המרקסיזם קבע כי המעמד קובע את המודעות, כלומר תפיסת עולמך נקבעת לפי מעמדך בסולם הכלכלי-חברתי. מסיבה זו באתי בעניין רב לעימות שנערך בבית ציוני אמריקה בתל-אביב בין ד"ר ירון ברוק, ישראלי לשעבר שמנהל בארצות הברית את מכון איין ראנד, לבין פרופ' יוסי יונה מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ופעיל חברתי.

שני האישים באו לייצג את התפיסות המנוגדות בין קפיטליזם צרוף לסוציאליזם. אני חייבת לומר כי הערב הזה שהתקיים בפני אולם גדוש בצעירים שבאו עם תפיסותיהם המקובעות מראש היה מרתק והוא ממשיך להעסיק אותי זה ימים.

דווקא אמירה של צעירה מהקהל בסוף הערב היא זו שהרשימה אותי יותר מכל תפיסה מוקדמת שיש לי בסוגייה. הצעירה אמרה "באתי מהסולם החברתי הנמוך ביותר.לא היה בבית לא לחם ולא מים, פילסתי את דרכי במאמץ רב והגעתי לעמדה בכירה בזכות המאמץ ובזכות הכישורים שלי. ועתה כל חודש המדינה שלא הייתה שותפה לתסכולי ולמאבקי מכניסה את ידה לכיסי ומציאה משם 8,000 שקל לחודש. לדעתי זה אבסורד".

ד"ר ברוק נענע בראשו ואמר: "זו בדיוק דעתי". דעתו היא שהמדינה אינה צריכה להתערב בחיי אזרחיה למעט בתחומי הביטחון והמשפט ומעבר לכך כל אחד צריך לחיות בחופש מוחלט על פי כישוריו, יוזמותיו, ויכולותיו והשוק כבר יאזן את עצמו, כי כאשר היזם רוצה למקסם את רווחיו הוא חייב להיות הטוב ביותר בתחומו, בין שבחינוך, בין שברפואה ובין שבתעשייה, וכך יעניק את השירותים הטובים ביותר, שבסופו של דבר יקדמו את כלל החברה. לדעתו בני האדם לא נולדו שווים ושוויים נקבע על פי הדרישה למוצרים שהם יכולים לייצר.

ד"ר ברוק שואל את השאלה המרכזית: "של מי החיים האלה לעזאזל", ומשיב: "שלי. אני אחראי לחיי. בעבר הייתי נאמן לשבט, למלך, לכנסייה. אולם במאה ה-18 החלה המהפכה הפילוסופית שהציבה את הפרט במרכז. לא עוד". לדבריו העוני יטופל באמצעות צדקה, שניתנת בנדיבות כאשר האדם מרגיש כי המדינה אינה גוזלת באמצעות המסים מחצית מהכנסותיו.

הכוהנת הגדולה של תפיסה זו היא הסופרת-פילוסופית איין רנד (שספריה שהתפרסמו בעברית לפני חמישים שנה תורגמו לאחרונה שוב), הטוענת כי החובה המוסרית של הפרט היא קודם כל כלפי עצמו, לחיות חיים מאושרים ומלאים ובלבד שלא ישתמש בכוח ובמרמה כלפי הזולת.

עד כאן התיאוריה של הקפיטליזם הצרוף שאינו מצליח להמריא - לדעת ד"ר ברוק משום שהוא עדיין כבול בכבלי הבירוקרטיה, כלומר הרגולטור. עד כדי כך שהיום הממשל האמריקאי מתערב בצורת התזונה של הפרטים (כדי למנוע השמנה) וקובע את תצרוכת הסוכר והשומן המותרת לאדם.

פרופ' יוסי יונה סבור כי הכישלון של הקפיטליזם נובע ממקור אחר - כשל אינהרנטי בשיטה. לדבריו, האדם חי בקהילה וכך הוא אחראי לא רק לעצמו ולאושרו אלא חלק ממהותו הוא הדאגה למשפחה, לקהילה, לטריטוריה שבה הוא חי, בעלת העבר ההיסטורי המשותף, השפה והתרבות. לדבריו יחסי הגומלין אינם שויוניים ועל כן ללא הגנת המדינה החזק יאכל את החלש. משמע דרוויניזם טהור.

הוא הוסיף כי הסוציאל-דמוקרטיה היא פרגמטית ומציעה תמהיל - מעין דרך אמצע. כאשר המיליון העליון מחזיק מחצית מהעושר ובמרב האינפורמציה דרך קשרים, האיזון צריך להיווצר בעזרת המדינה וחלוקת העושר באמצעות המיסוי לצורכי הכלל.

