ביום המסחר האחרון של השבוע בת"א קיבל המושג פחד משמעות חדשה, מוחשית כזאת וניתנת למישוש. אפילו מי שניסה להתעלם מהתהפכות בטנו ולהפעיל את הראש לא הצליח להתחמק מהפאניקה שחדרה לעצמותיו דרך כל אחד מחמשת החושים. תחושת האבדון שאחזה בכל מי שעקב אחר הנעשה פשוט גירתה את האצבע המורה, וזו הלכה לה בעצמה אל עבר הלחצן השמאלי של העכבר כדי למכור הכל ועכשיו, בכל מחיר, כי די מספיק, אי אפשר יותר לסבול וגם ככה מחר לא יישאר יותר כלום בתיק ההשקעות, אז בוא נציל את מה שנשאר.

שוק ההון מתיימר לגלם את הציפיות הריאליות לשנות הפעילות הכלכלית הבאות. שערי המניות אמורים לשקף נאותה את תחזיות רווחיותן וצמיחתן של החברות, והפער בין תשואות האג"ח הקונצרניות לממשלתיות אמור לגלם את הערכת הסיכוי לחדלות פירעון או קושי בפירעון החוב. אלא, ששערי ניירות הערך הסחירים היום מגלמים סבירות גבוהה לקיומם של תרחישי קיצון היסטוריים, כאלה שחורגים באופן ניכר מההערכות המאקרו כלכליות הקודרות ביותר.

מדד התל בונד 60 לדוגמא, כולל השקעה ב-60 אג"ח קונצרניות מדורגות של עשרות חברות מהמובילות במשק, ובהן חברת החשמל (10%), הבנקים הגדולים (25%), חברות תקשורת (12%), קבוצות החזקה (19%), חברות תעשייה ואנרגיה (14%) וכן, גם חברות נדל"ן מהגדולות במשק (20%).

השקעה במדד היום למח"מ 5.3 שנים מגלמת תשואת שיא של כ-9.5%, בעוד שאג"ח צמודה ממשלתית למח"מ דומה, הנחשבת כנכס חסר סיכון, מגלמת תשואה של 4% בלבד. פער תשואה אם כן של 5.5% בין שני האפיקים לזמן של 5 שנים, מעיד על ציפייה אפוקליפטית לחדלות פירעון והסדרי חוב מקלים של יותר מרבע מאג"ח החברות הנכללות במדד.

בסביבת ריבית יורדת ישנה באופן טבעי עדיפות לאג"ח ממשלתיות ארוכות, וציפיות להמשך מגמת ההקלה המוניטארית עד לריבית ריאלית 0%, כלומר הורדה נוספת של 1% בריבית בנק ישראל כך שתעמוד על 2% בלבד, אמורים היו בהחלט לדחוף מטה את תשואת האג"ח הארוכות הרבה מתחת לרמתן היום העומדת על 6.8% נומינאלי למח"מ 11 שנה. אלא, שהמשקיעים מעריכים כעת כי המשבר ילך ויחריף כך שיחייב פריצת התקציב, הוצאות הממשלה תתרחבנה והאוצר יאלץ להגדיל באופן ניכר את קצב הנפקות החוב הארוכות, הרבה מעבר לתוכניות הגיוס הקיימות היום.

במדדי המניות ניכרת תכונה חדשה שהגיעה לשיאה בסיום שבוע המסחר. חברות ממונפות ובהן חברות הנדל"ן המובילות וחברות ההחזקה איבדו משוויין עשרות אחוזים בימי מסחר בודדים, בעוד שחברות ממגזרי התעשייה והתקשורת הציגו יציבות ראויה לציון. נטישת המשקיעים את החברות שבבעלותם של 4 הטייקונים הישראליים מדאיגה ביותר, שכן מחיקה מהירה של שווי השוק של החברות הממונפות מקטינה את שווי שיעבוד המניות המצוי בידי הבנקים המלווים ועשויה במקרים קיצוניים למוטט את בסיס הישענות המינוף באופן שיגרום לקריסת הקבוצה.

עוצמת המהלך כלפי מטה מזכיר בתמונת ראי את עוצמת המהלך כלפי מעלה שאפיינה את מניית כיל עד אמצע השנה. בכל יום מסחר במשך חודשים ארוכים ראינו את המניה מוסיפה לערכה 5% נוספים, וככל שהתפתחה המגמה כך האיץ ההד התקשורתי ודחק במשקיעים נוספים להצטרף לחגיגה.

ההערכה הריאלית הניחה גידול אינסופי בביקושים לאשלג במזרח לצד הגבלה בהיצע, ועליית מחירו אל מעל 1000 דולר לטון בזמן קצר יחד עם דוחות רבעוניים מפוצצים של החברה הצדיקו כביכול רכישה של מניותיה במכפילים של 35 ו-40.

ניתוק ציפיות המשקיעים מהכלכלה הריאלית במקרה ההוא יצר את הפיצוץ בסופו של דבר ומכאן הכל כבר כתוב בספרי ההיסטוריה, אך קשה היה להעריך באותם חודשים של אופוריה מתי תסתיים החגיגה ומי שנשאר בחוץ התבונן מהצד ונשך את השפתיים.

ניתוק הציפיות היום מהכלכלה הריאלית מגיע בכיוון ההפוך, והבועה ההפוכה בה מצוי שוק ההון היום לא תחזיק מעמד זמן רב. בניגוד לבועת כיל, הפעם המאושרים הם אלה ש"ברחו בזמן" ומי שנשאר במשחק נושך את שפתיו.

אלא שכפי שניתן ללמוד מההתרחשות במהלך בועות עבר, אי התאמה קיצוני בין הציפיות למציאות מובילה לאזור דמדומים בו הכל אפשרי בטווח הקצר וכל יום מסחר צפוי להפתיע מחדש. ליבוי האש התקשורתי ונתוני מאקרו המרמזים על העמקת המשבר יאיצו בנפש האדם גם בתקופה הקרובה לחתוך את הסבל והמדדים יטו לירידה, עד לנקודת הפיצוץ בה תחזור השפיות למחוזותינו ביום אחד ומבלי שנדע לזהות את תחילתו של הגל העולה.

מאת: אלדר גנזל, מנכ"ל בית ההשקעות מאור-לוסקי

* האמור אינו מהווה המלצה לרכישה, החזקה או מכירה של נכסים פיננסיים כלשהם והעושה זאת פועל על דעתו בלבד.