הוגש ערעור על פסק הדין. את המתנה היא העניקה לבתה וחתנה ב-2004, כשחזקה עברה לידיהם ב-2006. רק ב-2015, כלומר כמעט עשור לאחר שהחזקה נרשמה על שם הבת והחתן, הוגש נגד האם הליך פשיטת רגל. החוק, או ליתר דיוק פקודת פשיטת הרגל, בא למנוע מצב שבו אדם מעניק את נכסיו לילדיו או למשפחתו רגע לפני פשיטת הרגל. כי אז מדובר בהברחת נכסים, כאן המצב נראה הפוך, האם רוצה בחזרה את המתנה. על פי פקודת פשיטת הרגל המקסימום האפשרי מבחינת חזרה אל נכסי פושט הרגל שהעביר מתנות הוא עשר שנים. בהנחה שהמועד המיוחד הוא 2006, טענו התובעים כי לא חלף עשור עד היום בו האם נהפכה לחייבת, אז זה קרה ב-2015. בצד השני טענו כי המתנה הוענקה שנתיים קודם, ואם לא די בכך - חלף מספיק זמן עד שהאם ידעה שהיא נמצאת בחובות. האם סיפרה שהמשק ניתן בתום לב וללא כוונה לבצע הברחת נכסים. יתרה מכך, היא ציינה כי מ-1991 בתה גרה שם והמתנה ניתנה על רקע מות אביה. בפני השופט עלתה, כאמור שאלה מרכזית: מהו המועד הקובע להענקת המתנה.