האם חתמה על העברת הדירה לבנה, ביהמ"ש ביטל

ברחוב שקט בעיר בישראל, בבית ישן עם קירות שידעו ימים יפים יותר, התנהלה במשך שנים דרמה משפחתית טעונה ומסעירה. גיבורת הסיפור, אלמנה כבת 75, מצאה עצמה נאבקת לא רק בבדידותה ובגילה המתקדם, אלא גם, ואולי בעיקר, בילדיה שלה, שאותם גידלה במסירות. הם, לדבריה, השיבו לה בהתנהגות מחפירה ובניצול מכוער של חולשותיה. הסאגה המורכבת הזו, שהתנהלה על גבול הטרגי, קיבלה את סיומה - לפחות במישור המשפטי - בפסק דין דרמטי ומפורט שניתן על ידי השופט עובד אליאס בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. בפסק הדין, שנפרש על פני עשרות עמודים, בוטלה מתנה שהעניקה האשה לבנה - דירת מגוריה, שהועברה אליו ללא תמורה ב-2020. אך מאחורי ההחלטה המשפטית היבשה מסתתר סיפור אנושי כואב, שבמסגרתו המשפחה נהפכה לזירה של מאבקי כוח, סכסוכים, ניצול חולשה ועימותים שהגיעו עד לפתחה של מערכת המשפט - לא פחות מ-13 הליכים משפטיים שונים, כששישה מהם עסקו בצווי הגנה שהאם נאלצה לבקש מפני ילדיה.

"החיים לא האירו פנים לה' מכיוונים רבים ושונים, בלשון המעטה", פתח השופט אליאס את פסק דינו, בבחירה לשונית שחרגה מגבולות השפה המשפטית הקרה. המלים האלה שיקפו את הרקע הקשה של משפחת האשה - אלמנה שבעלה המנוח היה מכור לאלכוהול, שניים מחמשת ילדיה (ק' וי') היו מכורים לסמים קשים, ובנותיה האחרות שבחרו להתרחק ולהשתקע בחו"ל. בית המגורים היה עבורה לא רק קורת גג, אלא אי של יציבות בעשור השביעי לחייה. אלא שבית זה נהפך כאמור לזירה עכורה, שבה ניהלו ילדיה את מאבקיהם הבלתי פוסקים, עד כדי כך שבאחד ההליכים קבע שופט אחר כי המגורים המשותפים, "עלולים להסתיים חלילה ברצח".

ב-14 בספטמבר 2020 עשתה האשה את הצעד שישנה את חייה, או ליתר דיוק יטלטל אותם מטה. היא חתמה על מסמכי העברת זכויות הבית לבנה ללא תמורה, ובכך הפכה אותו לבעלים הבלעדי של הבית. אלא שלדבריה, לא כך היא הבינה את הדברים בזמן אמת. היא חשבה, כך טענה בבית המשפט, שהיא חותמת על צוואה, ולא על מסמך שמעביר בפועל את הרכוש של חייה. לטענתה, "י' הטעה אותה וניצל את חולשתה ומצוקתה". בבית המשפט היא העידה כי חתמה על המסמכים כדי למנוע מהבת ק' לבנות על גג הבית, תוך שהיא משוכנעת שמדובר בצעד זמני בלבד. י', מצדו, טען כי האם הבינה היטב על מה היא חותמת, ואף הביעה בו אמון מיוחד לאור השנים שבהן סעד אותה, בשעה שאחיותיו שהו בחו"ל.

מדובר בעסקת ירושה עתידית במסווה - דבר אסור

השופט אליאס לא נותר אדיש לתמונה העגומה שהתגלתה בפניו. הוא קיבל את גרסת האם והאחות ל', שפירטו כיצד נוצלה האם על ידי ילדיה והובלה לחתום על מסמכים שהיא לא הבינה. השופט לא חסך במלים קשות, וכתב בהכרעת הדין שפורסמה כי, "ל' וי' עשו באם המבוגרת, המוחלשת והשרויה במצוקה כבתוך שלהם, תוך שזו אינה מבינה כלל מעשיה ומוטעית על ידם". הוא ציין כי התרשם שגמירות הדעת של האם היתה חסרה לחלוטין, וכי מדובר במקרה מובהק של עושק, הטעיה והיעדר הבנה בסיסית של מהות העסקה. הוא אף קבע כי מדובר בעסקת ירושה עתידית במסווה - דבר שאסור על פי חוק הירושה.

• העברת נכס לילדים – למה כדאי לבחור בירושה ולא במתנה?
• מה עדיף – להעביר דירה לילדים במתנה או להוריש בצוואה?

מלבד ההטעיה והעושק, השופט הוסיף נדבך כבד נוסף להחלטתו: התנהגותו המחפירה של הבן י'. לדבריו, הבן הקים קיר בבית וחילק אותו לשתי יחידות דיור - הוא התגורר ביחידה הגדולה, בעוד שהאם, ל' ונכדה בן ה-18 הצטופפו בחלק הקטן והחשוך. גרוע מכך, ארון החשמל היה בשליטתו, והוא נהג, כך נטען, לכבות את החשמל באגף של האם ולהותירה בחושך. השופט תיאר את הדברים באופן חריף, וכתב בפסק הדין כי, "לא ניתן היה שלא לראות ולחוש את מצוקתה הרבה של האם... האופן בו הוא פונה אליה רחוק מכיבוד אם כרחוק מזרח ממערב".

פסק הדין חשף עוד שורה של מניפולציות מתוחכמות, כשההסכמות שנעשו בתוך כותלי בית המשפט עצמו ב-2022 - שבהן האם חתמה על ויתור בתביעה נוספת - התבררו גם הן כתוצאה של מצגי שווא, מניפולציות ולחצים מצד ילדיה, בעיקר ל'. השופט קבע כי אף ההסכם הזה חסר תוקף, בהיותו תוצאה של ניצול חולשת האם, וכי הילדים "ממשיכים לנהל על גבה הליכי ירושה בעודה בחיים". המלים נוקבות, חדות ומציגות את התמונה כפי שהיא - סיפור קשה של אם מבוגרת המוקפת בילדים שרואים בה קרקע למאבקי שליטה ונכסים.

פסק הדין הועבר גם למחלקת הרווחה בעירייה

במלים חדות וברורות, הורה השופט על ביטול מלא של העברת הדירה לי', תוך שהוא מדגיש כי, "אין לאפשר האמור. בפני האם הוצגו מצגי שוא. היא לא גמרה דעתה להעביר זכויות". הוא אף הפנה את פסק הדין למחלקת הרווחה בעירייה במקום מגוריהם, כדי שיבחנו כיצד ניתן לסייע לה'. י' מצדו נותר ללא הדירה, אך גם ללא צו הוצאות כספי, מתוך ניסיון, לדבריו של השופט, לאפשר "ניסיון חזרה לשגרה מסוימת של מגורים יחדיו בבית שהזכויות בו ע"ש האם, תוך כיבוד הדדי". אלא שהמציאות שחושף פסק הדין מטילה ספק רב ביכולתם של בני משפחת ה' להגיע לאותה "שגרה".

• האם נזיפה מהבוסית יכולה להיחשב תאונת עבודה?
• כך גנבה המטפלת 90 אלף שקל מקשישה בשיטתיות
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

אם האם חתמה על העברת זכויות במעמד עורך דין, איך ייתכן שבית המשפט קובע שלא הבינה על מה חתמה?

