נזילות מים
צילום: קנבה

לא שלחו מכתב - והפסידו פיצויים על רטיבות בדירה

המחוזי בחיפה דחה ערעור של רוכשי דירה בחדרה שביקשו פיצוי מהמוכרים בגין רטיבות חמורה שהתגלתה בנכס.  בית משפט השלום דחה את תביעתם לאחר שקבע כי הרוכשים אינם זכאים לפיצוי מכיוון שלא עמדו בדרישות החוזה, שחייבו אותם להודיע למוכרים על הליקויים שהתגלו באמצעות דואר רשום, והמחוזי הותיחר את ההחלטה על כנה בערעור שהוגש

עוזי גרסטמן | (4)

בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, נדחה ערעורם של רוכשי דירה שביקשו פיצוי מהמוכרים בגין רטיבות חמורה שהתגלתה בנכס. מדובר בערעור שהוגש על פסק דין קודם של בית משפט השלום בחדרה, שקבע כי הרוכשים אינם זכאים לפיצוי מכיוון שלא עמדו בדרישות החוזה, שחייבו אותם להודיע למוכרים על הליקויים שהתגלו באמצעות דואר רשום.


התובעים, בני זוג שרכשו דירה בבניין מגורים שממוקם בחדרה, תמורת 1.358 מיליון שקל, טענו כי זמן קצר לאחר שעברו להתגורר בנכס, הם גילו סימני רטיבות חמורים. לטענתם, הרטיבות נגרמה כתוצאה מחדירת מים מקירות הדירה ומהתקרה, והדבר השפיע באופן משמעותי על איכות חייהם. לדבריהם, כשהגיעו לראות את הדירה לפני הרכישה, לא ניתן היה להבחין בליקוי זה, והם האמינו כי הדירה נמצאת במצב תקין לחלוטין.​


לאחר שגילו את הרטיבות, פנו הרוכשים למוכרים בדרישה לטפל בבעיה, אך לטענתם, הם נתקלו בסירוב. בשל כך, הם החליטו לפנות לערכאות המשפטיות ולתבוע מהמוכרים פיצוי בסכום כולל של 166 אלף שקל בגין עלויות תיקון הנזק, ירידת ערך הדירה ועוגמת נפש.​


הרוכשים לא פעלו בהתאם להוראות החוזה


בית משפט השלום דחה את תביעת הרוכשים, וקבע כי למרות עצם קיומה של הרטיבות בדירה, הרוכשים לא פעלו בהתאם להוראות החוזה. בפסק הדין צוין כי, "החוזה קובע באופן חד-משמעי כי על הקונה להודיע על כל ליקוי בנכס בכתב, באמצעות דואר רשום". במקרה הזה, הרוכשים אמנם פנו למוכרים בעל פה ובאמצעות מסרונים, אך לא שלחו הודעה רשמית כנדרש.


שופטת השלום קרן אניספלד קבעה כי מילוי אחר ההוראות החוזיות אינו עניין פורמלי בלבד, אלא מהותי לשמירה על הזכויות של שני הצדדים. "כאשר קונים חותמים על חוזה, עליהם לעמוד בתנאיו כלשונם, ואין לבית המשפט אפשרות להקל בדרישות ברורות שנקבעו מראש". בהתאם לכך, נדחתה התביעה - והרוכשים חויבו לשלם למוכרים הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הרוכשים לא השלימו עם פסק הדין, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורם, הם טענו כי הדרישה לשליחת הודעה בדואר רשום היא טכנית בלבד ואינה אמורה לפגוע בזכאותם לקבל פיצוי על ליקויים מהותיים שהתגלו בנכס. הם הוסיפו כי המוכרים היו מודעים היטב לבעיה, שכן קיבלו מהם פניות חוזרות ונשנות, ולכן אין הצדקה לדחות את תביעתם על בסיס טענה טכנית. עוד טענו הרוכשים כי בית משפט השלום החמיר איתם יתר על המידה, וכי יש להעדיף את עקרון תום הלב על פני הקפדה דווקנית על פרוצדורות פורמליות.


