במציאות הישראלית, אין כמעט כל אפשרות להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות בדיון "מעמיק" בכנסת, מאחר שכל דיון מסתיים בסחבת ארוכה, בדרישות לפיצוי סקטורים שונים במשק, או בקבורה עמוקה באחת מוועדות המישנה. חוק ההסדרים הוא כמעט הפתרון היחיד שיש כיום בידי הממשלה כדי לעקוף את חברי הכנסת.

טיוטת חוק ההסדרים שהוגשה בימים האחרונים לאישור הכנסת, יחד עם הצעת תקציב המדינה לשנתיים הקרובות, עוררה מיד עם פרסומה תגובות נזעמות של כל "אבירי הדמוקרטיה" בישראל. פוליטיקאים, משפטנים, פרשנים כלכליים ונציגי עמותות חברתיות, מיהרו לתקוף מעל כל במה אפשרית את כוונת האוצר לבצע באמצעות חוק ההסדרים שורה ארוכה של רפורמות במשק ושל תיקוני חקיקה, מבלי לקיים עליהם דיון רציני בכנסת ובוועדותיה.

האמת שונה לחלוטין. כמעט כל נושא כלכלי רציני שמגיע לדיון בכנסת, הופך לזירת התגוששות בין המפלגות, למקום התקהלות של לוביסטים שבאים לייצג קבוצות אינטרסנטים ובעלי ממון, ולתחרות בין חברי הכנסת מי משיג לסקטור שלו טובות הנאה גדולות יותר בתמורה לתמיכתו בחוק.

במהלך השנים הפכו הדיונים הכלכליים בכנסת, לתהליך שבו חברי כנסת מסיעות שונות מנסים להשיג לציבור הבוחרים שלהם, טובות הנאה כלכליות בתמורה לתמיכתם ברפורמות. התוצאות לא איחרו לבוא: במקום להקצות את משאבי המדינה לנושאי חינוך, בריאות, רווחה, כבישים ובטחון פנים שמשוועים לתוספות תקציב, הוזרמו עוד ועוד כספים לישיבות ולחינוך החרדי, להתנחלויות ולכבישים ביהודה ושומרון, ולשורה ארוכה מאד של קבוצות סקטוריאליות אחרות.

חוק ההסדרים הופעל לראשונה ב-1985, כאשר ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ושר האוצר שלו יצחק מודעי, הכינו את "התוכנית לייצוב המשק". התוכנית שבאה לבלום את האינפלציה הדוהרת שאיימה למוטט את הכלכלה הישראלית, כללה שורה של צעדים חריפים ובכללם הקפאה בו-זמנית של כל השכר במשק, של כל המחירים ושל שער הדולר. כדי לקצר את הליכי אישור התוכנית, ולמנוע דיונים מייגעים בכל התקנות והחוקים שהיה צריך לשנות או להקפיא לקראת הפעלת התוכנית, הוחלט לכלול בחוק אחד את כל התיקונים שנדרשו.

מאז ועד היום, שרי האוצר הרחיבו את מסגרת חוק ההסדרים, והם כוללים בו נושאים רבים שקשה לאוצר להעביר במהלך רגיל של דיונים בכנסת. החל מהצעות לרפורמות כלכליות, דרך ביטול או דחיית כניסתם לתוקף של חוקים שעברו בכנסת למרות התנגדות האוצר, ועד נושאים כלליים שאינם קשורים ישירות לתקציב. לדוגמא: הענקת רשיון למפעיל סלולרי נוסף במשק, מיזוג בין הטלויזיה החינוכית לבין רשות השידור, הפרטה מואצת של המעונות לבעלי מוגבלויות, או הקמת קופת חולים נוספת.

האם ישנה הצדקה להרחבה כה ניכרת בנושאים שנכללים בטיוטת חוק ההסדרים שהוגשה בימים אלה לעיונם של חברי הכנסת?

ניקח לדוגמא את נושא הקמת בית החולים הגדול שמתוכנן באשדוד. הכנסת החליטה לפני מספר שנים, למרות התנגדות האוצר, לחייב את הממשלה להקים את בית החולים. זאת בעקבות מסע לחצים כבד שהופעל על חברי הכנסת על ידי לוביסטים מקצועיים שנשכרו בידי גורמים אינטרסנטיים. חברי הכנסת, שלא רצו להרגיז בוחרים פוטנציאליים בעיר גדולה כמו אשדוד, אישרו את הקמת בית החולים, מבלי שנערך כל דיון באלטרנטיבות אחרות, ומבלי שאיש דן בשאלה האם זוהי ההוצאה העדיפה ביותר כיום במערכת הבריאות. ייתכן שמבחינת התועלת לציבור עדיף להקים את בית החולים בעיר אחרת. יתכן שבמקום הקמת בית החולים באשדוד, עדיף לשפר את מערך האישפוז בבתי החולים הקיימים. אין ספק שהדרך היחידה שנותרה בידי הממשלה לבלום את הוצאת הכספים הגדולה, עד שתיערך בדיקה כלכלית מעמיקה בנושא, היא באמצעות חוק ההסדרים שמדי שנה דוחה את יישום החלטת הכנסת.

האם התהליך שבו הממשלה עוצרת במסגרת חוק ההסדרים את הקמת בית החולים הוא דמוקרטי? בוודאי שכן! מי שמאשר את הדחיה בהקמת בית החולים הם חברי הכנסת שמצביעים בעד חוק ההסדרים. במילים פשוטות: חברי הכנסת אישרו את הקמת בית החולים מבלי שנערך על כך דיון מקצועי מעמיק, ומבלי שנבדקו כל האלטרנטיבות האחרות, ואותם חברי כנסת, מאשרים במסגרת חוק ההסדרים את דחיית הקמת בית החולים, שוב מבלי שמתקיים על כך דיון מקצועי מעמיק.

למרבה הצער, במציאות הישראלית, אין כמעט כל אפשרות להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות בדיון "מעמיק" בכנסת, מאחר שכל דיון מסתיים בסחבת ארוכה, בדרישות לפיצוי סקטורים שונים במשק, או בקבורה עמוקה באחת מוועדות המישנה. מצד שני, חברי הכנסת מצליחים להעביר ברוב קטן ומקרי עשרות חוקים שעולים לקופת המדינה כסף רב. חוק ההסדרים הוא כמעט הפתרון היחיד שיש כיום בידי הממשלה כדי לעקוף את חברי הכנסת.

מאת: ד"ר גלי אינגבר, מומחית לחשבונאות ומימון, מרצה בבית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.