זו בדיוק אחת הסוגיות המורכבות ביותר במקרים של מתנה בין קרובי משפחה. אמנם החתימה נעשתה בפני עורך דין, ואף הושלמה ברישום בלשכת המקרקעין, אך בית המשפט קובע שחתימה פורמלית אינה סוף פסוק. במקרה הזה, נפסק כי החתימה נעשתה תוך ניצול של מצוקה נפשית, בלבול, ואי הבנה מהותית – ולכן אין לה תוקף משפטי מחייב. ההקפדה על "גמירות דעת" במתנות מקרקעין היא מחמירה, בייחוד כשמדובר באדם מבוגר שכל רכושו מונח על כף המאזניים.

מה פשר ההסדר שנעשה ב-2022, שבו האם ויתרה על תביעתה – ואז שבה ותובעת שוב?

ההסדר המשפטי מ-2022 נחתם בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, אך גם לגביו קבע השופט שהוא תולדה של הטעיה ולחצים פסולים. האם, כך עולה מהעדויות, שוכנעה לחתום על הסכם שבו ויתרה על דרישתה לבטל את ההעברה, מתוך מצגי שווא שהציגה בפניה בתה ל'. יתרה מכך, השופט מציין במפורש כי ל' עצמה הודתה שאמרה לאמה דברים שקריים כדי "לשכנע אותה להסכים" להסכם. ההתרשמות הברורה היתה שהאם ממשיכה להיות כלי משחק בידי ילדיה.

כיצד נתפס תשלום של 420 אלף שקל לאחות ק', ולמה הוא נחשב חשוד בעיני בית המשפט?

התשלום שולם מתוך מטרה "לפצות" את ק' על חלקה בנכס, אף שעדיין לא נפטר האדם שממנו עובר הנכס, כלומר האם. השופט זיהה בכך מהלך שמקדים את חלוקת העיזבון עוד במהלך חיי האם - מהלך האסור על פי חוק הירושה תחת ההגדרה של עסקה בירושה עתידית. בנוסף, התשלום נתפש כניסיון "לסגור חשבון" עם אחת האחיות, כדי לפנות את הדרך לשניים מהאחים שיחזיקו בבעלות בפועל – י' ו-ל'. פיצול כזה בין הילדים ללא צוואה תקפה או מוות של המוריש, הוא פסול משפטית ומוסרית כאחד.

האם ניתן להבין מה פסק הדין כיצד נראים חיי היום-יום של ה' בבית?

כן, ולתיאור הזה יש עוצמה מצמררת. השופט מתאר כיצד הבן י' בנה קיר והפך את הבית לשתי יחידות - האחת מרווחת, שלו, והשנייה צפופה וחשוכה, לאם, לבתה ולנכד שלה. מעבר לכך, מתוארת שליטה שלו על מערכת החשמל, הכוללת ניתוקים שרירותיים או התחייבות של האם "לבקש ממנו" להחזיר את החשמל. כל אלה אינם רק תיאורים טכניים, אלא עדות לחיים של חוסר ביטחון, שליטה ותחושת נרדפות עבור ה'.

למה בית המשפט לא נענה לבקשת האם להורות על פינוי הבן י' מהבית?

השופט מדגיש שפינוי כזה מחייב הליך משפטי נפרד. בפסק הדין הזה, התמקד בית המשפט בביטול המתנה והשבת הבעלות לאם. ברגע שהאם תחזיר לרשותה את מלוא הזכויות בנכס, תהיה לה אפשרות להחליט כיצד להמשיך, כולל אם לפנות את הבן באמצעות תביעה חדשה. ההחלטה להשאיר את הדלת הזו פתוחה מעבירה את האחריות - אולי לראשונה - בחזרה לידיה של האם.

האם התנהלות של ילדים כלפי הורה יכולה לבטל מתנה גם אם אין טענה לטעות או עושק?

כן. הפסיקה בישראל מכירה בכך שגם "התנהגות מחפירה" של מקבל מתנה, לאחר קבלתה, עשויה להוות עילה לביטול. כלומר גם אם כל התנאים הפורמליים התקיימו, ההתנהלות אחרי קבלת המתנה - בעיקר כשמדובר ביחס מזלזל, פוגעני, או אלים - יכולה להוביל לביטול חוזה המתנה. פסק הדין הנוכחי מדגים היטב את העיקרון הזה.

האם ההחלטה להעביר את פסק הדין למחלקת הרווחה בעירייה חריגה?

מדובר בצעד חריג - אך לא בלתי שכיח - כשהשופט מזהה אדם במצוקה שאינה רק משפטית אלא גם רגשית, כלכלית או פיזית. כשאדם קשיש מנוצל, מאוים או חי תחת לחצים נפשיים, יש חובה מוסרית וציבורית לערב את שירותי הרווחה. זהו ביטוי נדיר למעורבות מערכת המשפט בגבול שבין הדין האזרחי לבין דיני זכויות האדם.

מה קרה בסופו של דבר לאחות ל', שהיתה שותפה פעילה להטעיית האם – אך גם סייעה בהבאת הסיפור לבית המשפט?

ל' היתה זו שלמעשה פתחה את תיבת פנדורה, אבל לא מתוך מניע מוסרי. ההתרשמות הברורה של השופט היא שהיא פעלה תחילה בשיתוף פעולה עם י', וכשזה סירב בהמשך להעביר לה מחצית מהזכויות שהובטחו לה, היא החלה לפעול נגדו - ובכך הביאה לגילוי התרמית כלפי האם. בשל מעורבותה, קבע השופט כי ניתן היה לשקול לחייב גם אותה בהוצאות משפט, אך נמנע מכך בתקווה ל"ניסיון שיקום משפחתי".

במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע במרץ האחרון במחלוקת סביב העברת הבעלות על דירה במתנה. המקרה עסק במנוחה שהיתה בעלת מספרה בתל אביב והעניקה לעובדת שלה ולבן זוגה דירה במתנה. לאחר פטירתה, טען מנהל העיזבון שלה כי ההעברה חסרת תוקף משפטי, משום שהמנוחה לא הבינה את המשמעות של החתימה על המסמכים. השופט דחה את טענותיו והכיר בזכותם של הנתבעים להחזיק בדירה. המנוחה ניהלה מספרה במשך כ-40 שנה, ונחשבה דמות מוערכת בקרב לקוחותיה ועובדיה. הנתבעת, שעבדה אצלה במשך כ-15 שנה, היתה לא רק עובדת מסורה אלא גם ידידה קרובה. לפי עדויות שנשמעו במהלך הדיון, השתיים חלקו מערכת יחסים חמה במיוחד, והמנוחה ראתה בנתבעת בת משפחה לכל דבר. ב-2018, כשהיתה בת 85, החליטה המנוחה להעביר את בעלות הדירה שלה בדרום תל אביב לנתבעת ולבן זוגה. ב-3 בספטמבר 2018 חתמה המנוחה על מסמכי המתנה בפני עורך דין, והדירה נרשמה על שם הזוג בטאבו כבר באוקטובר של אותה שנה. המנוחה נפטרה ביוני 2022, בגיל 89. לאחר מותה, מונה מנהל עיזבון לפקח על רכושה ולחלקו בין יורשיה החוקיים. כחלק מתפקידו, הוא בחן את העברת הדירה שבוצעה כמה שנים קודם לכן, והחליט לערער על תקפותה בבית המשפט. מנגד, הנתבעים הציגו מסמכים ועדים המוכיחים כי המנוחה היתה כשירה לחלוטין בעת החתימה. הם הדגישו כי ההחלטה להעביר את הדירה היתה חלק ממערכת יחסים ארוכת שנים, שבמהלכה הביעה המנוחה שוב ושוב את רצונה לדאוג להם. הנתבעים ציינו כי המנוחה התייעצה עם עורך דין לפני ההעברה, הבינה היטב את משמעות הצעד ונקטה צעדים פורמליים להשלמתו.