"הימנעות מדרישות החוזה לא יכולה להקים עילה לפיצוי"


ואולם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מחזק את המסקנות של בית משפט השלום. השופט העמית יצחק כהן ציין כי הדרישה לשליחת הודעה בדואר רשום אינה עניין שולי או טכני, אלא תנאי מהותי שנועד להבטיח שהמוכרים יקבלו הודעה ברורה ומסודרת על הליקויים. "לא ניתן להקל ראש בדרישות החוזה, והימנעות מהן אינה יכולה להקים עילה לפיצוי", נכתב בפסק הדין שפורסם. בית המשפט הוסיף כי אם הרוכשים לא טרחו לפעול לפי דרישות החוזה, הם יכולים לבוא בטענות אך ורק לעצמם. בשל כך, הערעור נדחה, והרוכשים חויבו בתשלום נוסף של 12 אלף שקל לטובת המוכרים, עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

קיראו עוד ב"משפט"


פסק הדין של המחוזי מחדד את החשיבות של עמידה קפדנית בתנאי החוזה, גם כשמדובר בנושאים שנראים טכניים בלבד. הרוכשים של הנכס סברו כי עצם קיומה של רטיבות חמורה מעניק להם אוטומטית את הזכות לפיצוי, אך בית המשפט הבהיר כי "זכויות נובעות מהחוזה, ולא ניתן לדרוש את קיומן תוך הפרה של תנאיו".


המקרה הנ"ל צריך לשמש תמרור אזהרה לכל רוכשי הדירות. עליהם להבין כי לא די בגילוי ליקויים לאחר הרכישה – יש להקפיד על עמידה בכל הוראות שנדרשות על פי החוזה, לרבות אופן הדיווח על הליקויים. המסר העיקרי מפסק הדין ברור: גם כשמתגלים ליקויים משמעותיים בנכס, אם הרוכשים אינם מקפידים על ההוראות החוזיות - הם עלולים לאבד את זכאותם לפיצוי.


במקרה נוסף, אשה רכשה דירת יד שנייה וטענה כי המוכרים הציגו את הדירה במצב טוב ותקין, אך לאחר שנכנסה לגור בה התגלו סדקים, טחב, בעיות רטיבות ובעיות באיטום. היא טענה שהנתבעים הסתירו ממנה את כל הליקויים האלה כשערכו שיפוץ קוסמטי, והטעו אותה לגבי מצב הדירה. בעקבות כך היא הגישה תביעה לבית המשפט. הנתבעים טענו להגנתם שלא ידעו על הליקויים. כלומר, הם לא ידעו ולכן לא סיפרו. לפי חוות הדעת של המומחים שמונו מטעם שני הצדדים, ליקויי הרטיבות, האיטום והסדקים היו קיימים בעת המכירה. "שני המומחים הבהירו כי נזקי הרטיבות שאותרו בדירה – לא נולדו ביום אחד, אלא הם תולדה מצטברת של שנים", כתב שופט בית משפט השלום בחיפה, זיו אריאלי, בהכרעתו. "הנתבעת העידה כי במשך שנים ביצע הנתבע ,1 מדי שנה, עבודות של 'מריחת חומר' על הגג (אם כי התעקשה שלא לכנות זאת עבודות איטום), וכן תיקוני פנים הכוללים עבודות שפכטל וצבע. לאור זאת, אינני מקבל כמהימנה את טענת הנתבעת לפיה לא הייתה מודעת לקיומם של סדקים או לבעיות. הדברים מתחדדים נוכח היקף הליקויים וחומרתם, כעולה מחוות דעת המומחים. המדובר בליקויים בהיקף משמעותי. אני סבור כי הנתבעים ידעו בפועל על ליקויי איטום בגג, סדקים בקירות ובעיות רטיבות, שאם לא כן לא היו פועלים מדי שנה לתיקונם. על ליקויים אלו לא מסרו הנתבעים דבר לתובעת, טרם ביצוע עסקת המכר". הנתבעים טענו   כי אף שלא היו מודעים לליקויים, הם ביצעו טיפולים שנתיים באיטום הגג וטיפלו בסדקים וברטיבות בקירות. בקיצור, כנראה שהם ידעו על הבעיות.

תגובות לכתבה(4):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    צבי 24/03/2025 16:57
    הגב לתגובה זו
    מדוע אינכם מציגים את שמות הצדדים ומספר ההליך
  • 3.
    אנונימי 24/03/2025 16:56
    הגב לתגובה זו
    מדוע אינכם מציגים את שמות הצדדים ומספר ההליך בביהמש
  • 2.
    אנונימי 23/03/2025 23:05
    הגב לתגובה זו
    מקום המשפט שם הרשע...
  • 1.
    אנונימי 22/03/2025 21:24
    הגב לתגובה זו
    לאפשר לאדם שמכר דירה עם ליקויים להתחמק מאחריותו ואף לזכות בתשלום ההוצאות זו עדות ללב ערל של השופטים .הצד הצודק הפסיד בזכות ניסוח של חוזה ובית המשפט עזר לגניבהבושה וחרפה
בני זוג גירושין
צילום: Getty images Israel

פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה

בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר

עוזי גרסטמן |

כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.

לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.

כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.

פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.

רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה

כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.