לדעת פרופ' יונה יצירת שוויון הזדמנויות אינה שבירת רגליים של הקפיטליסטים היזמים כהגדרת ד"ר ברוק, אלא יצירת מצע שיבטיח פריחה גם לבני עניים, ורצונותיהם להתקדם לא יסוכלו. לדעתו צריך להבטיח זכויות חברתיות בסיסיות לאזרחים וחופש הפרט הוא רק אחד מהם.

ובינינו מי שקרא את הספר "ברונים ושודדים" בשנות השישים על המשפחות האמריקאיות בעלות ההון שעבר בירושה מדור לדור, יודע שההון ההוא מקורו בכוח ובפשע.

מי שעוקב בארץ אחרי שכר הבכירים ואחרי פערי השכר העצומים יודע שהשמיים הם הגבול, אין ריסון עצמי ואין כל זיקה בין הישגים אמיתיים לתגמול.

יתרה מכך - מי קבע שאדם שעושה את הונו מניהול בנק שעיקר הכנסותיו הוא מעמלות של הציבור השבוי, שווה יותר מרופא מציל חיים, ממורה מעצב חיים, או מאחרונת המנקות של סניפי הבנק שמבטיחה סביבת עבודה ראויה?

כאמור, משחק הכוחות נקבע על פי קשרים בצמרת - אינפורמציה שעוברת למועטים, ואנו מכנים 'קשרי הון שלטון'. ההון בעצם מחזיק את השלטון באמצעות שדולותיו, המשפיעות על אמצעי החקיקה וקובעי המדיניות. כלומר, הקפיטליזם המעשי שולט בכוח בכל זרועות השלטון ובכללן בכוחות הביטחון. ולשיטתם, מדוע בעצם שגם המשטרה לא תופרט? מכיוון שההון צריך את הביטחון שלו ועדיף על חשבון הציבור מאשר על חשבון המשאבים הפרטיים של בעלי ההון. ולכן הם סבורים כי רק הביטחון והמשפט צריכים להיות לא מופרטים. (גם כך מערכות המשפט חסומות בפני העניים, בשל העלות הגבוהה של מיצוי הדין - י"ק)

לדברי פרופ' יונה, הקפיטליזם כיום הוא גזל וצריך לשים סייגים לקפיטליזם החזירי.

בניגוד לתיאוריה הקפיטליסטית האוטופית שנוסחה בספרי איין ראנד, הצורך בהגנה על החלשים עולה מכלי התקשורת מדי יום ביומו.

המקרה החמור ביותר הוא סיפורה של קטרין הלפרין המנוחה שריכזה את ענף התיירות של טבריה, תחילה כפרילנסרית ולאחר מכן כעובדת קבלן וזאת במקום שיהיה לה תקן קבוע של העירייה ושיוענק לה פרס המצוינות.

היא הייתה מוכשרת, יזמית, לפי הגדרת ד"ר ברוק, ולמרות זאת השיטה שחקה אותה והפכה אותה לפיון חסר זכויות על לוח השחמט של החיים. כשפוטרה בידי חברת כוח האדם שאליה סופחה, שנים לפני מועד יציאתה לפנסיה, בגד בה לבה, או שמא לבה הנאמן לעיר טבריה לא עמד בגודל הבגידה של הקהילה שאליה השתייכה ושאותה שירתה, קהילה שלא מצאה דרך לתגמלה כראוי.

בניגוד לדברי ד"ר ברוק, היזם אינו מוציא לפועל לבדו את המצאתו, את חידושו, את פרי רוחו. שותפים לו רבים ומן הראוי שיהיה להם חלק נכבד בקניינו. סגירת מפעל בגלל שהקרקע שווה יותר לבעלים מאשר הסחורות המיוצרות בו וזריקת העובדים לכלבים, שתרמו מיכולותיהם במשך עשרות שנים מבלי שעתידם הסוציאלי יובטח, מהווה פעולה כוחנית, גם לפי הגדרתו של ד"ר ברוק, אבל היא עומדת במבחן של השאת הרווח לטובת היזם.

כך קרה לאחרונה במפעל השמן 'יצהר' ל-115 עובדים שהשקיעו במקום את מאמציהם, יכולותיהם והתמדתם במשך עשרות שנים ועתה, בגיל חמישים, פוטרו. הרוכשת הפוטנציאלית של המפעל העוסקת במחזור ברזל לא תקיים את המפעל, כך סבורים העובדים, בשל רצונה להשיא את רווחיה ממכירת הברזל המצוי בשפע בשטח המפעל.

הכותבת היא עורכת נטו+