דחיית תובענה לפסק דין הצהרתי בהיותה ניסיון לעקיפת החקיקה הרלוונטית

תקציר ה"פ 41886/12 יוסף חי גנון נ' רשות המסים

בית משפט השלום בירושלים דחה תובענה לפסק דין הצהרתי, שבמסגרתו יוצהר כי סך של 222,857 ש"ח אשר בגינו שילם המבקש מס הכנסה ומס ערך מוסף, אך לא נגבה, יוכר כ"חוב אבוד" שלא ניתן לגבותו. בית המשפט חזר על ההלכה שלפיה קביעת חבותו של אדם למס, כולל החלטה בכל שאלה הכרוכה בקביעת החבות והיקפה, חייב להתברר בדרך המיוחדת שיועדה לה על ידי המחוקק, כלומר הליכי ההשגה והערעור על פי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") וחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"). זאת ועוד, לא ניתן לתקוף את הסכם השומה שחתם המבקש עם רשות המסים (מס הכנסה), אשר בגדרו נקבע כי טרם בשלו התנאים להכרה בחובות כחובות אבודים לשנת המס 2010 בהגשת תביעה לסעד הצהרתי, אלא רק במסגרת ההליכים המיוחדים שיוחדו לכך במסגרת חקיקת דיני המסים. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים המבקש הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה שבה הוא עתר לפסק דין הצהרתי, אשר בו יוצהר כי סך של 222,857 ש"ח שבגינו שילם מס הכנסה ומס ערך מוסף, אך לא נגבה - יוכר כ"חוב אבוד" שלא ניתן לגבותו. המבקש הוא עוסק מורשה בתחום מכירת פרטי הלבשה. לטענתו, במסגרת עסקיו סיפק סחורה לשני עסקים בסך כולל של 222,857 ש"ח, הנפיק חשבונות ושילם מס הכנסה ומע"מ, אך לא יכול היה לגבות את התמורה בעבור הסחורה. המבקש טוען כי לא צלחו ניסיונות פנייה אל בעלי אותם עסקים לפריעת חובותיהם, וכי לנוכח הליכי הפירוק והכינוס שננקטו נגד אותם עסקים אף אין כל טעם בניסיון לגבות את החובות שנוצרו באמצעות ההוצאה לפועל. לפיכך חובותיהם של העסקים האמורים כלפיו הם בגדר חובות אבודים שאותם לא יוכל עוד לגבות, ולכן כאמור עתר לפסק דין הצהרתי שכך יצהיר. כך לטענתו יוכל לקבל מרשויות המס החזר של תשלומי מס הכנסה ומע"מ בעבור חובות אלו. יצוין כי עובר להגשת התובענה, ביום 7.9.2011 הסכים המבקש לכך שהחוב הנדון לא יוכר כחוב אבוד בשנת המס 2010, ובהתאם לכך נחתם הסכם שומה על פי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה. לעומת זאת, המבקש לא פנה לרשויות מע"מ בעניין הכרה בחוב הנדון בתור חוב אבוד (וזאת להבדיל מחוב אחר, שבנוגע אליו פנה לרשויות ביום 10.10.2011). לטענת המשיבה יש לדחות את התביעה על הסף, מהטעם שהמבקש לא יכול היה לעתור לסעד המבוקש במסגרת ההליך הנדון. זאת מאחר שבמסגרת חוקי המס הרלוונטיים נקבעו הליכים ייחודיים לשם כך, ואין לעקוף הליכים אלו באמצעות התביעה הנדונה. דיון דינה של התביעה להידחות על הסף מהטעמים שעליהם עמדה המשיבה, אשר עיקרם כי תביעה לסעד הצהרתי דוגמת זו שהגיש המבקש - אינה אלא ניסיון לעקוף הליכים ייחודיים שנקבעו בחוקי המס הרלוונטיים (הפקודה וחוק מע"מ). לגופו של עניין, סעיף 17(4) לפקודה קובע כי חוב מסוים יוכר לנושה כהוצאה לצורכי מס, אם הוכיח הנושה לפקיד השומה שהחוב הרלוונטי הפך להיות חוב אבוד באותה שנת מס. תנאי לניכוי "חובות רעים" כהוצאה הוא שהנישום הוכיח "להנחת דעתו של פקיד השומה, שהחובות נעשו רעים בשנת המס". המבקש לא הראה שאמנם פנה אל רשויות מס הכנסה והוכיח כי ניסה לגבות את החובות הנדונים, ואף לא הראה כי פנה בפנייה דומה אל רשויות מע"מ. את טענותיו באשר לניסיונות לגביית החובות וחוסר יכולתו לגבותם, טען ופירט לראשונה במסגרת התובענה הנדונה. המבקש אינו יכול להחליף את הפנייה אל רשויות מס הכנסה בהגשת המרצת הפתיחה הנדונה. נוסף על כך וכאמור, ביום 7.9.2011 הסכים המבקש עם רשויות מס הכנסה כי טרם הוכחו ניסיונות גבייה של החובות, ולפיכך טרם בשלו התנאים להכרה בהם כחובות אבודים לשנת המס 2010. בנסיבות אלו, הדרך היחידה שבה יכול המבקש לנקוט כדי לדון מחדש באותן הסכמות היא זו הקבועה בסיף 147(א)(1) בפקודה, שעניינה "סמכות המנהל לעיין ולתקן", הקובעת את הדרך ואת המועדים לכך. דרך זו היא דרך ייחודית שנקבעה בחוק כדי לדון מחדש בשומה שנקבעה בהסכם, ולא ניתן לעקוף דרך זו בהגשת תביעה לסעד הצהרתי כמו זו הנדונה. בפסיקה נקבע לא אחת כי "קביעת חבותו של אדם למס, כולל החלטה בכל שאלה הכרוכה בקביעת החבות והיקפה, חייב להתברר בדרך המיוחדת שיועדה לה על ידי המחוקק". בחירה בדרך אחרת מזו שנקבעה בחקיקת המסים אינה אפשרית, שכן קיום ההליך בדרך שהותוותה בחוקי המס אינה דרך חלופית או יעילה יותר, אלא הדרך האפשרית היחידה. משקבע המחוקק הליכים ייחודיים בחוקי המס הרלוונטיים להכרה בחובות אבודים או לדיון מחדש בשומה שנקבעה לנישום, הרי זו הדרך היחידה שבה אפשר לברר את טענותיו של הנישום. מכאן שדינה של התובענה לפסק דין הצהרתי אשר הגיש המבקש להידחות על הסף, בהיותה בגדר ניסיון לעקיפת ההליכים שנקבעו בחוקי המס הרלוונטיים. תוצאה הבקשה נדחתה. בבית משפט השלום בירושלים לפני כב' השופטת תמר בר אשר צבן ניתן ב-22.5.2012