בשבוע הבא בת הזוג שלי תחגוג יום הולדת. אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים, אבל כל פעם נדהמים מחדש לגלות שזה רק שלושה חודשים ולא הרבה יותר, כי ככה זה מרגיש. איך שהוא קרה, כנראה בגלל שלא הייתי בהרבה מערכות יחסים בחיי, שמעולם לא הייתי בסיטואציה הזאת קודם לכן. כן קרה פעם שיצאתי עם מישהי שלושה שבועות ואז הגיע יום ההולדת שלה, אבל זה הרגיש כמו סתם עוד הזדמנות לצאת למסעדה טובה. וגם די היה ברור שאני לא צריך לעשות מעבר לזה. אבל הפעם היה מאוד ברור שאני צריך, ובעיקר רוצה, לעשות לה משהו.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לדבר איתה על זה, לשאול אותה מה היא רוצה שאני אקנה לה או מה בא לה שנעשה, הרי אנחנו מדברים על הכל, אז מה יותר הגיוני מזה? אבל אז עלתה בי המחשבה שאולי היא תתבייש, או שגרוע מזה, תתבאס עליי שאחרי כל כך הרבה שעות וימים ולילות ביחד אני לא יודע מה היא רוצה. ומה עם אלמנט ההפתעה? אין לו ערך? אז החלטתי שלא אדבר איתה על זה, אבל נשארתי קצת אבוד, גם כי לא היה לי מושג וגם כי המצב הכלכלי שלי לא מאפשר לי יותר מדי. פתאום קלטתי שכשקניתי לה דברים סתם ככה במהלך הקשר בעצם שמתי מקלות בגלגלים לקראת הרגע הזה. כאילו, בדייט הרביעי (מתי מפסיקים לקרוא לפגישה דייט? איפה נגמרת הספירה ומתחיל הקשר?) דיברנו על ספרים שאהבנו ושאלתי אותה אם היא קראה את הספרים של חנוך דאום והיא ענתה שלא, אז למחרת כבר הזמנתי לה את שניהם הביתה.

או למשל שהיינו אצלה בדירה באחד הערבים ובישלנו ארוחת ערב, והיא חצי התנצלה וחצי צחקה בפניי שכשהיא קנתה את המחבת היא לא קנתה מחבת לזוג, ובזמן שהיא חתכה את הבצל היא זרקה לאוויר שהיא חייבת סכין חדשה, אז שלושה ימים אחר כך קניתי לה מחבת וסכין. אלו היו הדברים הקטנים, המתנות הקטנות מלאות המחשבה עליה, ועכשיו מה? אני לא יכול לקנות לה מחבת ליום הולדת.

ניסיתי למצוא פתרונות וחשבתי על חברים שלי ועל מה הם עשו בימי הולדת של בנות הזוג שלהן. אז אחד טס עם בת הזוג שלו לפראג לארבעה ימים, והאחר ניצל את הרגע והציע נישואין, ועוד אחד היה לחוץ בעבודה אז הם נסעו לאיזה יקב בצפון ואז לקחו צימר לעשות שנת צהריים קטנה אחרי כל היין ובערב הלכו למסעדה ואז כבר היו עייפים מדי כדי לחזור באותו ערב אז הם חזרו לצימר ושידרגו לחדר עם ג׳קוזי ונשארו כבר לסוף שבוע. איפה, איפה אני ואיפה לטוס לפראג עכשיו לארבעה ימים? איפה אני ואיפה להציע נישואין? איפה אני ואיפה להשכיב עכשיו שלושת אלפים שקל על סוף שבוע עם יקב, מסעדות, שנצ״ים וצימר עם ג׳קוזי? אמרתי להם תודה והמשכתי לשכב על הספה ולנסות לקושש פתרונות.

ניסיתי לחשוב עליה. על מה ישמח אותה. הרי יום הולדת לא אמור להיות איזה מפגן עושר, זה אמור להיות מפגן אהבה. אבל אני כל היום אומר לה שאני אוהב אותה וכותב לה מכתבים ומה לא, אז מה, לא צריך להיות משהו מיוחד ביום הזה? ואולי, בעצם, אנשים עושים כזה טראראם מימי הולדת כי הם לא יודעים להביע רגש בצורה אחרת? אולי חסימות רגשית זה דבר יקר?! ניסיתי להבין איך היא בכלל מתייחסת ליום הזה, כאילו, זה מעניין אותה בכלל? זה חשוב לה? אז שאלתי אותה אם יש לה איזה תכניות לחגוג עם המשפחה, והיא ענתה שלא. מה לא, שאלתי. והיא ענתה שאצלה בבית לא חוגגים ימי הולדת, ושזה נראה לה מטופש לגמרי. כאילו, גם ככה הם עושים ביחד כל ארוחת שישי, אז פשוט על הדרך ירימו לה לחיים ויאחלו לה מזל טוב אבל לא יותר מזה. ושהיא בכלל לא אוהבת את זה.

היא סיפרה ששנה שעברה כשחברה טובה קנתה לה בושם ושמלה ולקחה אותה למסעדה היא בתוך תוכה קצת כעסה עליה. כלומר, לא באמת כעסה, אבל היא הרגישה שהחברה מצפה לאיזו השתוללות משמחה שלה ואז היא הרגישה שלא משנה כמה תודה היא אמרה לה היא הרגישה שהיא מאכזבת אותה בתגובה שלה. הבנתי אותה. תמיד חשדתי באנשים שלא אוהבים לחגוג ימי הולדת שיש להם איזו טראומה. שהמשפחה זרקה עליהם. שעשו להם הקיץ של אביה או משהו. אבל פתאום כשדיברתי איתה, האמנתי לה. היא באמת לא רואה את זה כמשהו מיוחד. אז אולי באמת לא צריך לעשות מזה עניין? אולי לצאת לאכול משהו ולהרים לה לחיים ולאחל לה מזל טוב זה מספיק? לא יודע. לא יודיייע. לרגע פחדתי שהיא מאלה שמנמיכים ציפיות, שהודפים תשומת לב, אבל בתוך תוכם דווקא כן ישמחו לאיזו חגיגה לא צפויה. אז החלטתי ש - אוקי, אם גם ככה היא לא מחפשת משהו מיוחד ולי גם ככה אין כסף, אז אני פשוט אקנה לה זוג עגילים יפה ונצא לאכול.

כן. משהו פשוט. לא מתאמץ. לא בומבסטי. אבל איפה קונים דברים כאלה? מיד שלחתי הודעה לאחותי הגדולה ומיד היא שלחה לי שלושה לינקים לתכשיטים יפיפיים ולא יקרים. נסעתי לחנות ברמת גן וקניתי אותם. זה היה יום רביעי ויום ההולדת שלה כמה ימים לאחר מכן. הכנסתי את הקופסאות לתיק והרגשתי שאני נושא את משקל העולם על הגב שלי. לא הייתי מסוגל להתמודד עם המחשבה שהם יאבדו לי, ולא יכולתי להתאפק ולהתנהג רגיל לידה עד אז. אני כזה לא קול כמו שאני חושב שאני. אז נסעתי אליה הביתה, היא בדיוק חזרה מהעבודה.

עלינו למעלה, היא נכנסה להשתין ואני הוצאתי מהר את השקיות מהתיק וכשהיא יצאה עמדתי שם כמו אדיוט ואמרתי לה שקניתי לה מתנה ליום הולדת. היא הסמיקה קצת, לקחה את הקופסא, שמה אותה על השולחן מבלי שהסתכלה פנימה וחיבקה אותי חזק. לא ייאמן, הייתי יכול לסגור את זה עם מחבת...

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים