בין פנטזיה ירוקה למציאות בוערת: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לסגור את בז"ן?

דו"ח מבקר המדינה האחרון על משק האנרגיה אינו רק מסמך ביקורת טכני. הוא קריאת השכמה מהדהדת לכל מי שתכנן את עתיד האנרגיה של ישראל בתוך מציאות פנטזיונרית כאילו שהיינו שווייץ. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר מציב תמרור אזהרה בוהק לממשלת ישראל: ההחלטה על סגירת בז"ן (החלטה 1231) חייבת לעבור בחינה מחודשת, ויפה שעה אחת קודם.

ישראל היא מדינת אי אנרגטית. בניגוד לאירופה, אין לנו רשתות חשמל חוצות גבולות או צנרת גיבוי ממדינות שכנות. הדו"ח חושף כי למרות התלות הגוברת בגז הטבעי, לישראל אין מאגר לאחסון גז טבעי או כניסות יבוא מספיקות של גז נוזלי. במצב שכזה, הייצור המקומי של תזקיקים בבז"ן הוא עמוד השדרה של הרציפות התפקודית.

אירועי מבצע עם כלביא ביוני 2025 הוכיחו זאת בדרך הקשה. המתקפה שהובילה להדממת חלק ממתקני בז"ן הראתה עד כמה המשק פגיע כשמתקן אסטרטגי נפגע. אך היא גם המחישה את הצד השני של המטבע: ללא יכולת הזיקוק המקומית, נשענת המדינה על יבוא ימי שעלול להשתבש כליל בעת חירום. המבקר קובע כי סגירת בז"ן תגדיל את התלות ביבוא גפ"מ (גז בישול) דרך יבואן יחיד שיספק כ-80% מהצריכה - סיכון אסטרטגי חסר אחריות. אסור לשכוח ששלושה עובדים קיפחו את חייהם לטובת שמירה על הרציפות התפקודית והאנרגטית של המשק הישראלי בעיצומו של המבצע.

הניסיון של גורמים מקומיים לקדם סילוק מהיר של מתחם בז"ן, ביחד עם קומפלס החברות והמפעלים הסמוכים כמו כרמל אולפינים ודשנים, מתמקד לעתים קרובות מדי בנראות האסתטית ובצרימה הנופית למתבונן מהכרמל. ואולם המפרץ הוא אקו-סיסטם תעשייתי משולב שבו כל חוליה תלויה בשנייה. סגירה של מפעל אחד ללא הבנת השלכות הרוחב על התעשיות הנלוות היא צעד פופוליסטי שמתעלם מהמציאות. המפעלים האלה הם ספקי חומרי גלם קריטיים לתעשייה, לחקלאות ולביטחון. פירוק המערך הזה רק כדי "לנקות את העין", ומבלי להציע פתרונות אסטרטגיים חלופיים, יביא לאובדן של עצמאות תעשייתית שיהיה קשה מאוד לשחזר.

כאן נכנס לתמונה המושג "מעבר הוגן" (Just Transition). זו מתודולוגיה הדורשת לראות את כל השותפים - מהממשלה ועד לאחרון העובדים - כחלק מפתרון משותף. מעבר הוגן מחייב השקעה בהכשרות והשמות לעובדים בסיכון, ובחינה כוללת של האקוסיסטם - בטחוני ואנרגטי, תעסוקתי ובריאותי.

אי אפשר לדבר על עתיד המפרץ מבלי להתייחס בכובד ראש להיבט הסביבתי, אך עלינו לשאול מהו המחיר הסביבתי והבטיחותי האמיתי של חוסר מוכנות. דו"ח המבקר חושף כי היעדר חקיקה מסודרת וסמכויות פיקוח מקשה על משרד האנרגיה לוודא כי מתקני האנרגיה ערוכים כראוי. יש כאן פרדוקס אסטרטגי: החלטה 1231 לסגירת בז"ן לא בחנה לעומק את ההשפעה על תפקודן של תשתיות אנרגיה חלופיות. ללא ייצור מקומי מפוקח ומתקדם, המדינה תיאלץ להסתמך על שינוע ימי מסיבי של דלקים בנמלים פגיעים - צעד שמייצר טביעת רגל סביבתית וביטחונית מסוכנת לא פחות. הדרך הנכונה אינה ניקוי העין על ידי העברת הבעיה לים, אלא השקעה בשדרוג טכנולוגי והפיכת המפעלים הקיימים למתקני אנרגיה נקייה ובטוחה, כחלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי.

עלינו לבחון חלופה לגישה הבינארית של סגירה או זיהום. במקום פשוט למחוק תשתיות, יש לבחון את שיפור המפעלים והפיכתם למרכז של אנרגיה ירוקה ותעשייה נקייה. הסבה שכזו תאפשר לשמר את העצמאות האנרגטית ואת התשתית התפעולית, תוך עמידה ביעדים סביבתיים ושימור הביטחון התעסוקתי של אלפי משפחות בצפון הארץ. אמנם מדובר על כ-3,000 עובדים במעגל הראשון והישיר של התעסוקה במפרץ, אבל ההשלכות הן רחבות הרבה יותר וכוללות כ-25 אלף עובדים - מובילים, עובדים בינוי ותחזוקה, קבלני משנה וספקים שנותנים מענה לתעשייה הפטרוכימית.

היערכות לחירום תלויה במוכנות בשגרה. נכון להיום, חסרה לישראל חקיקה מסודרת למשק הדלק בחירום ואין הסכמות על רמת המלאים הנדרשת. במקום לרוץ לסגור את בז"ן ומפעלי המפרץ עד 2029 על בסיס הנחות עבר, על הממשלה לבצע חישוב מסלול מחדש. עלינו לגבש אסטרטגיה המאזנת בין עצמאות אנרגטית, מעבר הוגן לעובדים ושמירה על הסביבה. ביטחון אנרגטי אינו עניין של אסתטיקה - זהו תנאי להישרדותנו ביום פקודה.

הכותב הוא סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות

• בזן עם רבעון חזק בזיקוק, חלש בפולימורים; המניה מתקשה להמשיך את הראלי
• בזן מסכמת את 2025: זינוק ברווחי הרבעון לצד ירידה בסיכום השנתי